בזכות השעה המוקדמת אני מוצא לנו קרון שקט, רק לשנינו. אני מעביר את אֵלִי מכיסא הגלגלים אל המושב ליד החלון ודואג שיהיה לו נוח. אני מניח בחיקו אפרסק עסיסי, כריך שעטפתי בקפידה וחטיף שוקולד. הוא משליך הכל בתיעוב. את הכריך והחטיף אני מספיק לתפוס בזמן אבל האפרסק מתחמק, נחבט ברצפה ומתגלגל לאורך המעבר עד שנתקע בדלת של הקרון. עכשיו הפרי מעוך, מרופט ועלוב, ממש כמו אֵלִי וזה עושה לי עצוב.
לפני שאני מבין מה קורה ידי כמעט סוטרת לאֵלִי. מרגיזה אותי ההתנהגות שלו, אבל מרגיז אותי יותר קוצר הרוח שלי. אני קם ומתרחק, לשכוח לכמה רגעים כמה שהוא רזה וכמה שנאה הוא זורק אֵלַי מהעיניים. הלוואי שהייתה לי בירה ביד. כשאני שותה זה עוזר.
הנוף העירוני מתחלף מול העיניים לשדות פתוחים. נפלא להאזין לשקשוק, לחוש בטלטלה העדינה של הקרון, להרגיש קצת כמו נוסע רגיל. פתאום אני שומע צעדים שמתקרבים. בהשפעת האבן המקוללת שמיעתי התחדדה עם השנים. זה לא קרה בבת אחת כמו בסרטים אלא לאט-לאט, בהדרגה. קודם נזרקנו שנינו אל העתיד, רק הרבה אחר כך התחלתי להבחין בעצמי בשינויים.
על פי הצעדים וניחוח הזיעה והאפטרשייב, ברור לי שעוד מעט ייכנס גבר לקרון. גבר גדול וכבד, כנראה גדול יותר ממני. אני מבשר את זה לאֵלִי ובאותה נשימה מזכיר לו איך עליו להתנהג בנוכחות אנשים. אני לא מכריח אותו ללבוש פרצוף עליז בנוכחות אחרים, כל מה שאני צריך זה שלא ישתולל, לא יספר ובעיקר לא יאשים אותי בכל מיני האשמות שמושכות תשומת לב. אם אחשוד שהאיש עלול לקרוא לרשויות או להזעיק משטרה, לא אוכל להיות אחראי למעשיי. אֵלִי לא יסכים שמישהו יִפָּגַע באשמתו ועם כמה שזה כואב לי, זה הקלף שמשחק עכשיו לטובתי.
העיניים של אֵלִי מביעות ייאוש, טינה, שנאה. ברור לי שהוא רוצה למות, שהוא לא מאמין שאצליח לעזור לו. אני ניגש ומלטף את לחיו והוא נרתע. אני נשבע לו בלחישה שייקח כמה שייקח, את אבן הכוח שתרפא אותו מבפנים ומבחוץ אני אמצא.
האיש שמצטרף לקרון שלנו מתיישב בספסל הראשון ונרדם מהר באופן מעורר קנאה. אני לא צריך לראות אותו, פשוט מסיק מקצב פעימות הלב והנשימה הרדודה. מהר מאוד גם אֵלִי נרדם. הוא יכול לישון שעות רצוף, שינה כבדה, עמוקה מדי, באורח כנראה בלתי נמנע. לעומתו אני לא ישן כבר שנים, מקסימום טיפה מנמנם. גם אובדן החלומות והשינה לא קרו אצלי בבת אחת אלא בהדרגה. לאֵלִי לא היה מזל כזה. אצלו השפעת האבן המקוללת הייתה מהירה, מיידית כמו ברק. בתוך רגע אחד לא נשאר לו כלום. לא אישה, לא ילדים, לא מעמד, לא בריאות לא יכולת מיוחדת. איש אומלל ומוכה בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. עד שאצליח וכל זה ישתנה.
למוטל אנחנו מגיעים באישון לילה. אני משכיב את אֵלִי במיטה, מכסה אותו. הוא לא מתעורר. אני מנסה לפהק אבל העייפות ממני והלאה. אני פותח מזוודה ומשליך על המיטה חולצת חאקי, ליווייס מקוריים, כלי רחצה, מחסנית, שטרות מגולגלים. מוציא הכל ודווקא הנוצה איננה. זה מרגיז אותי. חייב לבדוק מחדש.
לאט-לאט אני עובר על הכל כולל הכל. כל הכיסים, בתוך הבקבוקונים, בערכה עם האלכוהול הרפואי, בקופסת התעודות המזויפות ובקופסת המזרקים של אֵלִי. אין שינוי, נוצת הכתיבה איננה! נסער אני פותח מגירות ואז טורק בחבטה. מציץ בלי תועלת ובלי היגיון מתחת למיטות, מתחת לכיור, בניאגרה של השירותים כאילו הנוצה יכלה לקפוץ לשם מעצמה מתוך התיקים והמזוודות. ברור שאין שום דבר.
נדמה לי שצעקתי משהו בחוסר זהירות. לא בטוח. אֵלִי עדיין ישן ואני משתדל להתאפס. אני מעלעל בספרים מכל הזמנים, אבל הריכוז ממני והלאה. האותיות לא מתחברות למילים. המילים לא מתחברות למשפטים. פותח טלוויזיה, משדרים מלחמה בשידור חי, ברזולוציה גדולה מהחיים. רק זה מה שחסר לי עכשיו. אני מחשיך את המסך ועדיין מרגיש כמו פצצה דרוכה. אני רץ להביא בירות, חוזר ומתחיל לשתות.
את הבירות אני מרוקן כמו מים. אני צועד הלוך ושוב בחדר אבל מרגיש כמו אסיר במקום אורח במלון. מבטי נופל על ערמת הבגדים שפיזרתי קודם. מתחת לבגדים נמצאת מפת המטרופולין והשטחים הסמוכים. אני פורש את המפה המקופלת שתופסת המון שטח רצפה. אני מתעמק בנקודות ציון, ברחובות, בפארקים, בכל הסימונים. אני שוקע כמו תלמיד ישיבה שרוכן על הגמרא ושוכח את עצמי.
