א
מאורס לאחרת היה יוס'ל קרמר כשפגש את הנערה בשדה, אך מבט אחד בעיניה השחורות, הפקחיות והתמות הספיק כדי להשכיח מלבו כל זכר לשיינה-מינה ואירוסיהם.
שמלתה הלבנה והארוכה של הנערה זהרה כאש לאור השמש השוקעת. צמתה הכבדה הייתה כרוכה סביב ראשה ככתר. יוס'ל מצא את לשונו שוב.
"האם מבנות ישראל את?" הוא שאל.
"כן."
קולה היה עדין, מוזיקלי. השאלה הבאה קפצה מפיו עוד לפני שמוחו הקהוי הספיק לשקול אותה.
"התהיי לי לאישה?"
זוויות פיה נמתחו בחיוך קטן ומתוק שגילה גומות חן בלחייה. "כן."
הבניין בו שכנה משפחת קרמר ושבו הפעילו את חנותם היה בית מידות נאה מן הסגנון הישן, שקורות העץ שלו מסוידות היטב וחלונות חזיתו המבריקים מציגים לראווה שקי סוכר וקמח, כדי שמן, חבילות טבק ונרות, וכל מה שיכול להיות נחוץ לו ליהודי לחיי היומיום. גג הרעפים של הבניין היה גבוה ומשופע ושני החלונות הקבועים בו צפו במאור פנים על הרחוב. משפחת קרמר עצמה התגוררה בחדרים האחוריים של הבניין ובשלושת הימים והלילות האחרונים, קולות הריב שעלו מדירתם הגיעו עד לרחוב.
יוס'ל, בנם היחיד של החנוונים, אמנם היה צעיר גבוה ונאה מאוד, כתפיו רחבות ככתפיו של סבל וזרועותיו מניפות בקלות ארגזים ושקים מלאי סחורה, אך מה שהשפיע עליו הקב"ה ביופי וגבורה, צימצם לו בחוכמה ודעת. לכן שמחו הוריו כשהצליחו לשדכו עם בתו של החייט, אפילו שלא הייתה עשירה או מיוחסת ופני הסוס המחוטטות שלה לא נטו לשבות אחריהן לבבות. התנאים כבר נכתבו והיא ויוס'ל היו מאורסים כדת וכדין. עכשיו יאלצו הוריו גם לשלם קנס נכבד להוריה הזועמים של שיינה-מינה על הרמייה אשר רימו אותם וגם לקבל לביתם מין כלה כזאת, שאין איש יודע מאין הגיעה ומי משפחתה, ואפילו נדוניה אין לה. אבל יוס'ל התעקש בצורה שלא הייתה אופיינית לו, בעל המזג הטוב והנוח. דבר ממה שאמרו ועשו הוריו לא יכול היה להניאו. לבסוף נשבע כי יטביע את עצמו בנהר ולא יישא אחרת. העניין נחתם. אירוסיו לשיינה-מינה בוטלו והוא החל להתכונן לחתונתו.
ב
החתונה התקיימה ביום יפה בשלהי חודש אב. החופה הוקמה בחצר בית הכנסת הישן ועוטרה בענפים מוריקים וגזירי נייר צבעוניים. ציפורים זימרו מסביב, ממלאות בשירתן את החלל שנפער בהיעדרה המשונה של מוזיקה: לא היו כליזמרים בעיירה, ובחיפזונו להינשא, לא הספיק יוס'ל לשלוח לקרוא לנגנים זרים.
כששאל הרב גרשון בזמן חתימת הכתובה לשמה של הכלה, החוויר יוס'ל בזעזוע פתאומי. היתכן שהוא מעולם לא שאל את ארוסתו לשמה?! הוא הציץ בה. היא עמדה לצד השולחן, מלבושיה הלבנים כורכים את גזרתה הגבוהה והמושלמת, פניה נעימות הבעה כפני בובה. קור הזדחל במעלה שדרתו על אף השמש הבהירה ולשונו דבקה לחכו.
הנערה לא ענתה מיד. היא הביטה בהיסח הדעת בציפורים המנקרות בחצר.
"העלמה?"
"יונה, כבוד הרב," אמרה, ועיניה ברקו בחיוך.
"יונה?" חזר אחריה הרב כאחוז חלום, ואז התעשת. "למשפחת?"
היא משכה בכתפיה והוא לא התעקש. לא חסרו יתומים יהודים על אדמת אירופה ספוגת הדם.
הרב גרשון המשיך להקריא בקול את נוסח הכתובה וליבו של יוס'ל נרגע לאיטו. אין דבר. הם היו צעירים – כל החיים עמדו לפניהם והוא עוד ידע עליה כל מה שיש לאיש לדעת על אשתו.
על אף התנגדותה של אימו, נתן יוס'ל ליונה את הינומת התחרה המשובחת של אם סבתו והיא עטתה אותה בעת שפסעה אל החופה. מרת קרמר בקושי הסכימה לשלב את זרועה בזרוע כלתה וידה, שאחזה בנר, רעדה. אביוני העיירה, שמילאו את חצר בית הכנסת וציפו לסעודת השמחה, ריכלו בגלוי. יוס'ל לגם לגימה הגונה מן היין וענד על אצבעה של יונה את טבעת הזהב שקנה לקדש בה את שיינה-מינה.
