האישה הלכה בצעדים מהירים, היא הלכה כך כמעט יום שלם, ללא עצירות.
האישה התנשמה והתנשפה, אך היא לא עצרה, היא התבוננה בפניו של הילד הקטן שהחזיקה בזרועותיה, הילדון נראה כדמות העתק של האישה, עם כמה שינויים קטנים.
האישה נשקה לראשו והוא חייך בשנתו.
"זהו זה, הגענו." לחשה והביטה בהיסוס בדלת שעליה היה תלוי שלט, ובו כתוב: אנחנו סגורים כעת, אנא נסו במועד מאוחר יותר. היא נאנחה ובחיוך קל דחפה את הדלת, במלמלה: "תמיד היו לך רעיונות מוזרים, סטרייאנד, אבל לתלות שלט… נו באמת." היא נכנסה.
"לא קראת את השלט, גבירתי?" נשמע קול זועף מפינת החדר.
"סטרייאנד, מה שלומך?" שאלה האישה בעליצות מזויפת.
"בסדר גמור, אני שמח ששאלת, אבל עם מי יש לי הכבוד לדבר? אגב, אודה לך אם תסגרי את הדלת, אור השמש מכאיב לעיניים שלי. אה תודה רבה, את לא כמו הרופא שבא לכאן אתמול, הוא כל הזמן אמר שאני צריך לצאת החוצה, לדבר עם יצורים אחרים.. נו באמת."
"אתה בטח לא זוכר אותי, לימדת אותי פעם לשלוט בראיית העתיד שלי…"
"אה! את בוודאי רילנס, אני צודק?" היצור, שעד כה היה חבוי בצללים, פסע אל אלומת האור שריצדה מבעד לחלון, היצור שנגלה לעיניה של רילנס היה זקן בהרבה משזכרה, אך מה הפלא? בפעם האחרונה שראתה אותו היא היתה רק בת עשר, וכעת היא בת שלושים וחמש.
"הזדקנת." הפטירה, סטרייאנד השפיל את מבטו ונוכח שהיא צודקת, הוא לא בדיוק הופתע, הרי ידע שהוא בן מאה וחמש אבל בכל זאת… הוא לא ציפה שיזדקן כל כך מהר.
עורו היה בגוון כחול בהיר, שערו לבן כשלג, אוזניו מחודדות ועיניו החומות כהות נצנצו תמיד, כאילו עמד לפרוץ בצחוק, בלי כל סיבה נראית לעין. הוא לבש גלימה כחולה כהה ולראשו חבש כובע מרופט עם שלושה כוכבים כסופים ומנצנצים שנראו כאילו בלטו מעט מתוך הכובע.
סטרייאנד היה בחציו שדון ובחציו השני אלף, הוא נראה כמו אלף לכל דבר ועניין מלבד העובדה שהיה נמוך במיוחד, כמו כל השדונים.
בנוסף לכך, הוא היה מסוגל לראות את העתיד ולייצר זהב בנקישת אצבעות.
"קרה משהו רילנס? את נראית מוטרדת." אמר בעדינות.
"אני.. ובכן, זה בקשר לילד שלי.." גמגמה רילנס בהיסוס.
"שבי, תרצי כוס תה? או אולי קפה? שוקו? חלב? קפוצ'ינו?" הזמין האלף בהתלהבות,
'הוא כנראה די בודד כאן.' חשבה רילנס ברחמים, ובקול אמרה: "רק תה בבקשה."
סטרייאנד נראה די מאוכזב כששירך את רגליו למטבח, לאחר שנעלם מן העין רילנס לחשה באוזנו של ילדה את המילים הבאות: "אם אתה לא רוצה להיתקע בבית של יצור או קוסם כלשהו, לעולם אל תיכנס לבית של אלף או שדון, הם מאוד נחמדים, אבל הם תמיד ירצו שתישאר עוד, ולא ממש תהייה לך דרך לסרב להם."
סטרייאנד חזר, ובידיו מגש ובו שני ספלי תה, צלוחית מלאה בעוגיות, קנקן חלב וקערית סוכר.
"אני מקווה שלא הגזמתי." אמר, רילנס קימטה מעט את אפה אבל לא אמרה דבר.
"ובכן, עכשיו ספרי לי, מה מטריד אותך?" סטרייאנד הניח את מגש התה על השולחן והתיישב.
"אני.. ובכן הבן שלי, ג'ורג', כבר בן חמש ו…טוב, גיל חמש זה כבר הגיל שכח הקסם אמור להתגלות והוא.. אין לא שום כח קסם, ניסיתי לראות את העתיד, כמו שלימדת אותי, אבל הכל מבולבל לגמרי, כאילו העתיד עדיין לא נקבע." היא ענתה בהיסוס. לפתע סטרייאנד קם, ופצח בריקוד שמחה קצר, "ניצלנו! ניצלנו!" קרא בשמחה, רילנס הביטה בו בבלבול, נראה שלמרות הכל איבד לבסוף הזקן את שפיותו.