עד הבוקר אני מכיר את המפה היטב. כניסות, יציאות, שווקים מרכזיים (גן עדן לכייסים). כעת אני יודע בדיוק היכן מפעלי עיבוד האבנים. אני זוכר בעל פה את הדרכים למחצבות, לשטחים הפתוחים שבהם שוכנים נקיקים עמוקים או ואדיות. אני לוקח טושים צבעוניים ומסמן אזורים-אזורים. מחלק את השטח, מסמן נתיבים וחיצים בשביל הסדר. באדום בוהק אני מסמן את המקומות הסבירים ביותר בשביל למצוא את האבן. אני פותח מחברת, פותח את קסת הדיו ומחפש את הנוצה. מעוצבן אני זוכר שהיא איננה. מילא, בינתיים אפשר להסתפק בעט זול שקונים בחבילות של עשר.
"…לכל מה שהגישו בחדר האוכל של בית היתומים היה טעם תפל. באותו יום אכלתי מהר, כרגיל. רוקנתי קערה של תבשיל פושר כאילו היא עומדת לברוח. אף ילד לא ישב לידי, כרגיל.
פתאום אצבעותיי שאחזו בכף גדושה של העיסה התפלה איבדו את הצבע. הפלתי את הכף בבהלה. המצב החמיר במהירות, כף ידי לבשה סגול מגרד, כתמים משונים החלו לטפס במעלה זרועי. זינקתי על רגליי, קרעתי מעלי את החולצה וניסיתי לשפשף בעזרתה את הכתמים בלא הצלחה. הילדים מסביב הפסיקו לאכול, הצביעו עלי והתחילו לצחוק. אחרי רגע של הלם הבנתי מה קרה. וכשהבנתי – זעם צלול התפשט בי כמו אש שמסלקת את האפלה.
הסתערתי על הילד ששיחק בי והפעיל עליי את הכוח שלו. הפלתי אותו, התיישבתי לו על הבטן, שלחתי סטירות, המטרתי אגרופים עד שתלשו אותי ממנו. יתר הילדים לא העריכו אותי יותר אחר כך. להפך. וכמובן שגם נזרקתי לבידוד.
בחדר הבידוד התרתי כל רסן. צעקתי עד שגרוני כאב, בעטתי בדלת הנעולה עד שרגליי היחפות דיממו. בלילה במקום להירגע ולישון קרעתי את מזרן הקש לגזרים. אחר כך השתנתי בכל מקום חוץ מאשר בדלי. המדריכים לא חסכו ממני את נחת זרועם אבל המשכתי בשלי עד שהגיע מדריך חדש בעל הכינוי המסקרן 'מַפְתֵחַ'. במקום להצליף בי מַפְתֵחַ ניסה גישה אחרת.
בהסכמת המנהל הוא החל להוציא אותי החוצה בלילות ל"מטרות חינוכיות". כל לילה מַפְתֵחַ הריץ אותי בין העצים ביערות עד שהקאתי מרוב מאמץ. הוא, לעומתי, בקושי התנשם. כשהתחזקתי היינו מתחרים בשחייה ובטיפוס על עצים וכשהיינו רעבים צדנו מכרסמים קטנים או ארנבות. יחד פשטנו את עורם ובעזרת מקלות חדים צלינו את הבשר על מדורה.
לפני שמַפְתֵחַ הסתלק לבלי שוב, הספקתי ללמוד ממנו עוד קצת כישורי חיים. היינו פורצים לבתים, מכייסים ארנקים, מרמים בקלפים. הוא לא נפרד לשלום כשעזב וגם לא השאיר לי את חלקי בשלל. מעולם לא ראיתיו משתמש ביכולת מיוחדת כלשהי. במבט לאחור אין לי ספק שהיכולת אצלו הייתה חלשה מאוד. אולי לא היה בו כלום, כמוני."
מכונית שצופרת במרחק מוציאה אותי מהריכוז. כשהייתה לי הנוצה יכולתי לכתוב שעות בלי הפסקה, בלי לאכול ובלי לשתות. אני שובר את העט בכעס ומיד מתחרט. מה אשם העט שהוא לא נוצה? אבל את הנעשה אין להשיב. אמנם יש לי עוד עטים במזוודה, אבל אני אפילו לא מנסה. ברור שאני עם הכתיבה שלי סיימתי להַלַיְלָה.
כדי להעביר את הזמן, אני רק יושב לי ומקשיב. מישהי בחדר למעלה צוחקת. מישהו בחדר אחר מקלל. כשאני מתרכז אני שומע היטב את המתרחש בכל החדרים במוטל. שומע למה מקשיבים חובבי המוזיקה, כיצד נוחרים חובבי השינה, כיצד גונחים הזוגות שמרעידים את קפיצי המיטה.
כשנמאס לי להקשיב והבוקר עוד רחוק, אני מזכיר לעצמי למה אני כאן, מה אני מחפש. אני מדמיין את הרגע שבו אני מוצא את האבן, אבן הכוח מהסוג שפעם הרס אותו. בבוא היום האבן שאמצא תיקח ממנו את הכאב, השיתוק, הייאוש והאימה.
בתחושת רווחה עצומה אני שואף בריכוז, מריח את העיר, הבטון, האספלט, האבנים. רק ריח אבנים רגילות עולה באפי, אבל יש לי סבלנות. המון סבלנות. בסוף אני אמצא. לו התברכתי בחושים כל כך חדים בימים של בית היתומים כל הילדים היו מעריצים אותי. עם כישרון מהסוג הזה הייתי בקלות הופך למלך של בית היתומים. אבל מעודי לא רציתי להיות מלך. הייתי מסתפק בהרבה פחות מזה.