ג
הוריו של יוס'ל נתנו לזוג הצעיר את החדרים בעליית הגג שמעל לחנות שלהם ואף ריהטו אותם בנוחות. יונה התגלתה כרעיה המושלמת: לא הייתה מלאכה שידיה לא צלחו לה והיא זימרה בקולה המתוק כשכיבדה את הרצפה, הטליאה ביד זריזה כסתות והרתיחה כבסים בדוד הגדול. גם צדקנית הייתה יונה ואדוקה, כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. יוס'ל, שמעולם לא נמשך אחרי הלימודים, מצא את עצמו מבלה שעות בבית המדרש בעידודה של אשתו, מגרד בראשו מעל פרשת השבוע. אפילו לבם של הוריו התרכך, ואימו נתנה ביונה עין טובה כשבצע יוס'ל בערב שבת את החלות שאפתה ובזק עליהן מלח ממלחיית כסף שצוחצחה עד שהבהיקה. נישואיו אמנם התחילו בשערורייה, אך נראה שעל אף זאת מצא בנם טוב.
ואכן, בירך השם את נישואיהם: כעשרה חודשים לאחר חתונתם נולד ליוס'ל ורעייתו בן בכור. עיניו של הילוד היו שחורות כמו עיניה של יונה, וכמותן תמות ופקחיות על אף גילו הצעיר. הוא פעה כגדי, וליבו של יוס'ל נקשר בו באהבה. הוא לקח את התינוק המעוטף בזרועותיו וריקד איתו מסביב לחדר לקול מחאותיה של המיילדת.
שלמה, הם קראו לו, והיו מאושרים. יוס'ל היה חוזר בערב מן החנות ורואה את יונה משעשעת את שלמה הקטן בחיקה, מניקה אותו ושרה לו. שירים משונים היו אלה, ניגונם זר ולשונם זרה: לא יהודית, אף לא לשון הערלים.
"מניין לך שירים שכאלה?" תמה יוס'ל.
"אימי שרה לי זאת בינקותי," אמרה יונה.
"מעולם לא סיפרת לי על אימך," התחיל יוס'ל לומר, אך יונה הניחה את אצבעה על שפתיו: התינוק נרדם.
יום אחד, פחות משלושה חודשים מאז הלידה, ראה יוס'ל שבטנה של יונה התעגלה שוב. העונות התחלפו, ובליל שבת בין השמשות, בעת שהדליקה את הנרות, אחזה פתאום יונה בבטנה ושמלתה הלבנה נרטבה.
"הנה הוא בא," היא אמרה וחייכה לנוכח הבעתו של יוס'ל.
מהומה רבה קמה בבית משפחת קרמר. אימו של יוס'ל אצה להביא סדינים ומגבות, אביו נשלח לקרוא למיילדת.
"מתי הרתה?" שאלה המיילדת ברגע שנכנסה אל חדר השינה. יוס'ל חישב בראשו: יונה טבלה במקווה כחודשיים אחרי לידתו של שלמה.
"אם כך, הרי לא חלפו אפילו שמונה חודשים?" נאנחה המיילדת. "לך והתפלל עליהם," אמרה. ולדות לא שרדו לאחר זמן כה קצר ברחם, קל וחומר בחורף. היא בדקה את מצחה של יונה, את גרונה ואת עיניה ומשכה בכתפיה בפליאה חסרת אונים. הוריו של יוס'ל גררו אותו אל מחוץ לחדר והדלת נסגרה.
מר ומרת קרמר ניסו להושיב את יוס'ל ולהשקות אותו בתה, אך הוא סירב. הוא פסע הלוך ושוב מחוץ לדלת חדר השינה. מה קרה שם בפנים? יונה לא צעקה אפילו פעם אחת. כל ששמע היה קולה המנחם של המיילדת. החרדה לפתה את לבו בטופריה הקרים כקרח. האמנם היא סבלה עד כדי כך שלא יכלה אף לצעוק?
מדוע כרעה ללדת מוקדם כל כך? יונה הייתה בריאה ככל שיכלה להיות. האם התרגשה יותר מדי, האם עבדה קשה מדי? היא הייתה אישה חזקה והמשיכה בכל מטלותיה כרגיל, על אף הריונה. אשמה צבטה בו. היה עליו להקל עליה: הרי יכול היה לשכור איזו נערה שתעזור לה בבית. אבל, כרגיל, המחשבה עלתה בדעתו לאט מדי, מאוחר מדי.
ואולי, התגנב חשש לליבו: אולי תלויה האשמה בדבר שאינו מהאי עלמא.
יוס'ל ידע ששיינה-מינה בכתה וסירבה לצאת מחדריה מאז נטש אותה חתנה. היתכן והיא הטילה ביונה עין רעה? או שמא היה זה עונש משמיים על החטא שחטא כשביטל את אירוסיהם?