"אממ… סטרייאנד, אתה לא רוצה לנוח קצת?" הציעה לו בהיסוס.
"אני? לנוח? מה פתאום! בואי, אני צריך להראות לך משהו." הוא משך אותה אחריו לחדר השני, "תשתדלי לא לצרוח, זה מבהיל אותה, והיא רק בת ארבע." אמר לה לפני שפתח בפניה דלת צבועה בשחור.
המראה שנגלה לעיניה של רילנס היה מבהיל, זאת היתה ילדה כבת ארבע, עורה שחור משחור, שערה בצבע כחול מחשמל ועיניה ללא אישונים, בצבע לבן חלבי.
"מריסל, את יודעת אולי איפה המגילה?" שאל אותה סטרייאנד ברכות.
"שם, בארון." אמרה הילדה והצביעה, קולה היה צרוד מעט כאילו היתה מבוגרת בכמה שנים. סטרייאנד מיהר לעבר הארון והוציא מתוכו מגילת קלף קרועה בקצוות, רילנס התנשפה בהפתעה, זו היתה נבואה, אין הרבה יצורים שמסוגלים לנבא נבואות.
"תקראי." אמר לה סטרייאנד, והיא לקחה מידיו את המגילה, פרשה אותה והחלה לקרוא:
'בבוקר אחד, בהיר ושטוף שמש,
תירצח המלכה ועל הכס תעלה אחת אחרת.
בליל ערפל בלי ירח,
חלומות יתאחדו בתוך כלא.
אחד ללא קסם, אחת נמלטת,
יתאחדו בתוך יער,
לסלק את הרשע,
אך אם לאחד, כוחות קסם יהיו,
יסגיר לידי המלכה,
את מיקומה של נסיכה אבודה,
ולבסוף יהרוס הכל,
בשאיפה לכח.'
רילנס הרימה את ראשה מהמגילה והביטה בשאלה בסטרייאנד.
"אני חושש, שמדובר בבנך, עתיד גדול נכון לו." אמר בלחישה שקטה.
כ-9 שנים לאחר מכן:
הנער הלך מהר, ומדי כמה צעדים עצר והתבונן סביבו בעיניים פעורות לרווחה ומבוהלות,
לפתע נעצר, התבונן סביבו בבהלה, והתחיל לרוץ, הוא רץ במהירות מסחררת עד שרגליו דמו לכתם צבעוני: צבע חום וצבע כחול-אפור, עיניו הירוקות בהקו באפילה.
הנער התחיל להתנשף, הוא העיף מבט לאחור וחשק שיניים, "רק עוד קצת." מלמל, ולפתע מעד ונפל.
"אוי לא, אוי לא…" גנח בחולשה,
"אאוץ'!!" רטן קול עמום מתחתיו, הנער מיהר לקום ונרתע לאחור בבת אחת כשהדמות שעליה נפל הזדקפה מולו, עורה היה שחור משחור, עיניה היו גדולות מאוד, ללא אישונים ובצבע לבן חלבי ושערה בצבע כחול מחשמל. "תסתכל לאן אתה הולך." רטנה בקול צרוד.
"את… את.. שד-שדה?" הוא שאל ברעד.
"רק שדה, אם יורשה לי, כל הסיפורים האלה על השד-שדה שמסתובב כאן… טוב אני לא יודעת אם הוא קיים אבל אני לא הוא!" היא ענתה בזעף והוסיפה: "דרך אגב, מה זה השק הזה? אני יודעת את הדרך החוצה, אנחנו יכולים לעשות הסכם, אני אראה לך את הדרך החוצה ואתה תביא לי חצי."
הנער חשב, "אני לא יודע…" הלמות צעדים רועמת קטעה את דבריו, "בסדר, אביא לך חצי, רק תראי לי את הדרך החוצה!"
השדה הנהנה, "בסדר, מכאן." היא ענתה בלחישה שקטה, והחלה לרוץ.
"הי, חכי לי!" קרא הנער.
"תצטרך לעמוד בקצב!" נשמעה התשובה והנער החל לרוץ.
*
הנער ישב ליד סלע אפור ולגם ממימיית מים קטנה שהיתה לו בכיס.
"אז מה בקשר לתשלום שלי?" שאלה השדה.
הנער, ששמו היה ג'ורג' הניד בראשו, "אני לא בטוח שתרצי את החצי שלך, בשק שלי יש רק חלומות, דרך אגב, מה השם שלך?" ענה.
"קוראים לי מריסל, מה, יש לך חלומות עתיקים? איך הצלחת…?"
"אלה לא חלומות עתיקים, זה החלומות שלי, החלומות שנסיכת אבני האודם גנבה ממני!"
מריסל לא ענתה דבר, היא נזכרה באותו בוקר בהיר אחד, הבוקר שבו השתנה הכל…..
