בערב שבו הכוכב שלי נפל, הייתי בן שבעים ושתיים, באמצע חיתוך של בצל סגול על קרש עץ ישן.
בעולם שבו אנו חיים, השמיים אינם סתם תקרת תכלת או שחור. הם כספת קוסמית שבה שמור לכל אדם, מרגע גיחתו לאוויר העולם ועד נשימתו האחרונה, זיק אחד יחיד. כוכב נופל אישי. כשהכוכב חוצה את הלילה, השמיים נפתחים לשבריר שנייה ומקשיבים. כל מה שתגיד, כל מה שתחשוב, כל מה שתפלוט מפיך או תלחש בלבך באותם רגעי זהב, יהפוך למציאות צרופה.
הבעיה היא לא המשאלה. הבעיה היא העיתוי.
אין שום חוקיות. אין לוח זמנים, אין טבלאות הסתברות ואין נוסחה שתוכל לחשב מתי השמיים יבחרו לחלוק כבוד דווקא לך. יש תינוקות שבוכים בעריסה, רואים אור בחלון, ומבעד למלמולים שלהם פולטים צליל שמביא להם את בקבוק החלב, את המוצץ או את החיבוק החם של אמא שחוסם את אוויר הלילה הקר. יש ילדים בני שש שחולפים על פני חלון ראווה לקראת ערב בדרכם הביתה עם הוריהם, ואז רואים את שביל האור שלהם בשעת שקיעה ומבזבזים את ההזדמנות האחת שלהם על הר של גלידה בטעם תות. ואז זיכרון הגלידה ממשיך לעמוד בחדר שלהם עד גיל הבגרות, תזכורת חיה ודביקה לפזיזות של החלטות ומאוויים של ימי הילדות.
במשך השנים ניסו ממשלות להפוך את העניין למסודר. הן הקימו ועדות, גייסו אסטרונומים, פסיכולוגים, סטטיסטיקאים ורבנים, וסיימו עם קלסרים עבים מאוד ועם אותה תשובה שאיתה התחילו: אף אחד לא יודע מתי הכוכב שלו ייפול.
בבתי הספר הונהגו לתקופה מסוימת "תרגילי משאלה". פעם בחודש היו מכבים את האורות בכיתה, המורה הייתה מדליקה פנס ומכריזה: "כוכב!" וכל הילדים היו צריכים לעצום עיניים ולומר את המשפט שהוריהם הכינו להם מראש. משרד החינוך קרא לזה "היערכות לאירוע שמימי". הילדים קראו לזה "משחק הכוכבים".
הורים חרדים במיוחד תלו מעל מיטות ילדיהם שלטים קטנים: "בריאות, אושר וביטחון למשפחתי ולי". היו ילדים ששיננו את המשפט לפני שלמדו לכתוב את שמם. היו הורים שנמנעו מוויכוחים עם ילדיהם, מחשש שמא בנם בן העשר יצעק "הלוואי שהיו לי הורים אחרים" בדיוק כשהשמיים יחליטו להקשיב.
ויש, כמובן, גם את המתבגרים. התקופה הנוראית ביותר לקבל בה אופציה למשאלת כוכב נופל.
אני זוכר את אליאב, חבר הילדות שלי. היינו בני שש-עשרה, ישבנו על גג הרעפים של בית הוריו, והוא היה מאוהב עד אובדן חושים בדורון, הנערה מהשכונה המקבילה. בדיוק כשהיא עברה ברחוב למטה והנידה בראשה לשלום, השמיים מעלינו נחצו בקו לבן ובוהק. אליאב לא חשב פעמיים. הוא עצם עיניים וסינן בלהט: "שהיא תאהב אותי לנצח."
המשאלה התגשמה עוד לפני שהכוכב כבה. דורון נעצרה, הביטה למעלה, ומאותה שנייה לא עזבה אותו. הם היו יחד שנה, שנתיים, חמש שנים. כשהיו בני עשרים וחמש, אליאב כבר לא יכול היה לסבול את נוכחותה. הוא רצה להתקדם, להשתנות, לראות עולם. אבל היא אהבה אותו לנצח. בדיוק כפי שביקש. ללא יכולת לסגת, ללא יכולת להרפות. הוא גילה ש"נצח" זו המילה הכי אכזרית שיש כשאתה מבקש הפוגה.