כך או אחרת, עתה הייתה אשתו ואם בנו מוטלת על מה שעשויה להיות ערש דווי. והכל באשמתו.
לפתע קטעה את הרהוריו פעיית גדי דקה. הוא פרץ לחדר וראה את ההקלה בפניה של המיילדת. היא הושיטה ליונה חבילה עטופה בסדין והיא פשטה אליה את זרועותיה בשמחה.
"זה בן," היא בישרה ליוס'ל. הוא התקרב והביט, ופיו נפער בתדהמה: בנו השני היה גדול, חזק, לא חולני כפי שהיה מצפה מפג צעיר כל כך. הוא דמה כשתי טיפות מים לשלמה בכורו.
יונה המתה בחיבה. היא חיככה את אפה בפניו הקטנות של התינוק והוא נטה אליה מיד בפה פעור, מבקש את השד. מבוכתו של יוס'ל נעלמה כלא הייתה. הכל היה בסדר. הוא לא נענש. הוא לא היה מקולל. אהבה מילאה את לבו והוא כרך סביבם את זרועותיו החסונות.
"הביאו לי גם את שלמה שלי," אמרה יונה. היא אחזה בשני בניה והניקה אותם זה לצד זה.
יוס'ל ערך סעודת שמחה לכבוד הבאתו של בנו בבריתו של אברהם אבינו והעיירה שמחה וחגגה יחד איתו. אבל אז, כשלושה חודשים מיום לידת בנם השני, הלם אחד מנערי העיירה בדלת החנות.
"ר' יוס'ל! ר' יוס'ל! בוא מהר, אשתך יולדת בשוק!"
יוס'ל רץ כל עוד נפשו בו ומצא את יונה כורעת באמצע רחבת השוק, בזרועותיה ולד בוכה, מכוסה דם וריר אך גדול ובריא.
"ראה כמה הוא רעב, החמוד הקטן," אמרה יונה, כאילו היה זה דבר של מה בכך, וזוויות פיה נמתחו בחיוך עדין.
ד
הערב ירד ורוח קלה החלה לנשב כשהגיע הרב גרשון אל החנות של משפחת קרמר. החנות עמדה, אמנם, ברחובה הראשי של העיירה, לא הרחק מבית הכנסת, אבל היה בה משהו מרוחק. הוא חש כאילו הדמדומים בהם טבל הבניין היו צלליו של יער רחוק וחריקות התריסים, שכיסו את חלונות הראווה הגדולים שבקומת הקרקע, היו ענפים המתחככים זה בזה. הוא הביט מעלה וקימט את מצחו: אור צהוב ועליז זרח מצמד החלונות הצרים שבעליית הגג, ומדי פעם הועם כאילו חלף מאן דהוא על פני המנורה. הוא נשף בהחלטיות ודפק בדלת.
מר קרמר פתח את הדלת. כשראה את הרב, פשטה הקלה על פניו החיוורות והמודאגות. הוא הוביל אותו אל המדרגות העולות אל עליית הגג.
"הם למעלה, רבי," הוא לחש. "ניסינו לגרום ליוס'ל לרדת, אבל הוא – מאז שהוא פגש אותה, אין הוא מקשיב לנו כלל. ואנחנו – רחמנא ליצלן! – איננו מעיזים לעלות."
"אני אדבר איתו." הבטיח הרב גרשון. הוא אחז בפמוט שנדחף לידו והחל לעלות בגפו במדרגות. להבת הנר ריקדה על המדרגות המצוחצחות, מניסה את צללי הלילה האפלים שרבצו תחת רגליו אל עבר המרישים. הוא הגיע אל הישורת העליונה והאזין מחוץ לדלת: צעדים, צחוק, נקישות כלים – צלילים רגילים במקום שלא היה רגיל כלל וכלל. הוא נקש על הדלת.
"רבי!" קרא יוס'ל כשפתח את הדלת, פניו מוארות בחיוך. "ברוך הבא. היכנס בבקשה, היכנס. יונתי! יונתי! רבי גרשון מכבד אותנו בנוכחותו!"
הרב גרשון נכנס והביט סביבו. הדירה הקטנה הייתה מלאת אור, מצוחצחת ונקייה. תנור האפייה עוד היה חם וריח מתקתק עלה ממנו. יונה ישבה על כורסה ובזרועותיה תינוק. תינוק נוסף שכב בעריסה שנדנדה בכף רגלה ופעוט שיחק בכפיסים על השטיח. פני כל השלושה היו זהות, בעלות עיניים עגולות ושחורות. דמו של הרב קפא.
"הרב!" קראה יונה. "הגעת בדיוק בזמן: בדיוק התכוונו לשבת לשתות תה."
"אין צורך," ניסה הרב לומר, סחרחר.