*
…מלכת השדים ישבה על כס המלכות שלה והתבוננה בגאווה בבתה, יורשת העצר העתידית, שישבה על השטיח ושיחקה בהנאה בבובות שלה,
"מריסל!" קראה לפתע המלכה בקול חד, וביתה רצה אליה במהירות,
"כן, אמא?" שאלה.
"אני רוצה לומר לך משהו, כמלכה לעתיד עלייך להכיר את נתינייך, כדי שתוכלי להיות מלכה ראויה ו…"
"לא אם זה תלוי בי." נשמע קול מאיים מפינת החדר, זו היתה המשרתת, אבן-אודם.
"למה כוונתך אבן-אודם?" שאלה המלכה בתדהמה.
"כוונתי היא, שעד הערב, את תמותי, אני אשב על הכס, וביתך תושלך לרחוב." אמרה בפשטות, היא חשפה את כל הקלפים מפני שידעה בוודאות מוחלטת שתצא מנצחת מהחדר, המלכה תרצה להגן על ביתה, לאבן-אודם לא היתה בת להגן עליה, היא תנצח את המלכה ללא כל קושי.
עוד לפני שהמלכה הספיקה לענות, התעופפה לעברה הסכין שאבן אודם הבריקה קודם, הסכין טסה באוויר בשריקה אכזרית, וננעצה בחזה של המלכה, היא מתה בטרם הספיקה לזעוק לעזרה.
מריסל הקטנה ניגשה לגופתה של אמה, "מאמא? מאמא מתה? או חיה?" שאלה בהלם, היא לא היתה טיפשה, אבל חשבה שעדיף שאבן-אודם תחשוב שהיא כזו.
"החוצה, עכשיו!" סיננה לעברה אבן-אודם, ומריסל נמלטה מהארמון, אבן-אודם סגרה אחריה את הדלת.
"לא חשבתי שזה יהיה קל כל-כך." הפטירה.
*
ראייתה של מריסל התערפלה והיא צנחה בחולשה על הסלע, "אמא." לחשה.
"מריסל, קרה משהו?" קולו של ג'ורג' חדר לזיכרונותיה.
"קרה, וזה לא עניינך." היא ענתה בנוקשות.
"מריסל את יודעת אולי.. את יודעת למה נסיכת אבניי האודם רוצה לקחת מהנתינים שלה את החלומות? כלומר, מה יוצא לה מזה?" שאל ג'ורג',
מריסל הביטה בו בהפתעה, "אין עוד הרבה יצורים חושבים כמוך בארץ החלומות. איך הצלחת למנוע מאבן-אודם לקחת ממך את החלומות?"
"אבן אודם? מי זו?"
"אבן-אודם הוא שמה של נסיכת אבני האודם, אבן-אודם הרגה את אמי, המלכה, והכתירה את עצמה ל 'נסיכת אבני האודם'. בכל מקרה, בלי חלומות אי אפשר להמציא סיפורים, לפחד וגם קשה לרצות כשאין חלומות.
תמיד היה את יער החלומות העתיקים, לשם הולכים כל החלומות שאנשים חלמו בלילות ושאיש לא זוכר אותם, עם הזמן, החלומות שוקעים ביער בשינה עמוקה, אבל כל רעש עלול להעיר אותם, לרוב הם פשוט פוקחים עיניים ועוצמים אותן שוב.
אבל החלומות העתיקים באמת, שהיו כאן מאז ומתמיד, מתעוררים רק כשבן-אדם צורח בשנתו בגלל חלום שחלם, ואז הם… טוב הם לא חוזרים לישון. אבן אודם הצליחה לייצר מין כלי כזה שנקרא שואב חלומות, היא שאבה מבני האדם, מהאלפים, מהשדונים ומהשדים את החלומות שלהם, אבן-אודם הבינה, שבלי חלומות אי אפשר להעריץ או לאהוב אותה, אבל אי אפשר גם לחלום על מרד. אבן-אודם הכניסה את כל החלומות ששאבה לתוך שואב החלומות, בנימוק ש:'החלומות מעדיפים להיות יחד עם אחיהם, ויש לחשוב גם על זכויותיהם.'
טוב, אז מה שיוצא לה מזה שהיא גנבה חלומות הוא שהצליחה להפוך את כל הנתינים שלה לזומבים שעושים בדיוק מה שהיא רוצה!" ענתה מריסל.
"תמיד היית פתוחה מדי, מריסל, אמרתי לך את זה כבר מזמן." נשמע קול שקט ומצמרר מאחורי הסלע, לרגע אחד ג'ורג' חשב שהוא רואה בתוך עיניה של מריסל אישונים שחורים מוקפים בטבעת כחולה, עיניה היו מלאות אימה. ואז, לפתע בלי שום אזהרה עיניה הבהבו וחזרו להיות לבנות.
"זו אבן-אודם." לחשה לג'ורג' בבהילות, "מה הכוח קסם שלך?" הוסיפה בלחישה נמוכה יותר.