האוויר בחדר מאובק ומזיע כמו חיבוק סינטטי של פרוצה. הסדינים מוכתמים והמיזוג מקולקל. העצבים שלי שורפים, המון זמן לא כתבתי. משהו בי מתפזר, אני אוסף את עצמי. מזכיר לעצמי בקול את הסיבה להכל. בשבוע האחרון חיפשתי בכל לילה. חיפשתי אפילו ביום. לא כתבתי, בקושי אכלתי, לרגע לא עצרתי. אם עדיין לא מצאתי הרי שאני מוכרח להיות קרוב. נוצק בי ביטחון של ברזל שהפעם הגעתי לעיר הנכונה. אני סוגר על האבן! בקרוב את תהיי אחוזה בידי!
אני מתמכר להזיות על האבן ביד. היא לוהטת, שורפת, אבל אני לא עוזב. אני מצמיד אותה לגופו הנכה של אֵלִי וראה זה פלא… עכשיו כשהזכרתי לעצמי מה באמת חשוב, מלון הפשפשים נראה לי כמו הילטון. עכשיו אני זוכר שטובים בעיניי המלונות הללו, בלי פקידים חטטנים ושאלות מיותרות. כשעולה השחר אני מנמנם לכמה דקות ומתעורר כמו חדש. מטגן על גזיה חביתה ענקית חגיגית, עם נקניק, בצל ופטריות. את התענוג אני טורף ביחד עם לחם שחור.
כשאני מבחין שאֵלִי התעורר אני מיד ניגש ושואל אם לצחצח לו שיניים. באין תשובה אני מגלגל אותו בכיסא הגלגלים אל חדר האמבטיה, שיצחצח לעצמו בעצמו. הוא לא מגיב, רק יושב על כיסא הגלגלים ובוהה. אני מוותר לו על צחצוח, מחזיר אותו למיטה ומושיט לו צלחת עם אוכל. הריח של החביתה המשודרגת נפלא, אבל הוא הודף את ידי כמסלק חרק דוחה. הוא לא אומר מילה. לפני שאני יכול לומר משהו אֵלִי מתכסה, עוצם עיניים ועושה את עצמו ישן.
במקום להתרגז אני חוטף בירה מהמקרר ומתיישב על הכורסה הקטנה. אני לועס ברעש מהחביתה ששמרתי בשבילו כי חבל שתתקרר. יחד עם הביס אני לוגם מהבירה לגימות מרעישות עד שהמשחק המטופש נמאס עלי. אני עוזב את אֵלִי במנוחה, מפנה לו את הגב וחושב על מה שבא. מחשבותיי נודדות לדברים של מה בכך, קטטות של בית היתומים, מסבאות של ימים אחרים, מזימות, בריחות, עוד קטטות ומסבאות. תמיד אהבתי מסבאות. לשתות עד דלא ידע, לשתות עד שההבדלים ביני לבין האחרים מיטשטשים ולבסוף נעלמים.
"…מותש אחרי ימים של רכיבה דרבנתי את סוסי לעבר העיירה הקרובה. הייתי איש צעיר אז, אך כבר בעל ניסיון חיים מסוים. לא נותר לי כסף, כל גופי כאב מהמסע אל הבקעה המקוללת, אבל מה זה חשוב! מצאתי את האבן המקוללת!
הוצאתי את האבן מכיסי והבטתי בה בהערצה. כל כך הרבה טרחה בשביל דבר כל כך קטן, אבל כל כך מופלא! המיתוסים שאספתי, האנשים שתשאלתי, המפות שציירתי, הסיכונים שלקחתי. בדרך נשדדתי, רעבתי, צמאתי, כמעט נהרגתי. אבל מה כל זה חשוב! כל הטרחה כאין וכאפס לעומת הפרס. המפתח לעתיד המזהיר שלי! נישקתי את אבן הכוח שלי וצעקתי מאושר: האבנים המקוללות לא משפיעות עליי! ירדתי מסוסי ורקדתי מטורף משמחה כמו נסיך בארמונו. בזכות הַשׁוֹנוּת שלי אני עוד אראה לכווולם מה אני שווה! באותו לילה נרדמתי תחת כיפת השמיים וישנתי בשלווה. הוכחתי לעצמי שלא טעיתי, אני לא מטורף, אני באמת מחוסן! חלמתי על צעד הבא…"
צלילים של ג'ז מפריעים לי בכתיבה. לרגע אני מתרגז אבל מיד מקבל את ההפרעה באהבה. מוזיקת הג'ז בוקעת ברוך מאחד החדרים בקומה שלנו. קולה של הזמרת צרוד ומכשף. אני נעמד ומשתטה ורוקד קצת, חוגג את ההרגשה המפעמת שבקרוב הכל ישתפר!
כל-כך הייתי רוצה להעיר את אֵלִי, לסחוב אותו על הגב ב'שק קמח', לקרב אותו אל החלון. רק שיקשיב. אבל לפני שהוא יחלים התרגשות כזאת לא תעשה לו טוב, אני יודע. אני למוד ניסיון. לכן אני נשאר לבד עם הצלילים ונודר. בקרוב אמצא אותך, אבן מקוללת! אבן כוח שלי! בקרוב אתן אותך שי לאֵלִי. אֵלִי קטן האמונה, אֵלִי הנכה, אֵלִי שיבריא…
רגליי צועדות מעצמן, אני ליד מיטתו של אֵלִי. כמעט מעיר אותו למרות הכל, כדי למזוג לו כוסית, לחבק אותו, לחגוג. ברגע האחרון אני תופס את עצמי, מטומטם שכמוני. יהיה זמן לחגוג כשהאבן בכיס! אני זוכר את היטב את התגובות שלו מפעם. לקחתי אותו למועדונים, להימורים, לסרטים. הבאתי לו מצלמה, טלוויזיה, מחשבים. פעם מצאתי עבורו בחורה עם פֵטִישׁ לנכים. ככל שניסיתי יותר, קיוויתי יותר, רציתי יותר, הוא שקע יותר.
"…בתרמילי נחה אבן שואבת, ואיזו אבן! כל כך גדולה! אבן כוח שלאחרים היא קללה אבל בשבילי היא ברכה! באין רואים הוצאתי את האבן וליטפתי אותה כמו שמלטפים בחורה.