היא ילדה רק הבוקר. לאחר כל לידה הייתה שנדיל, הרבנית, שוכבת במיטתה ימים מספר, נאנקת מכאבים. בקומה, הייתה מתנהלת באיטיות. אך יונה לא נראתה כאילו היא סובלת מאי נוחות כלשהי: היא הניחה את קטן התינוקות בעריסה ליד אחיו ודילגה בעליצות לשפות את הקומקום. הוא הבחין שבטנה הייתה שטוחה מתחת לסינרה הלבן. הוא התיישב תחתיו, למרבה המזל על כיסא. ספל מהביל וצלחת עוגה מרוחה בנדיבות בריבה נתחבו לידיו.
"תטעם, רבי, תטעם בבקשה מן העוגה. הכל מעשי ידיה להתפאר של אשתי היקרה!" קרא יוס'ל והתיישב מולו.
הרב גרשון בירך ונגס בעוגה. פניו השתנו: העוגה באמת הייתה טעימה מאוד. למעשה, הוא מעולם לא טעם דבר-מה דומה לכך. מרקמה של העוגה היה רך, חלק כמשי. היא מילאה את פיו בדבש נוזלי וחם, מפולפל ומתובל. כמו אש, כמו החלומות הדביקים שהחליקו אל הצללים עם קרני השמש הראשונות… גם שנדיל נהגה לאפות עוגות דבש, אך הן לא דמו כלל לדבר הזה שבפיו. הוא ליקק את שפתיו. הן היו מלוחות.
זו לא הייתה עוגה.
יונה טרחה סביבם, מניחה צלוחיות עמוסות ומוסיפה קוביית סוכר לספלו של בעלה. הוא הרים את ראשו ומבטו נתקל בחיוכה העדין, בעיניה השחורות. ליבו הנסער האט. אילו שטויות עלו בדעתו! יונה נודעה זה מכבר כאופה מוכשרת ובוודאי השתמשה בתבלין כלשהו מהחנות. אולי עליו לבקש את המתכון עבור שנדיל.
יוס'ל הביט בו בעיניים בורקות, מחכה לתשואות. הרב גרשון חייך והנהן.
"כמה אורחים היו לנו היום! המיילדת באה והלכה, הרבנית באה והלכה, ועכשיו הרב בכבודו ובעצמו! במה זכינו לביקורך?"
הרב גרשון בלע את הנגיסה האחרונה. המתיקות בפיו ובראשו הקשתה עליו לענות. "הגעתי לראות בשלומם של זוגתך והתינוק." הצליח לחלץ מפיו.
"שלומם מצוין. יונתי התאוששה כבר, אשת חיל שכמותה! והתינוק יונק היטב. הוא יהיה בחור גדול וחזק כמוני וכמו אחיו, אם ירצה השם."
"אני רואה. והרי זהו נס גלוי!"
"מדוע נס, רבי?"
הרב ידע שיוס'ל היה פשוט, אך האמנם עד כדי כך? "הרי איש לא ציפה ללידה נוספת מהר כל כך. אף לא ידענו כי הספקת להרות, יונה."
יונה חייכה בצניעות. "לא חשבתי שראוי לפרסם ברבים את מצבי… אבל האין זהו תפקידה של אישה, ללדת בנים? הלא כתוב בתורתנו הקדושה, 'פרו ורבו ומלאו את הארץ'. אני פשוט ממלאת את ייעודי, ככל יהודייה אחרת בעיירה."
"עם זאת, הרי אין זה כדרך הטבע, שאדם נולד אחרי שלושה ירחים וחי."
"מדוע לא כדרך הטבע?" נסערה יונה. סומק עדין כיסה את לחייה ודמעה נצנצה בעינה. יוס'ל קם וחיבק את אשתו והרב התחרט מיד על שציער אותה. "הנשים במשפחתי תמיד ילדו הרבה ומהר. זהו טבענו. כך ברא אותנו הקב"ה."
"עיניך הרואות, הילד בריא וטוב," לקח יוס'ל את התינוק הישן מעריסתו והביאו אל השולחן. הוולד פקח את עיניו השחורות וחייך אל הרב. "הו, הוא כבר אוהב אותך! זהו סימן ברור לכך שהוא יהיה תלמיד חכם. יביא הרבה כבוד למשפחתנו."
הרב גרשון חייך בחזרה אל התינוק. באמת, הילד והאישה היו חיים ובריאים, מדוע דאג? מתיקות וחמימות מילאו אותו ורווח לו. לשווא נבהלו מר ומרת קרמר. האם לא מצינו שעקרות ילדו, ואף שרה בת התשעים ילדה את יצחק? נפלאות דרכיו של אדון עולם, משנה הבריות. הוא קם ממקומו ובירך בשמחה את בני הבית. יוס'ל יצא ללוותו.
כשעמדו על מפתן הבניין, הלם קור ערב האביב המוקדם בפניו של הרב. המתיקות הסתלקה באחת מפיו והערפל ממוחו. הוא נאחז בעווית בזרועו של יוס'ל.
"האם ידעת כי הרה היא?"
"לא, רבי. אבל אני גבר, מה לי ולאורחותיהן של נשים?"
"משהו אינו כשורה," הוא אמר. "אין זה כדרך הטבע, ולא חשוב עד כמה ולדניות קרובותיה. זה פשוט לא קורה."