המקרה של אליאב לא היה נדיר. הוא פשוט היה קרוב מספיק כדי שאלמד ממנו משהו.
עד אז חשבתי שמשאלה היא דרך לקבל את מה שאתה רוצה. אחר כך הבנתי שהסכנה האמיתית היא שאתה עשוי לשנות את דעתך בהמשך הדרך.
מסתבר שבעולם של כוכבים נופלים, ככל שאתה מתבגר, הציפייה לאירוע הנפילה הופכת לעיסוק מפרנס.
בשנות העשרים והשלושים לחיי, אנשים סביבי חיו בסטרס מתמיד. נוסדה תעשייה שלמה של "יועצי משאלות". אלו היו עורכי דין ואנשי רוח שהציעו ניסוחים משפטיים אטומים לחלוטין, כדי להבטיח שכשיבוא הרגע, לא תיפול במלכודת הספונטניות. אנשים שילמו הון תועפות כדי לשנן משפטים כמו: "אני מבקש בריאות פיזית ומנטלית שלמה לי ולזרעי אחריי, לצד רווחה כלכלית יציבה, תוך שמירה על שלמות גופי וחירותי".
אנשים הלכו לישון עם המילים הללו על השפתיים. הם שיננו אותן בדרכם לעבודה, ברכבת, בזמן שרחצו כלים. היו כאלה שפיתחו הפרעות אובססיביות, מחשש שמא מהבהלה וההתרגשות יגרמו להם לפלוט קללה או שתעבור במוחם מחשבה חולפת ברגע שבו האור יופיע. מנהל הבנק שלי, אדם מחושב וקפדן, התאמן על הניסוח שלו במשך עשרים שנה. כשהכוכב שלו הגיע סוף סוף בגיל ארבעים וחמש, הוא בדיוק חצה את הכביש, נבהל מהאור הפתאומי, צעק "לעזאזל הכול!" ובימים שאחרי הארוע הוא צפה בחוסר אונים ברווחי העסק שלו קורסים.
אחריו הגיעו החברות הגדולות. חברות ביטוח הוסיפו סעיף "נזקי משאלה" לפוליסות. בנקים הכניסו לחוזים שורה המבהירה שהלוואה אינה מתבטלת במקרה של "התערבות שמימית, מטאפיזית או אחרת". עורכי דין ניהלו משפטים של שנים סביב שאלות שאיש לא חשב שאי פעם יעמדו בפני שופט: האם משאלה שנאמרה מתוך שינה מחייבת? האם מותר לבטל נישואים שנוצרו בעקבות משאלה? האם אדם שאמר "שיילך לעזאזל" אחראי משפטית אם היעד אכן נעלם?
פעם שמעתי ברדיו על אדם שדרש להכיר בו כקורבן כוח עליון לאחר שאשתו ביקשה "בית גדול יותר", והבניין כולו התרחב בלילה בשני מטרים לכל כיוון, בזמן שדירות השכנים הצטמצמו. במשך שלוש שנים התנהל דיון בוועדה המקומית לתכנון ובנייה בשאלה האם יש לשכנים עילה לתביעה.
התשובה, אגב, הייתה כן.
ואני? כמו כולם, אני חיכיתי.
בגיל עשרים רציתי לבקש להיות משורר מפורסם. בגיל שלושים רציתי עושר שיאפשר לי לנסוע בעולם בלי לדפוק חשבון.
באותם ימים הייתי בטוח שהמשאלה האחת שלי מוכרחה להיות גדולה. היה בזה כמעט עניין של כבוד. אם הקוסמוס כבר טרח לשמור בשבילי נס פרטי, לא מבזבזים אותו על משהו קטן. אדם צריך לבקש דבר שישנה חיים, שיזיז הרים, שיכניס אותו לספרי ההיסטוריה או לפחות למחלקת עסקים בטיסה ללונדון.
כתבתי גרסאות. מחקתי. שיפרתי. "להיות משורר מפורסם" נשמע לי רדוד מדי, אז החלפתי ל"להיות משורר גדול". אחר כך שיניתי ל"משורר בעל שם עולמי". בשלב מסוים היו לי במחברת ארבעה עמודים של ניסוחים רק כדי לבקש הצלחה ספרותית.