זו הייתה אבן גדולה פי כמה מכל אלה שמצאתי קודם לכן. מצאתיה באזור הספר, חודשיים רכיבה מכל מקום יישוב. לפני שהספקתי להגיע לפונדק נזכרתי שכיסיי ריקים אבל הייתה לי תוכנית כיצד למלא אותם. הפניתי את הסוס למבנה הגדול ביותר בעיירה, משכנו של המרפא המקומי שאז עוד לא היכרתי (היה זה אֵלִי. הוא ולא אחר).
המרפאה של אֵלִי והמבנים סביבה נראו כאחוזה. המקום לא הוקף חומה אלא גן פורח עם גפנים וצמחי בשמים. ילדיו התרוצצו והשתובבו להם חסרי דאגות בעוד המשרתים טורחים בהכנת ארוחת הערב. למרות השעה נוכחתי לדעת שטור ארוך של חולים ופצועים עדיין השתרך אבל הסדר נשמר באופן מופתי. בלי להסס נעמדתי אחרון בתור ועברתי במוחי על פרטי התוכנית.
כשהגעתי לאולם ההמתנה הגדוש מיהרתי לתפוס מקום על אחד הספסלים. גנחתי בתיאטרליות בכאב מזויף. סמוך אֵלַי ישבה אישה זקנה שידיה רועדות והיא הביטה לעברי בסימפטיה. איכר שרירי שזרועו המעוקמת תלויה במתלה מאולתר העיף בי מבט מוזר. התעלמתי ממנו. עשיתי את עצמי מחייך לעבר תינוק חיוור שאימו ליטפה את שערו בלי הפסקה. קשקשתי אל התינוק כמו שראיתי שאימהות עושות עד שהוא חייך אֵלַי ובעקבותיו חייכה אימו. האיכר שהבחין בכך הפנה את מבטו ממני וכעת יכולתי לסקור בעיון את האנשים. ציינתי לעצמי מיהם העשירים הגדולים, מיהם בעלי האמצעים, מיהם העניים והדלים.
נושא שיחה מרכזי היה אֵלִי והכישרון הנעלה שלו. אפשר היה לחשוב שהוא המרפא היחיד בכל העולם. כאשר איש לא נתן את דעתו עליי פתחתי את תרמילי בשקט וליטפתי את האבן. למגעי התלהטה האבן אך מיד התקררה באכזבה. ציפיתי לכך, הרי לא היה בתוכי את מה שהיא חיפשה. לעומת זאת לכל האחרים היה גם היה.
הזקנה שישבה לידי משכה בשרוולי. מיהרתי לסגור את התרמיל. מה שימך? שאלה הזקנה בקול סדוק מחמת הגיל ואולי בגלל חיים של פטפטנות בלתי נלאית. המצאתי משהו. אמרתי שקוראים לי מפתח. הזקנה הביטה בי ארוכות, בבגדים הבלויים והמאובקים שלבשתי, בזיפים שלא גולחו ימים רבים. ברחמיה הציעה לשלם עבורי בעד הטיפול. גיחכתי. לא צריך טובות, אמרתי והפניתי לה את גבי בהפגנתיות. אנשים החלו לנוע באי נוחות. שיחות נקטעו.
האיכר עם הזרוע הפצועה קפץ על רגליו. נדרכתי לרגע אולם האיכר לא תקף אותי אלא נסוג והתרחק, שולח בי מבט מפוחד. הכרתי כמוהו. הוא חש בסערה שרחשה בתוכי, הוא היה מהמרגישים. באותו רגע בחור גבוה וצנום התחיל להתנשם בכבדות. האישה הזקנה לידי השתעלה עד שהשתנקה. חייכתי בסיפוק, האבן מתעוררת. הנה זה מתחיל.
נעמדתי והוצאתי בזריזות את האבן. הרמתי אותה גבוה כמו גביע, כמו פרס. מכל עבריי נראו פנים מבוהלים, אנשים החווירו, רעדו, היו שפרכסו. ואז ברגע אחד כולם קרסו והתעלפו. האבן המשיכה לשאוב, אני התחלתי לעבוד.
הורדתי טבעות מאצבעות, אספתי מטבעות, תליונים וכל פריט אחר שנוח למכור בקלות או להמיר בשווה ערך. ככל שהאנשים התרוקנו ושק השלל התמלא, התמלאתי באושר עילאי, תחושת עוצמה משכרת! צחקתי וריקדתי והמשכתי לעבוד.
רק במזל חזרתי לעשתונותיי לפני שמישהו התרוקן עד הסוף, עד שמת. דלת חדר הטיפולים נפתחה וגבר במיטב שנותיו צעד קדימה. מיד ידעתי שזהו בעל הבית, שמאוחר הרבה יותר היה לי כמו אב.
מוקסם הבטתי במצחו האצילי הגבוה, בפניו מחוטבות, בכתפיו הרחבות שכוסו בגלימה עם סמלי הַמְרַפְּאִים. יותר מהכל הרשימו אותי עיניו שהפיקו טוב לב מסנוור ממש.
אֵלִי הביט סביבו מופתע מכל המהומה. כשהבחין בי, מצאתי את עצמי מפנה לו את הגב. רציתי לברוח ממנו ולא הצלחתי לזוז. רציתי לגדף אותו, לרוקן אותו מכל מה שיש לו. הוא שהיה לו הכל, שהיה לו כישרון, מעמד, כסף, כבוד, בגדים יפים, בית. הוא ניגש לעברי תפס את זרועי, סובב אותי בכוח והביט בעיני, הביט לתוכי. הוא בוודאי ראה בי משהו, משהו שמעולם לא ראיתי אני. הוא ניסה לומר משהו אבל כוחו לא עמד לו. גבוה, מרשים, יפה תואר ככל שהיה, יכולתו הייתה חזקה מדי. האבן השפיעה עליו וכמו עץ שנגדע הוא התמוטט ונפל."