"רבי…"
"האם…" הוא היסס. "האם ראית אצל יונה התנהגויות מוזרות נוספות? האם היא לפעמים מדברת בקול משונה או עושה מעשים חסרי פשר?"
"שום דבר כזה. יונתי היא האישה המושלמת."
"בין אם מושלמת היא ובין אם לאו, כל העיירה מדברת עליה ועל מה שאירע בשוק. ולא רק היהודים, כמובן. גם הגויים ראו." הוא הטעים, אך הבעתו של יוס'ל נותרה אטומה. "אינך מבין מה זה אומר, יוס'ל?"
"מה זה משנה? הסבתות בשוק תקשקשנה שבוע ותמצאנה לעצמן נושא חדש לרכילות. זוהי דרכו של עולם."
"אין זו רכילות פשוטה. אם יתחילו הגויים לדבר על שטן השוכן בינינו – עיירות שלמות נשרפו על פחות מכך. האנשים מודאגים…"
"מודאגים, מה?" הבעת פניו הנוחה של יוס'ל השתנתה. "כמה מתאים ליהודים! תרנגול הודו הם קראו לי, כלי ריק. רצו לחתן אותי עם שיינה-מינה שאף אחד אחר לא היה מוכן לקחת. ועכשיו כשנישאתי טוב ואני מעמיד בנים הרבה הם מודאגים פתאום! אין זאת אלא שהם מקנאים בי ובמזלי הטוב."
הביט הרב בפניו המלוהטות ונזכר במתיקות העוגה בפיו, בעיניה התמות והפקחיות של יונה.
"אני מבין," אמר ונפרד ממנו לשלום.
מתוך החנות נשמעו קולות ויכוח. מר ומרת קרמר שמעו אותם ויצאו מדירתם לדבר על לבו של בנם.
הרבנית חיכתה לו על הסף כשחזר לבסוף לביתו, פוכרת את אצבעותיה. "ובכן?" שאלה.
הרב גרשון נאנח והחווה בידיו בחוסר אונים. "אשלח אל רבי עזריאל."
ה
שבועיים חלפו ואל העיירה הגיעה עגלה רתומה לצמד סוסים ברודים. העגלה עצרה ליד בית הכנסת ומתוכה יצאו ארבעה יהודים, ביניהם זקן נשוא פנים. הוא היה גבוה וחזק על אף גילו וזקנו הלבן השתפל על חזהו: רבי עזריאל, הבעל-שם מויטיבסק. שלושת חסידיו הצעירים כרכרו סביבו, זה נושא את חבילתו וזה מגיש לו את מקלו. הרב גרשון פגש אותם והם נכנסו לבית הכנסת.
מאוחר בערבו של אותו יום, הגיע שליח אל בית משפחת קרמר: יוס'ל התבקש להביא את אשתו אל בית הכנסת. בית דין צדק התכנס שם בראשותו של רבי עזריאל, לבירור מצבה. המילה "דיבוק" הופרחה לאוויר ונפלה על קורות הרצפה, כבדה כעופרת.
"בשום פנים ואופן לא," האדימו פניו של יוס'ל בזעם.
"די לך, בעלי האהוב. הצדיק הנודע הגיע לעיירה לכבודנו. אבוי לנו אם לא נבוא לחלות את פניו בכל הכבוד הראוי לו! כל נכבדי הקהילה יהיו שם, וודאי אף הרבנית שנדיל. כיצד נוכל להעליב אותם?"
"לא אתן שיחקרו את אשתי כאילו היית… כאילו היית…"
"יחקרו כאוות נפשם! אינני מסתירה דבר ובמהרה הם ייווכחו בכך." עיניה של יונה חייכו רכות. "חזור אל הצדיק, ר' מוישה. אמור לו שמיד נגיע כמצוותו, רק את המעיל אקח…"
צעקה רחוקה קטעה את דבריה. בשקט שהשתרר עלה וגבר גרגור עמוק, פראי וקמאי שכל יהודי זיהה באופן אינסטינקטיבי. הולם כבד של מגפיים, צלצול נבוב של כלי עבודה שהפכו באחת לכלי נשק, צעקות וקללות: קולו של המון זועם. קולו של פוגרום. החסיד, מוישה, פלט צעקה ורץ במורד המדרגות.
יוס'ל ניגש אל החלונות התאומים הצופים אל הרחוב החשוך: עשרות גויים, מהם מאנשי העיירה ומהם מהכפרים הסובבים, התקדמו לעברם, חמושים ואוחזים בלפידים מבוערים. היהודים נסו מפניהם. עשן החל להיתמר, ריחו חריף וכבד מייאוש. יוס'ל החוויר.
"הם מקיפים את בית הכנסת."
הפורעים ניסו להצית את בית הכנסת, אך האבן העתיקה לא נעתרה להם. נשמע קול ניפוץ כשאבן מצאה את זגוגית חלונו הגבוה. גרזינים החלו להלום בדלת העץ הכבדה. הרחוב התרוקן לגמרי. מן הבתים נשמעו צעקות. לא יארך הזמן והם יגיעו גם לביתם.