"כן, מהו בדיוק?" אבן-אודם הופיעה מאחורי הסלע, עורה היה שחור משחור, כמו של מריסל. שערה היה בגוונים של אש, ועיניה, כמו אלה של מריסל, היו לבנות חלביות, ולא חדלו להתגלגל בחוריהן.
ג'ורג' נסוג לאחור, "אני.. אנחנו שניים ואת אחת, ננצח אותך בקלות." גמגם בהיסוס, הוא ידע שזה שקר.
"מי שחש צורך לומר את זה, כנראה טועה." לגלגה אבן-אודם, עיניה התמקדו במריסל, "אני אהנה מזה." לחששה.
"לא פחות ממני." נהמה מריסל בשנאה, וזינקה על אבן אודם, באמצע הזינוק, מריסל נעצרה וצנחה על הקרקע החולית ללא יכולת לזוז.
"כל יכולות הקסם עומדות בפניך, ואת משתמשת בכישוף החבלים הנעלמים? וואו, את הרבה יותר טיפשה משחשבתי." גיחכה מריסל.
"דממה." ציוותה אבן-אודם.
"אוי, אני כל כך מצטערת, אבל לא ממש מתחשק לי לשתוק, מה תעשי עכשיו, אבן-אודם?"
"תשתקי!" צרחה אבן-אודם, "ובאשר אליך…" היא פנתה לעבר ג'ורג'.
"חכי רגע!" הוא צעק כשאבן-אודם הצביעה עליו ונראתה כאילו היא עומדת להטיל איזה כישוף נוראי, אבן-אודם עצרה ועל פניה התפשט חיוך מלגלג, "מה עכשיו?" שאלה בלעג.
"אני.. לא יצא לך כלום מלהרוג את מריסל, אני גנבתי ממנה את הכח קסם שלה, כי לי לא היה לי, ורציתי גם." ג'ורג' המציא את הסיפור הראשון שעלה על דעתו, אולי לכח קסם גנוב אין אותו הערך שיש לכח קסם כשהוא נשאב ממי שהוא באמת שייך לו, אולי אבן-אודם תשאיר את שניהם בחיים.
"אולי את מריסל אני אשאיר בחיים, מסיבות משלי, אבל אותך, אין לי שום סיבה להשאיר בחיים, עבורי אתה מטרד, אתה יודע הרבה יותר משנחוץ שתדע. ועכשיו שתוק ואל תפריע לי." היא ענתה.
"לא נראה לי." מריסל התרוממה מהקרקע במאמץ, היא הצליחה להתיר את הכישוף של אבן-אודם, "אני לא הולכת איתך." הוסיפה וסיננה לעבר ג'ורג': "ברח, עכשיו!"
"אם תישארי לבד את תמותי." לחש.
"אתה לא יכול להפסיק לחשוב על מה שיקרה? פשוט תעשה! זה לא כזה מסובך!" סיננה בכעס.
"אולי תחליטו כבר, כדי שאדע את מי להרוג ראשון." אמרה אבן-אודם בקול משועמם, לפתע היא הניפה את ידה, הכל מלבדה ומלבד ג'ורג' ומריסל הסתחרר סביב, ולפתע הם מצאו את עצמם בתוך חדר חשוך, ללא חלונות.
"יש לכם עוד לילה אחד, מחר אתם יכולים לבחור בין כניעה למוות." אמרה אבן-אודם ויצאה מהחדר.
"אני לא מאמינה שזה קורה לי." לחשה מריסל בעצב.
"אנחנו צריכים לברוח מכאן." אמר ג'ורג' והתחיל למשש את הקירות.
"זה חסר סיכוי, אין כאן פתח יציאה." אמרה מריסל בעגמומיות.
"חייב להיות! אחרת איך אבן-אודם יצאה?" קרא ג'ורג' בתסכול וחבט בקיר שלפניו, מהתקרה צנחו שני עכבישים ומגילת קלף ישנה וקרועה. מריסל חטפה אותה בעודה באוויר, "מה זה?" שאל אותה ג'ורג'.
"כנראה משהו שהשאיר אחד האסירים הקודמים בצינוק הזה." לחששה מריסל, היא פרשה את המגילה והקריאה בקול רם:
"בבוקר אחד, בהיר ושטוף שמש,
תירצח המלכה ועל הכס תעלה אחת אחרת.
בליל ערפל בלי ירח,
חלומות יתאחדו בתוך כלא.
אחד ללא קסם, אחת נמלטת,
יתאחדו בתוך יער,
לסלק את הרשע,
אך אם לאחד, כוחות קסם יהיו,
יסגיר לידי המלכה,
את מיקומה של נסיכה אבודה,
ולבסוף יהרוס הכל,
בשאיפה לכח."
"מה זה אומר?" שאל ג'ורג' וקימט את מצחו.
"אין לי מושג, זה בטח סתם איזו חתיכת קלף ישנה שמישהו מטורף קשקש עליה מילים." אמרה מריסל בתסכול.