בבוקר אני נכנס לחדר המוטל כולי רעוע. מרגיש כמו דג מחוץ למים, כמו פושע שחבטו בו, כמו רוצח לפני הגרדום. אני רגוע! קולי מקרקר באוזניי. מה שלא הצליח הלילה, יצליח לי מחר בלילה! ואם לא מחר אז מָחֳרָתַיִים!
כל גופי רועד בצמרמורת. אני קורס על הספה ומתחפר בשמיכה חמה. רק כאשר אני מודה בָּאֶמֶת גופי מתחמם. נכשלתי שוב ושוב. נכשלתי אפילו אחרי שהרגשתי. נכשלתי אחרי שחפרתי וחפרתי. זהו, אני כבר לא אמצא. לא נשארו יותר אבנים כאלה. כל מה שאני מרגיש הוא רק הד של מה שהיה. אבן כוח, אבן שואבת, אבן מקוללת, לא משנה איך אבחר לקרוא לה, היא היסטוריה. בעולם הזה, בזמן הזה, נגזר על אֵלִי שיישאר נכה עד שימות כזה.
פתאום אני מזיע. גופי רותח. אני משליך את השמיכה וכושל אל הכיור. שוטף פנים, שותה מים. אני יוצא, חוזר עם ארגזים של בירות, שותה עד בחילה, יורד לכפיפות מרפקים עד שכואב לי, יוצא לרוץ בחוץ, חוזר, מתיש את עצמי עד שאני מוקף דברים מנותצים. הגוף שלי כואב ויש דם.
מישהו דופק בדלת ושואל אם הכל בסדר. אני נובח עליו שיסתלק. שומע את עצמי ממלמל, לא יתכן! לא אחרי כל המחקר שלי באינטרנט, בספריות, בינה מלאכותית. לא אחרי שחקרתי בעדינות או בלעדיה סוחרי עתיקות, שודדי קברים, מאחזי עיניים מכל הסוגים. שום דבר ואף אחד לא כיוון אותי למקום הנכון. איש לא שמע על אבני כוח או אבנים מקוללות-מקוללות-מקוללות.
כל הלילה אני סורק. נשבע לעצמי שרק עוד הלילה וזהו זה. אם לא מוצא – זה הסוף. תחת הירח המלא אני מרחרח רחובות, פורץ לתצוגה של מינרלים, פורץ למוזיאון הטבע. לא מוצא כלום. אני גונב ג'יפ ודוהר למחצבה מחוץ לעיר, מרחרח במפעלי בטון. אני מקשיב, מרחרח, מרגיש וחופר. כלום ועוד כלום. זה לא קורה לי!
לחדר אני נכנס באפיסת כוחות. מיד כותב כמו משוגע. כותב איך בימים הרחוקים, בזמן הישן הייתי מוצא אותן בלי בעיה. אחרי שמצאתי מספיק אבנים בעזרת שמועות, אגדות, סריקות ומפות שציירתי במו ידי, הכל השתנה. התחלתי לשמוע אותן. התחלתי להריח אותן. מאותו הרגע כבר לא נכשלתי עשר פעמים על כל שתי הצלחות. מרגע שהצלחתי לאתר אותן כמו שכלב ציד מריח עקבות, היו לי רק הצלחות ואפס כישלונות.
מבט באֵלִי הישן כמו מת על המיטה במוטל מחזיר אותי לתלם. לעולם לא אפסיק לחפש! בחדר האפלולי כמעט אפשר לראות בו את הגבר שהיה. אני מעביר על השמיכה יד עדינה ויודע עמוק בפנים שבסוף אצליח לתקן את המעוות.
אני מוציא מהמקרר בקבוקונים ומסדר אותם בשורה על השולחן. שופך מנות שוות של נוזלים לכוס גדולה, מנער קלות, מרחרח. משהו חסר. אני טועם בקצה הלשון, מוסיף כמה טיפות מזה וכמה מזה עד שאני מרוצה. מוציא את המזרק, שואב מהנוזל המזין ומחכה. הייתי רוצה להניח לו, אבל כמה אפשר בלי לאכול? אני מביט בזרועו הדקה המלאה סימני דקירות ישנים וחבל לי. כל כך חבל לי. אני מכוון את המזרק ומוסיף עוד דקירה לאוסף.
מהמקלחת אני יוצא כמו חדש, ממלא קערה במים חמימים וניגש לגלח את אֵלִי. אני מעביר יד על לחיו. הוא נרתע בתיעוב. אני מתעלם, מורח קצף ריחני על סנטרו ולחייו. אני מקרב את סכין הגילוח ופתאום קופא. פעמוני אזהרה מצלצלים במוחי. סכנה! אני חושב מהר. לברוח מהחלון? להישאר? בחיפושיי אני תמיד זהיר. כבר שנים שאני לא משאיר טביעות אצבעות. שנים שאני לא גונב בגדול, לא מתעסק עם כרטיסי אשראי, שום תכשיטים. גונב רק מאנשים מזדמנים, רק מזומן בשטרות לא מסומנים. ובכל זאת את הסכנה שאני מרגיש אין להכחיש.
יכול להיות שהרשויות גילו משהו. אסור לי להיתפס! אני שולח מבט לעבר הדלת, האקדח כבר חזק בידי. הדלת נשארת נעולה. הלב שלי דופק. עוד רגע ועוד רגע, אף אחד לא פורץ את המנעול בצעקות. אף אחד לא דורש מבחוץ, לפתוח משטרה! פתאום אני מרגיש כאילו ירו בי. הירך בוערת מכאבים של ברזל מלובן והאקדח כמעט פולט ירייה. ברגע האחרון אני נוצר ומעיף את הכלי לפינה.
בתנועה מהירה אני תולש את המזלג שאֵלִי נעץ בי. שיניי הברזל מלאות דם. תהרוג אותי! העיניים שלו דורשות, תהרוג אותי ואחר כך תהרוג את עצמך! אני מבין אותו, אבל גם נמאס לי! לא שמגיעה לי תודה, אבל לפחות שיתחיל לאכול כמו בנאדם! אני סוטר לו חזק כל-כך שהיד שלי אדומה. אני מרגיש שאני עומד לאבד שליטה, לאבד כיוון, לאבד את זה. אני רוצה למחוץ אותו, למחוץ את עצמי, לסגור את עצמי כמו חיה בכלוב. אני גורר את עצמי בצליעה למקלחת ושורף את עצמי תחת המקסימום של המים הרותחים.