בתוך החדר, פרצו שלושת הילדים בפעייה מרה. יונה חבקה אותם בזרועותיה והמתה בשקט כדי לנחמם. היא הרימה את פניה אל יוס'ל וחייכה בעדינות. "בטח בה', בעלי היקר. הוא ישלח לנו רווח והצלה."
יוס'ל הנהן, סגר היטב את תריסי החלון ורץ לקרוא להוריו. כשחזרו אל עליית הגג, התינוקות היו לבדם, שקטים ומרוצים. שלמה קרא "סבתא!" והושיט את זרועותיו הקטנות אל עבר סבתו, שהחווירה.
אביו הביט סביבו. "איפה היא?" שאל. "איפה אשתך?"
"יונתי?"
דממה. יוס'ל בדק בחדר השני. גם הוא היה ריק. פניו התכווצו בחשש. "יונתי! יונה! איפה את?"
קול נפץ כביר נשמע מן הרחוב, מעומעם על ידי התריסים הכבדים.
"אולי ירדה אל החנות?" מרת קרמר התנשמה ונאחזה בליבה.
"עכשיו?! לא, לא." יוס'ל פתח לרווחה את דלת עליית הגג, משתמט מאביו שניסה לתפוס אותו בזרועו כדי לעצור אותו.
"יוס'לי, זה מסוכן! אל תרד לשם! אל תלך! יוס'לי!"
"אני מוכרח למצוא אותה, אמא!" הוא צעק. "הבריחו את הדלת ושמרו על הילדים." יוס'ל תפס עששית ושעט במורד המדרגות, מתעלם מזעקותיה של אימו ובכיים של התינוקות.
צללי הערב והעשן שחדר מן הרחוב הפכו את בית משפחת קרמר למבוך גדול ואפל, צלליו מתנודדים בתיאום עם העששית שבידו. הוא רץ בין חדרי המגורים, מביט אל תוך ארונות ומתחת למיטות. היא לא הייתה שם. המחסן, אם כן? הוא פער את דלתו בחריקה. צללים נעו בפינות החדר, גבוהים ומעוקמים.
"יונתי?"
היא לא הייתה שם. אלה היו אך כלי גינון. הוא בלע את רוקו וסגר את הדלת.
חרדתו הלכה והתגברה. הוא היה מודע היטב לצריחות וקולות הניפוץ שעלו מן הרחוב, מעומעמים על ידי התריסים הכבדים: קולות של מוות אלים, אימה וזוועה. לבו הלם בגרונו. הוא מוכרח למצוא אותה. אם קרה לה משהו, אם אחת הצווחות הנוראיות הללו הייתה שלה… דמעות מילאו את עיניו.
הוא חיפש בחנות, במטבח, ירד אל המרתף הקר. כולם היו ריקים. היא לא הייתה בבית. אולי היא בבית הכיסא? הוא היה בקצה הרחוק של החצר ואם יצא, יראו אותו הפורעים. הוא אגרף את כפות ידיו ונשם עמוק. הוא אמנם לא היה מורגל בקרב, אך גופו היה חזק. הוא ישים נפשו בכפו כדי להציל את אשתו האהובה. הוא פתח בתנופה את הדלת האחורית וצרח כשנתקל בכל גופו בדמות גבוהה ולבנה שעמדה מאחוריה בדממה מוחלטת.
יונה.
"איפה היית?! כמעט יצאתי מדעתי מרוב פחד. הפורעים…"
"הפורעים הלכו, אהובי." היא ליטפה את הדמעות ששצפו עתה מעיניו, אימצה אותו אל לבה. מגעה הרך הרגיעו. "הירגע, יוס'לי, תנשום. הכל נגמר. אנחנו בטוחים. אמרתי לך, הקב"ה שומר עלינו. אף אחד לא יעז לגעת בעיירתנו עוד. לעולם."
"מה?" הוא לחש, מודע פתאום כי הצעקות פסקו. "למה את מתכוונת?"
"בוא, נעלה אל התינוקות. הם בוודאי מודאגים ותוהים מה היה עלינו."
ו
הרחוב היה מלא הריסות. עשן היתמר עדיין משריפות שכובו אך בקושי. יללות אבל נשמעו פה ושם. פחד ומבוכה אחזו ביהודי העיירה: הפוגרום, שהתחיל בהשתוללות רבה כל כך, נגמר בחטף, זמן קצר לפני חצות. לפורעים עצמם לא היה זכר.
בית הכנסת נכנע לבסוף והתמוטט. בני העיירה, ביניהם יוס'ל החסון, עמלו שעות על חילוץ נכבדי הקהילה הנצורים בו. לפנות בוקר הוצאו לבסוף האומללים אל החצר, פצועים אך חיים. כשרעד אור השחר על ראשיהם, פלטו המחלצים קריאות תדהמה: פניהם היו אפורות ושיערות ראשיהם הלבינו לחלוטין. אחרון חולץ רבי עזריאל, שנראה כי הזקין בעשור בן לילה. יוס'ל נשא אותו בזרועותיו. הצדיק הקשיש מלמל לעצמו בעיניים עצומות. זרועו הייתה מונחת בזווית לא טבעית.