"סטרייאנד לא היה מטורף." חרק קול מעליהם. שניהם הרימו את ראשיהם כאיש אחד, מעליהם היה תא נוסף, עם חלון קטן שאור מועט זרם דרכו, השמש החלה לזרוח, בתקרה היה חור בגודל אדם שפרצוף משונה הציץ דרכו, "חכו, אני כבר יורד אליכם, אם תואילו לפנות לי מקום." חרק היצור בקולו, הוא התרומם וקפץ דרך החור.
"מי אתה? ואיך אתה מכיר את סטרייאנד?" חקרה מריסל.
"קוראים לי פלייסטו, סטרייאנד ואני היינו חברים לתא הזה." הצביע היצור למעלה לעבר החור.
"רגע, סטרייאנד עדיין חי?!" קראה מריסל באושר, אך פלייסטו הניד בראשו בעצב,
"הוא מת." אמר, ומריסל צנחה לרצפה באנחה.
"אתה יודע מה המשמעות של זה?" שאל ג'ורג' והראה לפלייסטו את מגילת הקלף הישנה.
"כן, זו נבואה ש…" קול צעדים שקטים והחלטיים קטע את דבריו, ומריסל התרוממה במהירות מהרצפה, "אבן-אודם." סיננה בעצבנות, עיניו של פלייסטו נמלאו אימה,
"אסור שתמותו." לחש להם.
"מה..? למה אתה מתכוון?" שאלה מריסל בפליאה, פלייסטו הניד בראשו,
"זה לא משנה עכשיו, פשוט… ברגע שאבן-אודם תיכנס, תיכנסו מיד לפתח הראשון שאתם רואים, בצד האחורי של הנבואה יש הסבר, אני אעכב כאן את אבן-אודם, לכו, עכשיו!" סינן לעברם. בדיוק ברגע שסיים לדבר, אבן-אודם נכנסה, "בוא כבר!" מריסל משכה אותו לעבר חור אפל, אבל ג'ורג' היסס, הוא ראה משהו כסוף תלוי על צווארה של אבן-אודם, ג'ורג' התגנב סביבה בחושך וניסה לקחת את המפתח הכסוף מאבן-אודם בזמן שחקרה את פלייסטו.
"איפה הם?" היא שאלה את פלייסטו בזעם הולך וגובר, ג'ורג' החליט להמר על הכל:
"ממש מאחוריך." אמר בלחישה רמה ואבן-אודם הסתובבה, ג'ורג' התחמק מעיניה, הוא ידע שהיא לא ראתה אותו, אם רק.. אם רק יצליח לקחת ממנה את המפתח אז.. מה יעשה אז? הוא לא ידע, 'לא לחשוב, פשוט לעשות.' חשב, למרות שלא חשב שזה באמת הגיוני, אבל ממתי משהו הגיוני בחיים שלו? ג'ורג' ניער את ראשו, לקח נשימה עמוקה ובתנועה חלקה ומהירה קרע את המפתח מצווארה של אבן-אודם, לשבריר שנייה אבן אודם ראתה אותו, היא הצביעה עליו ופתחה את פיה, אבל לפני שהספיקה להטיל את הקללה שלה, מריסל משכה אותו לתוך החור והכל הסתחרר סביבו, אבן-אודם, המפתח, פלייסטו ומריסל שרכנה מעליו ושאלה אותו: "אתה בסדר? ג'ורג'! תתעורר, למה אתה מתעלף דווקא עכשיו…?"
ג'ורג' התרומם באיטיות, מריסל ישבה לידו, אבל.. משהו היה מוזר, עיניה של מריסל כבר לא היו לבנות, הן היו עיניים רגילות, כחולות עם אישונים שחורים, "אממ.. מריסל? את מרגישה טוב? כי העיניים שלך.." התחיל ג'ורג' אך מריסל קטעה אותו: "העיניים שלי בסדר גמור, הן תמיד היו ככה!" זמן מה התעטפו שניהם בשתיקה ואז מריסל קפצה, "נו כבר, תקריא את המגילה!" היא אמרה במתח וג'ורג' החל לקרוא בקול:
"בבוקר אחד, בהיר ושטוף שמש,
תירצח המלכה ועל הכס תעלה אחת אחרת. –המלכה נרצחה ואבן-אודם עלתה על הכס.
בליל ערפל בלי ירח,
חלומות יתאחדו בתוך כלא. –אבן-אודם שאבה את החלומות.
אחד ללא קסם, אחת נמלטת,
יתאחדו בתוך יער,
לסלק את הרשע, , –ג'ורג' ומריסל יתאחדו ביער החלומות העתיקים כדי להפיל את אבן- אודם.