"אני העלוב, השונה, החלש, הקורבן התמידי של ילדי בית היתומים, לא הייתי חלש אחרי הכל! את החשוב מכל הבנתי זה עתה! האבנים השואבות היו למעשה אבנים המפיקות קרינה! המשמעות היא שלמעשה הייתי באותם הימים (וכנראה גם עכשיו!) עמיד בפני קרינה! עכשיו, כל מה שאני צריך לעשות זה…"
כשאֵלִי מתעורר אני מניח את העט. אני ממהר להושיט לו את הקומיקס החדש שקניתי עבורו. לא איכפת לי שאין תודה, אין חיוך, אפילו לא מבט. כל זה לא חשוב.
אני מביט בו שוקע בתוך הקומיקס, מעביר דף אחר דף כמנסה לחרוט את הציורים בזיכרון. מכל הקומיקסים הסדרה היחידה שהוא באמת אוהב היא לא איזה DC או מארוול. סתם סיפור ילדים צבעוני יתר על המידה. אני מניח אותו לנפשו עם העלילה המצוירת, פותח לי בירה, פותח קופסות שימורים וזולל.
האכילה מרגיעה אותי, אבל בעיקר מרגיע אותי הרעיון החדש. מאושר אני מחייך למחשבה שהכמות שאני מחסל עכשיו בשעה הייתה מחזיקה אותי בקלות שבוע בבית היתומים. כמה טוב שכיום כסף לא חסר ובזמנים האלה האוכל זמין, זול ובשפע. כמה טוב שחזרתי למסלול, שיש לי כיוון!
בזמן שאני מנגב רוטב עגבניות ושעועית עם לחם שחור, אני מדבר בקול, כאילו שאֵלִי מקשיב. אני מספר לו מה למדתי על מרבצי אורניום, סוגים של קרינה, עדויות של ניצולי הירושימה. אני מסביר שסוף-סוף הבנתי שכל מה שנחוץ כדי למצוא את האבן זה מונה גייגר תקני. מי בכלל צריך חוש ריח מיוחד, כשעומדת לרשותי כל הטכנולוגיה של העידן הגרעיני?
"…בעיירה קטנה ומבודדת חיפשתי לעצמי מנוחה במסבאה עלובה. הזמנתי שיכר וארגנתי התערבות. את כל מי שהסכים להתחרות בי ניצחתי בתחרות הטלת סכין. אחר כך הזמנתי לכולם משקאות על חשבוני והוריתי לפונדקי השמן לשלוח את נערו ולארגן לכבודי מסיבה. הפונדקי השמן הביט בי לרגע כבמטורף ואז פרץ בצחוק ועימו יתר הנוכחים. הוצאתי מתרמילי זהב. הפונדקי השתתק, התנצל, גמגם ושלח את הנער המשרת לבצע את אשר אצווה.
בלילות הבאים ארגנתי משתאות של מעדנים, תרנגולות צלויות, אווזים ממולאים, פטריות מתובלות ועוד מטעמים. כולם הריעו לי, השיקו כוסות לכבודי, צחקו לכל בדיחה תפלה שהשמעתי. היו אבות שהציעו לי את בנותיהן לנשים. היו נשים שהציעו לי את עצמן. חגגתי עד שלא יכולתי יותר מפני שכספי אזל כרגיל. אפילו את סוסי האהוב מכרתי. מהעיירה יצאתי ברגל, גומא מרחקים כמו קבצן עלוב בחיפוש אבן חדשה ורעבה, במקום הקודמת שהתמלאה עד אפס מקום ולא יכלה להועיל לי יותר. אני זוכר את…"
אני מניח את העט בצד, קורא את השורות האחרונות שכתבתי ונחרד. על הדף כתובים שמות. כולם אנשים שהכרתי מקרוב. ליד כל שם כתבה העט מעצמה יכולת מיוחדת, מחוקה בקו עבה. כתובים שם ילדי בית היתומים והיכולות שלהם וגם המדריכים (חוץ מאשר מַפְתֵחַ, כי אין לי מושג מה היכולת שלו). גם שמו שלי אֵלִי כתוב ולמטה משרתיו, אשתו וילדיו.
אני צועד ברחובות בלי הפסקה אולי שבוע, אולי חודש. מי יודע? חוזר לחדר רק כדי להאכיל את אֵלִי, לקלח אותו, להחליף סדינים, להביא קומיקס. הבניינים סביבי סוגרים עליי, מכוניות צופרות, צללים לועגים לי. לילות נדבקים לימים כשאני צועד כמו מכונה שלא צריכה מים, אוכל, דלק. רק להמשיך, להמשיך כי זה מה שהיא יודעת ומוכרחה לעשות.
מרוב מאמץ להריח, אני כבר לא מריח כלום. מרוב מאמץ להסתכל אני רואה מטושטש. בהיגיון אני מסביר לעצמי שאמנם רעיון מונה הגייגר ניכשל, אבל לא נורא. לא הכל אבוד. אם פעם היו אבנים, גם היום יש אבנים. רגילות, מיוחדות, מה זה משנה! בסוף הכל אותו דבר! אנו שומע את עצמי אומר שאין חדש השמש. כמובן שאלה שטויות. יש המון חדש, רואים את זה בכל מקום. ישן מפני חדש תוציאו!
אני הולך מובס ברחוב, ידיים בכיסים קפוצות לאגרופים. אני הולך באזור המפוקפק של העיר, בניינים עלובים עם טיח מרופט שמתקלף. האנשים שחולפים על פני שומרים ממני מרחק ביטחון. חלקם חוצים את הכביש לצד השני. אני מוצא מזללה עלובה, נכנס, יושב, מזמין. לא מוצא את החשק לאכול, רק שותה. כשעוד ערב יורד, אני עוזב מאחוריי את הדלפק השמנוני המטונף, המון אנשים בודדים, ויוצא אל הרחוב.