"ש… ש…"
"הכל בסדר, רבי. ניצלנו, ברוך ה'. יבוא הרופא, יחבוש את זרועך…"
הצדיק פקח את עיניו. הן היו מלאות דמעות.
"שטריאה!" הוא פלט בלחש. "ראיתי אותה בעצמי. כמין דמות אישה עטופה בתכריכים, עיניה נוראות ושיניה לטושות. היא אחזה את הערלים בצוואריהם ו… ו… אויה לי, אינני יכול לומר."
"שטריאה?" צינה הזדחלה במורד גבו של יוס'ל. הוא הכיר את המילה הזו מילדותו ב'חדר', אז נהנו הילדים להפחיד את יוס'ל הפתי בימות החורף החשוכים. הוא השכיב את הצדיק על כסת שנפרשה בין הריסות החצר. רבי גרשון ישב עליה, מצמיד רטייה רטובה למצחו. מרחוק ראה יוס'ל את יונה בין שאר הנשים הרחמניות שהגיעו לטפל בפצועים. היא מרחה משחה על כוויותיה של מטרונית אחת, שייללה בכאב, ופניה הטובות התכווצו באמפתיה. אם הייתה שטריאה בעיירה… הוא נשך את שפתו. כיצד יגן עליה ועל משפחתו מיצור שכזה?
היא סיימה את הטיפול באישה ופסעה לכיוונו, נושאת סל מלא תחבושות. הוא נע הצידה כדי לאפשר לה גישה אל רבי עזריאל. היא כרעה לצידו על הכסת והוציאה מסלה כפיס עץ וסליל תחבושות.
"סלח נא לי, הרב. ברשותך, אקבע את זרועך."
עיניו של רבי עזריאל נפערו לשמע קולה. הוא התיישב בחטף.
"השטריאה!"
יוס'ל נרעש. הוא הביט מאחוריו, נכון לקרב, אך רק יונה הייתה שם. גם היא הציצה לאחור בתמיהה.
"בשם ה' אלוהי ישראל ובשם עדת בני ישראל! אני, עזריאל בן לאה, גוזר עלייך, שטריאה, שתצאי תיכף ומיד מן העיירה הזו ולא תגרמי נזק לשום ברייה שבעולם. ואם לא תצייתי לי – אצא כנגדך בחרמות ונידויים וקללות…"
יונה נראתה כאילו סטרו לה: לחייה העדינות סמקו ודמעות החלו זולגות מעיניה.
"אני שטריאה, כבוד הרב? מדוע תאמר כך? אינני שטריאה. מעודי לא פגעתי ולו בנפש אחת מישראל…"
רבי עזריאל עשה תנועה כאילו ביקש לתפוס בזרועה, אך הכאב הכריע אותו. הוא התנודד כמתעלף. חסידיו הקיפו אותו ועזרו לו להישכב בחזרה. הוא שכב בעיניים עצומות, ממלמל קריאת שמע.
"שטריאה!" צעק אחד מהחסידים. חברו חזר אחריו. "שטריאה, יהודים!"
בני העיירה עמדו ולטשו עיניהם, אך איש לא ניסה לעצור אותם. יוס'ל הוביל משם את יונה הבוכייה ומסר את הסל לרופא, שהגיע מן העיירה הסמוכה. הרב גרשון לא אמר מילה, אך עיניו ננעצו בגבה בתהייה.
כשהגיעו לביתם, ליטף יוס'ל את הדמעות מפניה של יונה.
"אני יודע שאת לא שטריאה," הוא לחש לה.
היא הנהנה בתודה ומשכה באפה, ראשה על כתפו של בעלה, ואז פלטה קריאה קצרה. יוס'ל הביט בה בהפתעה. מים זרמו במורד רגלה. היא כרעה וילדה על רצפתו המבהיקה של המטבח.
ז
העיירה כאבה והתאבלה. אך ככל שהלך מזג האוויר והתחמם, נוסף נדבך נוסף לסערת הרגשות הכללית: רבים שמעו את מילותיו של רבי עזריאל בעל-השם וחזרו עליהן הלאה, ותוקף מיוחד ניתן להן משום שהמון הפורעים נעלם כלא היה. איש לא ידע מה עלה בגורלם: לבתיהם לא שבו וגופותיהם לא נמצאו. בינתיים לא הגיעו קרוביהם לבקש אותם מידי היהודים, אולי מפחד. אך פחד דרכו לשכוך עם הזמן, ושנאת היהודים תעמוד לנצח.
חרדה התפשטה כמו מחלה בעיירה, ומוקדה היה בבית משפחת קרמר.
מר ומרת קרמר היו מבועתים כמו שאר בני העיירה. הם ניסו להציע ליוס'ל לגרש את אשתו, שאין איש יודע מי היא ומאין באה ומה מושל בה, כוחות הטומאה והחיצונים וסטרא אחרא. הוא הגיב כפי שציפו שיגיב. לכן ארזו מר ומרת קרמר את מיטלטליהם וברחו מהעיירה – עוד טרגדיה קטנה, חסרת חשיבות, בים היגונות של הגלות.