אך אם לאחד, כוחות קסם יהיו,
יסגיר לידי המלכה,
את מיקומה של נסיכה אבודה,
ולבסוף יהרוס הכל,
בשאיפה לכח. –אסור שלג'ורג' יהיו כוחות-קסם." ג'ורג' סיים לקרוא את הנבואה ועבר לדף קטן ומקומט שחובר לנבואה בסיכת ביטחון, הוא קרא גם אותו: "לג'ורג' ולמריסל, כשתקראו את המכתב הזה אני כבר לא אחייה, אבל פלייסטו כן, אתם יכולים לסמוך עליו. אני לא יודע אם אתם זוכרים אותי ולכן אנסה להזכיר לכם: פעם, אמו של ג'ורג' הביאה אותו אלי לביקור, וביקשה שאנסה לגלות את כוח הקסם שלו, אני אימצתי את מריסל לאחר שאמה נרצחה ודי מהר הבנתי שאתם אלה שינצחו את אבן-אודם, כשאבן-אודם התחילה לשאוב את החלומות, הגנבתי את שניכם ליער החלומות העתיקים, יש דרך מסוימת שבה אתם אמורים להביס את אבן-אודם, כדי שהדברים יהיו ברורים יותר אני כותב לכם סיפור, סיפור אמיתי, שקרה לפני יותר ממאה שנה וזהו הסיפור: פעם, לפני מאה שנה, היו שני קוסמים שנלחמו זה בזה, השדונים והאלפים תמכו ברייסטון, אחד מהם, והשדים ובני-האדם תמכו בשני, סטונגרר. בקרב הסופי שלהם הם נלחמו אחד על אחד, ללא עזרה מבחוץ, באמצע הקרב, ריינסטון נסוג לאחור, העמיד פני נכנע ולפתע שלף את חרבו, והצמיד את להב החרב אל מצחו, לתוך המתכת זרמו באיטיות כל חלומותיו של ריינסטון, מלבד אחד, החלום להביס את סטונגרר.
סטונגרר עשה אותו דבר עם החרב שלו, והקרב התחדש במלוא עוזו, החלומות הפכו את החרבות לרבות עצמה וקטלניות יותר, לפתע כשהחרבות התנגשו זו בזו, התחילו זהרורי זהב לרחף סביבן, המתכות הותכו זו בזו ויצרו חרב שריינסטון החזיק בה, הוא כבר לא חש את אותה תחושת כח, זו היתה תחושה שונה עכשיו, הוא הרגיש שהוא שולט על כח חזק ממנו, החלומות הופיעו סביבו בבת-אחת, "מה אתה רוצה אדון?" הם לחששו, ריינסטון הופתע, נראה שכשהחרבות יתאחדו החלומות השתחררו.
"תהרגו את האיש הזה." הוא ציווה והצביע על סטונגרר. לאחר שראה שהחלומות מצייתים לו, הוא יצר יער גדול שהשתרע על פני חצי ממלכת החלומות וציווה על החלומות להיכנס לתוכו ולשקוע בשינה עמוקה, לאחר מכן הוא שבר את החרב לשניים והטמין כל חלק במקום אחר ביער, בין דפי הצוואה שלו היתה תחובה מפה של יער החלומות העתיקים ובה כתוב איפה למצוא את שני חלקי החרב, המפה הזו מצורפת.
אתם צריכים למצוא את החרב, להעיר את החלומות העתיקים ולצוות עליהם להרוג את אבן-אודם. החלומות מצייתים למי שהחרב בידו.
תזכרו, אל תעירו את החלומות לפני שהחרב תהיה בשלמותה בידיכם.
בהצלחה, מסטרייאנד." ג'ורג' סיים לקרוא, למשך זמן מה היתה שתיקה מעיקה ואז…
"אני לא מאמינה שהיית עושה את זה! בטחתי בך! חשבתי… אם רק הייתי יודעת שאם היה לך כוח-קסם היית מסגיר אותי לאבן-אודם." סיננה מריסל, ג'ורג' חשב שזה לא ממש הוגן מצדה, להאשים אותו במה שהוא היה יכול לעשות אם היה לו כוח-קסם.
"טוב מצטער באמת! על כל מה שהייתי עושה אם היה לי כוח-קסם." הוא ענה ולפני שמריסל הספיקה לענות, הוא הוסיף: "איפה אנחנו?"
"בחדר שהיה שלי כשהייתי קטנה, החור השחור ההוא הוביל לכאן, אחת המשרתות הסכימה להסתיר אותנו כאן לחצי שעה.. שתעבור בעוד דקה."
"כדאי שנחזור ליער."
"איך אתה מתכוון בדיוק להיכנס לשם?"
ג'ורג' הרים את המפתח הכסוף שגנב מאבן-אודם, מריסל זקפה גבה אבל לא אמרה דבר, ג'ורג' חייך, "קדימה יש לי רעיון נהדר."
***
"זה רעיון ממש גרוע." מריסל עמדה לפני דלת מצופה זהב.
"תראי, היא בכל מקרה תמצא אותנו, עדיף לנו למצוא אותה מוכנה מאשר שהיא תתפוס אותנו לא מוכנים, אבל את צודקת, זה רעיון ממש גרוע." ענה ג'ורג', וסובב את המפתח בחור המנעול.