אני מזנק לכביש ברגע הנכון, אבל הנהג בן זונה! הוא מספיק לעצור. אני מתכופף כאילו לקשור את השרוכים אבל מרים אבן בגודל אגרוף. כהרף עין אני מטיל אותה ומנפץ את שמשת המכונית לאלף רסיסים קטנים. הנהג ההמום מעביר לרוורס, הצמיגים צורחים, בא לי לבכות. במקום ליילל אני מרים אבן נוספת, מרחרח אותה, בודק עם הלשון את החספוס, משליך אותה בתיעוב. אבן רגילה. לא מיוחדת יותר מזו שמצאתי כשברחתי מבית היתומים.
הייתי אז בן שש, אולי שבע. הבריחה הראשונה. אלוהים כמה הייתי תמים אז! חשבתי שמישהו טורח לחפש אותי אז הקפדתי להסתתר. בעזרת אבן רגילה לגמרי שברתי מנעול והעברתי את הלילה בבקתה נידחת ונטושה. רק בבוקר שמתי לב שבפינה רובץ סוס קטן אומלל שצלעותיו בולטות. הבאתי לו קש ועשב ותפוחים חמוצים שקטפתי מעץ שגדל פרא. כאשר הסוס התאושש מספיק לימדתי את עצמי לרכב.
הייתי צריך להיות בוגר מספיק לדעת שאין לי שום יכולת, אבל צעיר מספיק להניח שאם אתאמץ מספיק, אז אולי… ניסיתי להשפיע על הסוס כמו שראיתי שעושים ביריד לפני תחרות. קירבתי לחוטמו של הסוס את ידיי הפרושות. התרכזתי, התאמצתי, עשיתי את עצמי רועד. כלום. הסוס נתן את כל כולו אבל יכולתו הייתה דלה.
ניסיתי דברים אחרים. למשל לגרום לתפוח ירוק וחמוץ להבשיל במקצת. זה לא עבד. הייתי כישלון מוחלט ובאופן סופי. נרדמתי מכווץ. רציתי לחלום על הורים שלא הכרתי. חלמתי על סוס שהיה כמוני, חלש, מוגבל, לבד.
"…לכדו אותי שיכור, מורעב, תשוש ועייף. רק כשהתפכחתי נזכרתי שבשכרותי התייצבתי בכיכר השוק ובידי אבן שואבת ריקה, שבעה, שלא נותר בה כוח. דרשתי שיתנו לי כסף, תכשיטים, אבנים יקרות. כשלעגו לי שלחתי ידיים לדוכנים וניסיתי לחטוף בעצמי. כשסגרו מאחורי את הסורגים הרגשתי תשוש ומרוקן. למרבה הפתעתי נרדמתי מהר וישנתי בשלווה.
המשפט התקיים בבית משפט כפרי קטן, אפילו זגוגיות בחלונות לא היו. הקהל היה מועט. אולי חששו ממני, אולי לא עוררתי עניין. ישבתי כמו פסל כאילו לא בי מדובר. חיכיתי לגזר הדין באדישות מלאה. לא כפרתי באישומים, לא ביקשתי הקלה.
פתאום נפתחה הדלת ובפתח ניצב גבר נאה, מרפא בעל שם, אב ובעל משפחה. להפתעתי אֵלִי שהתאושש בינתיים מהשפעת האבן לא נטר לי טינה. הוא הנהן לעברי בסבר פנים רציני ומיד ניגש לשופט. בגדיו המפוארים וזקנו הגזוז היטב העבירו רטט של התרגשות בקהל. לא ידעתי מה לחשוב, המתנתי בדריכות. הוא הציג את עצמו, ביקש רשות לדבר והשופט העניק לו את מבוקשו.
נדהמתי כשהתברר שמאז מעללי במרפאתו חקר אֵלִי על תולדות חיי. הוא תיאר בפני בית המשפט מה שעוללתי לחוליו החפים מפשע, אבל גם סיפר מאין באתי ומה היו נסיבות ילדותי. לשופט אמר שהגיע למסקנה שאיש כמוני לא זקוק לתא כלא אלא לטיפול. כשהשופט התלבט בקול, הזכיר אֵלִי שלא השארתי קורבנות בנפש והוסיף כי לדעתו אוכל לשפוך אור על טיבן המסתורי של האבנים המקוללות, באופן שייטיב עם הכלל. לבסוף הבטיח שאם מבוקשו יינתן לו ואמסר להשגחתו, הוא יעשה ככל שיוכל למעני וגם יקפיד לשלוח לכבוד השופט דוחות מפורטים."
אני משוטט בלי מטרה, חולף ליד לוח מודעות ומבחין במודעת דרושים.
דרוש מנהל עבודה למחצבה. עדיפות לבעלי רישיון צמ"ה וניסיון ניהולי או פיקודי. לפרטים נא לפנות ל…
למראה המודעה אני שומע את עצמי צוחק את הצחוק המקרקר, החלוד, חלש ומתועב. אני אראה לך מה זה, לצחוק עלי! אני מצחקק במשנה מרץ. אתה עוד תאכל את הכובע כשאני אמצא את האבן! אתה עוד תראה!
"…מצאתי את עצמי תחת חסותו של אֵלִי. אינני זוכר אם הסכמתי או סירבתי. על כל פנים איש לא התעניין בדעתי. הוא לקח אותי תחת חסותו, קיבלתי קורת גג ואֵלִי עצמו לימד אותי לקרוא. הוא מעולם לא שאל, אבל תמיד הקשיב. לפניו פתחתי את סוגרי ליבי ודיברתי כפי שלא דיברתי מעולם.