החנות נותרה באין מוכר וקונה. הסחורה נרקבה לאיטה בחום הקיץ. חלונות הראווה הגדולים, המבהיקים, התכסו באבק וקורי עכביש. הזבובים התרבו. זמזומיהם רק העצימו את הדממה הכבדה שרבצה על החנות. עכברים התרוצצו במחסן, חפרו את מחילותיהם בחדרי המגורים וכרסמו שאריות בתנור הקר.
מן הראוי היה שיוס'ל ייקח על עצמו את ניהולה של החנות, או לפחות את הטיפול בחורבה המזוהמת שנותרה ממנה. אך הוא הסתגר וזנח את חובתו זו. הוא אף לא פתח את הדלת לרב גרשון, היחיד שהגיע מפעם לפעם וניסה לדבר איתו. לא היה לו זמן. הוא היה עסוק עד מעבר לגבול יכולתו.
החורבן ששרר בחדרים התחתונים של הבניין לא נגע בעליית הגג. שם, מאחורי החלונות, שצפו בצמצום עיניים על הרחוב, עלתה יונה כפורחת. היא נהייתה יפה אף יותר מקודם, לחייה שושנים וצמתה העבה גולשת עד מתחת לברכיה. זוהר עיניה השחורות התעצם והלך בכל פעם שילדה. וכמה שהיא ילדה! לעיתים שבוע לא היה עובר לפני שאחזוה שוב הצירים. המיילדת סירבה לבוא אליה, ויוס'ל, עיניו לטושות באימה ושפתיו ממוללות, הוא זה שנאלץ להרתיח מגבות ולשלוף את העוברים מרחמה. ולא עובר אחד בכל פעם היה זה: היא ילדה תאומים, שלשות, רביעיות, שביעיות. כולם בנים. כולם חזקים ורעבים ושחורי עיניים. עליית הגג התמלאה כולה בפעיות התינוקות, בחיתולים ובריח חלב דשן.
"יונתי?" יוס'ל נענע צמד תינוקות בזרועותיו. הוא נראה נורא. פניו הסמוקות והבריאות חוורו בחודשים האחרונים ושקיות שחורות התהוו מתחת לעיניו חשוכות השינה. "מדוע… מדוע את יולדת כל כך הרבה?"
"אמרתי לך, אהוב לבי. הנשים במשפחתי –"
"אני יודע. אבל הרי הפסקנו… את יודעת. כיצד יתכן שאת הרה?!"
יונה הצמידה את אצבעה לשפתיה: התינוקות בחיקה נרדמו. היא חייכה.
"יתכן, כמובן," היא ענתה, קולה שקט ומתוק כמו תמיד. "בנות חווה מזלזלות במתנתו של הגבר להן, בזרע הזכרי שעולמי-עולמות מקופלים בו. הן משליכות אותו מגופן ככלי שאין בו חפץ. לא כן בנותיה של לילית."
דמו של יוס'ל קפא בעורקיו למשמע דבריה.
"אנו, בנותיה של לילית-אמא, שומרות את זרע בעלנו מכל משמר, ופורות וחוזרות ופורות ממנו עד תום."
"מה את אומרת לי? שאת בתה של לילית, השדה חונקת התינוקות?"
"יוס'לי, איך אתה מדבר! לילית היא האם הגדולה, אשתו של אדם הראשון. אם-כל-חי, כמו חווה. צאצאיה של לילית ממלאים את העולם בדיוק כמו צאצאיה של חווה." היא צקצקה בתוכחה. "באמת, יקירי, עליך לבקש מהרב גרשון ללמוד איתך כמה ערבים בשבוע. הן לא יאה לגבר חכם כמוך לדבר כך על חותנתו."
"אבל…" מחשבותיו היו צמיגות מאי פעם, כמו דבש חם ומלוח. שום דבר לא היה הגיוני יותר. "איך נפרנס את כולם?"
"בטח בה'!" הכריזה יונה. היא הניחה את התינוקות באחת מהעריסות הפזורות בחדר ואחזה בידיו של יוס'ל. "הבן בבקשה, בעלי היקר. עם ישראל בסכנה, ועד שיגדלו ילדיי וילדיהם שלהם, תהיה הסכנה גדולה מאי פעם. אך לא אלמן ישראל! הקב"ה נותן לנו צבא." היא הביטה בחיבה אל התינוקות. "חיילים עזי נפש, חסונים כמוך ובלתי פגיעים כמוני. צאצאינו הם שיצילו את עמנו."
"צבא… כמה תינוקות עוד נותרו בזרע אשר בגופך?" שאל אותה יוס'ל בלב שוקע, ירא פן תענה וירא פן לא תענה. שפתיה של יונה נמתחו בחיוך מאיר, מגלות לראשונה את שיניה. האם תמיד היו שיניים רבות כל כך בפיה?
"רבבה," ענתה. "רבבה."