הם נכנסו לחדר גדול ומלא אנשים חסרי הבעה, נראה היה שהם חיים רק בגלל שאין להם רצון למות, אבל גם לא רצון לחיות, על כס מלכות מפואר ישבה אבן אודם, ואלפית בגלימה לבנה הניחה על ראשה כתר זהב, "האם את, אבן-אודם, מקבלת על עצמך את הכתר, כל-עוד אין לו יורשת?" שאלה.
"דווקא יש." קולה של מריסל הדהד בדממה הריקה, וכל העיניים הופנו לעברה.
"או, מריסל כמה… כמה נחמד." אבן-אודם קמה מכס המלכות ופסעה בצעדים איטיים לעבר מריסל, שנמלטה מהחדר כשהיא מושכת אחריה את ג'ורג', אבן-אודם חייכה, "אז אנחנו נשחק בתופסת?" היא לחששה, ג'ורג' ומריסל רצו מהר אבל אבן-אודם עמדה להשיג אותם, כשלפתע מריסל משכה את ג'ורג' לפנייה והטילה אותו על הרצפה. אבן-אודם התכוונה להסתער אל הפנייה, כאשר הבחינה במריסל רצה בצידו השני של המסדרון.
היא נעצרה בהפתעה ממש מול הפנייה, ומריסל זינקה לעבר המפתח העתיק שעל צווארה. אבן-אודם השתנקה בהפתעה כאשר המפתח נתלש מצווארה, ומריסל האמיתית וג'ורג' ברחו לעבר יער החלומות. אבן-אודם התבוננה אל מריסל המזויפת שהתפוגגה בקצה המסדרון. "אשליות," היא לחשה, "אז זה כח הקסם של המנוולת הקטנה…"
ג'ורג' ומריסל עמדו מול דלת עץ,
"את בטוחה שזה המקום?" שאל ג'ורג', מריסל הנהנה "מאה אחוז, כשהייתי קטנה למדתי את כל הדלתות העל-פה." אמרה וסובבה את המפתח בחור המנעול.
הם יצאו מהארמון ונכנסו אל יער החלומות העתיקים, החלומות של ריינסטון וסטונגרר, מריסל פרשה את המפה והצביעה על נקודה בקצה הדף, "אז מכאן אנחנו-" היא פיהקה, "-אמרים להתחיל." אמרה, ג'ורג' העיף בה מבט חפוז, "כדאי שתלכי לישון, אני אמצא בינתיים את החרב, ואחר-כך ניכנס לארמון ונגיד לחלומות העתיקים להרוג את אבן-אודם." אמר, ומריסל חייכה, "זה באמת בסדר מבחינתך?" שאלה בעייפות, ג'ורג' הנהן, "בטח." אמר בזמן שמריסל נשכבה על האדמה ושקעה בשינה עמוקה. ג'ורג' חייך והתחיל ללכת.
*
מריסל חלמה. היא שוטטה בין העצים, "מריסל! מריסל!" קרא קול חלוש.
"אני באה, אמא!" היא צעקה והחלה לרוץ אך רגליה הלכו ונעשו איטיות ככל שהתאמצה לרוץ מהר.
*
ג'ורג' עיין במפה, "אממ.. אני אמור להיות ממש ליד החלק הראשון של החרב, אבל כדאי שאני אפסיק לדבר אל עצמי…"הוא מלמל לעצמו בעצבנות, הוא כרע על ברכיו והחל לחפור סביב עצמו, ידיו נתקלו במשהו קשה, הוא תפס ומשך, הוא ראה את הניצב של החרב שהיה עשוי זהב טהור, ג'ורג' חייך, "חצי כבר אצלי." הוא לחש "אבל אני באמת צריך להפסיק לדבר אל עצמי." הוסיף.
*
מריסל כשלה לעבר קרחת יער קטנה, ועמדה עכשיו מול דמות מוכרת אבל משהו היה מוזר. "אמא? את בסדר?" היא שאלה, והדמות הסתובבה אליה, מריסל נסוגה לאחור, מולה, במקום שבו היה אמור להיות פרצופה של אמה, גיחכה אליה גולגולת, "איחרת." חרק קולה של אמה. מריסל התעוררה בצרחה.
*
ג'ורג' שמע את הצרחה, "מה הסיכוי." הוא לחש בבעתה, והחל לרוץ לכיוון הקול.
"ג'ורג'!" קראה מריסל, "ג'ורג'!"
ג'ורג' הגיח מאחורי השיחים, "מה קרה?" הוא שאל.
"אני.. אני חלמתי חלום רע." אמרה מריסל בקול רפה, הרחק משם, בקצה השני של היער נפקחה עין כתומה, החלומות העתיקים התעוררו לחיים.
"רוצי, עכשיו! אנחנו חייבים לחזור לארמון!" אמר ג'ורג' כשענן ערפל התרומם מהקרקע והחל להיאסף לצורות משונו, החלומות הקיפו אותם.