הזמן חלף ובכל יום נוכחתי מחדש עד כמה שהאיש הזה מיוחד במינו. אבל על כל אֵלִי אחד היו אלף אחרים. מעבר לדלתות סגורות, דרך הקירות, שמעתי מה שמדברים. כמו רעל המילים הרעות טפטפו לתוכי. כשלא יכולתי לסבול יותר, זכרתי איך הסתיימה תקופתי בבית היתומים. לפני שאֵלִי ישתכנע ויזרוק אותי מביתו, החלטתי להקל עליו. לקחתי יוזמה. ברחתי. יאמרו עלי מה שיאמרו, אני הוא שבחרתי ללכת."
ליד סמטה מטונפת עם פחי אשפה מצחינים אני נרכן ומקיא. ככל שאני מקיא הבחילה דווקא מתגברת. הריח החומצי מתערבב בזה של אשפה רקובה שגודשת את אזור הפחים. הכל מחליא אותי, כל מה שיוצא. הטירוף עוזב אותי, אבל אין הקלה. היכן שקודם שכן טירוף צצות שאלות שאין להן מענה. השאלות מגרדות אותי כמו פצע מזוהם. עדיף לאֵלִי איתי? עדיף לו בלעדיי? להכניס אותו למוסד? מי יטפל בו כמוני? אבל בלעדיו, אוכל להמשיך מהר יותר, לא כן? אבל אם כן, עד מתי אמשיך באותו הנתיב? עוד רכבת ועוד מוטל? עוד מפות? לעוד מדינה? יבשת? מחצבה אחת? אלף מחצבות?
"…אֵלִי הטיפש סירב לעשות את הדבר הנכון. במקום לשכוח אותי, לשכוח ממני, הוא עזב את ביתו, את משפחתו. הוא שכר מורה דרך מוכשר, ארז צידה, רתם זוג סוסים וכך יצא בעקבותיי. איך אני יודע? אחרי שהכל נגמר ראיתי לו את האמת בעיניים.
עוד לפני העמק המקולל גווע סוס אחד בצמא. מורה הדרך נמלט רכוב על הסוס השני. אֵלִי המשיך בגללי, למעני. אֵלִי האציל, אֵלִי הטיפש, אֵלִי-אֵלִי-אֵלִי!
לפעמים אני עדיין רואה בעיני רוחי את אֵלִי עומד במעלה המתלול הסלעי, משקיף למטה לעברי. האם היסס? אינני יודע. האם המשיך וירד במדרון החלקלק, הבוגדני, המתפתל? זו אמת שאין להכחישה. לפני הסוף הוא קרא לי. יתכן שקולו רעד מחולשה ואימה. אני מודה בבושה שהתקשיתי לשמוע. הרוח שרקה באוזני ואני – אפילו לא הסתובבתי. במכוש המשכתי להלום בסלע בלי שום תועלת. כשהמכוש נשבר, חפרתי בציפורניים. עד הרגע האחרון חשבתי שאצליח. שאבן חזקה תבלע אותי. רק אבן כה עמוקה, כה עצומה, אולי הסלע כולו, ישאבו מישהו כמוני, ישאבו לגמרי אפילו אותי. נכשלתי. זו אמת שאין להכחישה. משהו אחר לגמרי קרה.
אני מתעורר וגופי הדואב שרוע על אדמה נוקשה וגם מעט חולית. ראשי הולם, אני מתנשם כמו קטר. במאמץ אני מתגלגל על הגב ולמעלה פרושים כחופה שמי דיו כהים של שחר, שהופכים אט-אט לכחול ואז לתכלת מסנוורת שמכאיבה לעיניי.
מוטרד ותשוש אני מתרומם על הברכיים ומכריח את עצמי לעמוד. אני מביט ומסביב רק חול, לא כבישים, פסי רכבת, עיר או כפר. אין מוטל, אופנוע או ג'יפ. איך הגעתי לכאן? מותש וצמא אני מתחיל ללכת.
החום מתגבר, אין צל מסביב. הזיעה צורבת בעיניים ואין לי מושג איפה אני ולאן אני הולך. נדמה לי שכל כך הרבה דברים אני לא זוכר לאחרונה.
פתאום אני מרגיש משהו, מרחרח ומוצא את עצמי מחייך! הריח הקלוש של האבן מצליל קצת את ראשי. מצאתי, סוף-סוף! אני בטוח! רגליי מתחילות לרוץ אבל במהירה כוחי תש ואני מסוגל רק לגרור את עצמי הלאה, כמו זקן.
פתאום אני נעצר, גופי מתקפל, עורי מעקצץ וצורב. אני מתגרד כמו מטורף ומנסה לחשוב בהיגיון. משהו לא מסתדר. אני שולח מבט בידיים שלי, בחול שנדבק בהן, מנער אותן והחול לא עוזב. אני צורח על החול, שיסביר לי, שיסביר לעזאזל לאן אני הולך? למה אני מחפש את האבן המקוללת? בשביל מה? נגד מי?
אני קורס על האדמה הסדוקה וזוחל לעבר סלע קטן שמטיל מעט צל. עיגול הצל מספיק בשביל הראש שלי, זו קרירות זעומה אבל יש בה הקלה. דבר מה חוזר אֵלַי כשאני מלטף את הסלע.
מקום מתחת לאדמה.
חדר מבטון, חדר קריר, גדול, אולי מקלט ישן.
אני זוכר שאני יוצא וחוזר עם ארגזים, מסדר על שולחנות מאובקים כמויות של אוכל, טורים של בקבוקונים ותרופות. אחר כך מכניס אבנים פשוטות במריצות, מסדר אותן כמו חומה.
בחדר סמוך, שוכב איש שבור ונכה. אני בקושי נותן את דעתי אליו. הוא רובץ במיטה מתקפלת בסגנון צבאי. פניו לבנות ומודאגות ולידו רוכנת אישה. מפעם לפעם היא מדברת אליו, מפעם לפעם היא צועקת בהיסטריה דברים בלי היגיון. לפי בגדיה היא בוודאי חובשת או רופאה. היא די נאה.
לפני שיצאתי וטרקתי אחרי דלת פלדה עבה, אמרתי להם שהוא לא צריך אותי יותר! אני רק אבן על צווארך! אמרתי.
אני לא מצליח לזכור מיהו. אני לא מצליח לזכור אם הוא ענה.