ג'ורג' ומריסל התפרצו דרך חבורה של חדי-קרן שהפכו לדרקונים, דרך הר-געש מתפרץ וכל החלומות האלה ניסו לתפוש אותם, גל צונמי שטף במרוצה לעברם, כשעכביש טרנטולה ענק הופיע מאחוריהם, ג'ורג' ומריסל הבינו שלא יוכלו לברוח לאורך-זמן, ג'ורג' הושיט למריסל את המפה ואת הניצב של החרב. "רוצי למצוא את החצי השני של החרב, אי אוביל אותם לארמון!" הוא צעק תוך-כדי ריצה, מריסל הנהנה, לקחה את המפה והחלה לרוץ, החלומות הביטו מבולבלים במריסל ההולכת ומתרחקת, ג'ורג' דילג לפניהם, "הי! חברים, הדרך מכאן!" הוא קרא ורץ לעבר הדלת של הארמון שנגלתה לעבו מתוך השיחים, כשהגיע לדלת הוא עצר, החלומות עמדו מאחוריו, "בסדר, חברים, עכשיו נגיע לארוחה שלכם, קוראים לה אבן-אודם." הוא אמר בעליזות, הוא כבר היה בשלב שבו לא פחד עוד משום דבר, מפני שידע בדיוק מה עומד לקרות לו. הוא פתח את הדלת ונכנס אל פרוזדור חשוך, צעדיו הדהדו מקיר אל קיר. "אבן-אודם! הגעתי, אני נכנע, את יכולה לעשות איתי מה שמתחשק לך." הוא קרא, ואבן-אודם הופיעה מאחוריו, "והנסיכה? בטח רצחת אותה ביער אני מניחה, מתישהו היא תמיד עולה על העצבים, זו הסיבה שגירשתי אותה מהארמון." היא אמרה, ג'ורג' הניד בראשו, "את שקרנית." הוא אמר ואבן-אודם צחקה, "יכול להיות." אמרה ולפתע קפאה באימה, מאחורי ג'ורג', החלומות העתיקים החלו לזרום פנימה, הם עטפו את אבן-אודם במהירות, עד שנעלמה כליל מן העין, כעבור חמש דקות לא נותר ממנה זכר, אבל עכשיו, לאחר שסיימו עם אבן-אודם החלומות עדיין היו רעבים והם פנו לעבר ג'ורג', הם עטפו אותו אבל לא עשו לו כלום וג'ורג' הבין: לכל אחד יש כוח קסם מינימלי, אפילו לאנשים ללא כוח קסם, בגלל שבלי הקסם המינימלי אי-אפשר לחיות, הקסם המינימלי נמצא בלב, והכוח-קסם (אם יש) נמצא בראש, ליצורים עם כוח קסם יש חיבור בין הכוח-קסם לקסם המינימלי, החלומות שאבו מאבן-אודם את הכוח-קסם דרך הפה, ובגלל החיבור של הקסם המינימלי שלה עם הכוח-קסם שלה, החלומות שאבו גם את הקסם המינימלי שלה, ולכן היא מתה. לג'ורג' לא היה אפשר לשאוב את הכוח-קסם, בגלל שלא היה לו, ולכן גם היה בלתי-אפשרי לשאוב ממנו את הקסם המינימלי, אלא אם כן יוציאו ממנו את הלב וישאבו את הקסם ככה, אבל אז כבר פשוט יותר לערוף לו את הראש או משהו כזה, ועדיין, החלומות היו חזקים וג'ורג' ידע שלא יוכל להילחם בהם לאורך זמן, בדיוק שחשב על כך הוא חש שהחלומות מרפים ממנו, הוא פקח את עיניו בפליאה, מריסל עמדה מולו, בידה היא החזיקה את החרב בשלמותה.
"מה את רוצה, גבירתנו?" לחששו החלומות.
"תשחררו את כל החלומות מהשואב חלומות של אבן-אודם, ואחר-כך תחזרו ליער ואל תתעוררו יותר לעולם." פקדה מריסל והחלומות הלכו לבצע את המוטל עליהם.
ג'ורג' חייך, "זה נגמר." הוא אמר למריסל. אך היא הנידה בראשה, "אין לזה סוף, לסיפורים אין סוף, סטרייאנד היה אומר לי, שאנחנו נמצאים בתוך סיפור אחד גדול." היא אמרה, ולאחר זמן מה שאלה: "אבן-אודם מתה?" ג'ורג' הנהן, "החלומות הרגו אותה, והיו הורגים גם אותי אם לא היית מגיעה." הוא ענה. והוא ומריסל יצאו מהארמון אל אור השמש. מחוץ לארמון, אנשים מטושטשים מעט עמדו ודיברו זה עם זה, וילדים התרוצצו בין הרגלים שלהם. ג'ורג' הסתובב לעבר מריסל, "אנשים שוב רוצים." הוא אמר ומריסל הנהנה, השמש זרחה על יום נוסף בממלכת החלומות.