בגיל ארבעים, כשאמי חלתה, החלטתי שביום שבו האור שלי יגיע, אבקש רפואה שלמה לאמא.
פתאום כל הניסוחים הקודמים נעשו מגוחכים. לא רציתי תהילה, כסף או בתי מלון מעבר לים. רציתי רק דבר אחד, פשוט ככל האפשר: שאמא תבריא.
כעסתי עליו אחר כך. על הכוכב. במשך החודשים שבהם אמא הייתה מאושפזת, היה בי עלבון עמום, ילדותי. הרי בשביל מה קיים נס אם הוא אינו מגיע ברגע שבו אתה זקוק לו?
לקח לי זמן להבין שאף אחד לא הבטיח לנו דבר כזה. הכוכב לא התחייב לצדק. הוא לא התחייב לתזמון. הוא אפילו לא התחייב לחוכמה. הוא רק נתן לאדם רגע אחד שבו המציאות תציית לו. כל היתר אנחנו המצאנו.
הכוכב לא נפל, העושר לא הגיע ואמא הבריאה. שנים אחר כך הלכה לעולמה כדרך כל בשר, בשיבה טובה ובשקט.
בגיל חמישים הבנתי שהחיים שלי כבר נכתבו, בגדול. בניתי קריירה, אהבתי, חוויתי אכזבות, קברתי חברים, גידלתי ילדים והבראתי מפצעים. המשאלה שלא הגיעה הפכה מתקווה לזמזום טורדני.
גם בגיל חמישים עוד היו דברים שהייתי משנה. ברור שהיו. אדם שאומר שאין לו חרטות כנראה לא הקדיש להן מספיק מחשבה. היו משפטים שהייתי מוחק, דלתות שהייתי פותח, ימים שלמים שהייתי מחזיר כדי להתנהג בהם אחרת.
אבל לאט לאט התעוררה בי שאלה אחרת: אם אשנה דבר אחד, מה עוד יקרה אחר כך?
אם הייתי מקבל את העבודה שלא התקבלתי אליה בגיל עשרים ושבע, אולי לא הייתי פוגש את אשתי. אם לא הייתי רב עם אחי באותו קיץ נורא, אולי לא היינו לומדים בסוף לדבר בלי להעמיד פנים. אם הייתי חוסך מאחד מילדיי אכזבה גדולה, האם הייתי חוסך ממנו גם את החוסן שבנה בעקבותיה?
הכוכב מסוגל לתקן אירוע נקודתי. אין לנו שליטה על אפקט הפרפר. אבל זה לא מנע מאנשים לנסות.
בעולם של הציפייה לכוכב שיפול, כשאדם מגיע לגיל שישים ללא כוכב, הוא נכנס לקטגוריה מיוחדת. קוראים לנו "המחכים".
בהתחלה היה זה רק כינוי עממי. אחר כך הוא נעשה כמעט מעמד רשמי. בתוכניות הבוקר אירחו "מחכים" בני תשעים ושאלו אותם כיצד הם מתמודדים עם האכזבה. חוקרים פרסמו מאמרים על "תסמונת המשאלה המאוחרת". צעירים הביטו בנו בקנאה, כאילו אנחנו מסתובבים עם אוצר בכיס. בני משפחה הביטו בנו לעיתים באופן שגרם לנו לתהות אם הם כבר הכינו רשימת בקשות.
הייתה אפילו הצעת חוק שקבעה שאדם מעל גיל שמונים שטרם מימש את משאלתו יוכל להפקיד מראש הצהרה אצל נוטריון, כדי למנוע "השפעה בלתי הוגנת של קרובי משפחה ברגע האירוע". ההצעה נפלה בכנסת. אפילו המחוקקים לא הצליחו להחליט היכן נגמר רצונו של אדם ומתחילה משאלתם של הסובבים אותו.
הזקנים בשכונה שלי היו מסתובבים עם פנקסים קטנים בכיסם, ויושבים ב"פרלמנטים" אינסופיים, שקועים בשיחות על אופטימיזציה של הניסוח. הם היו מביטים בשמיים בציפייה, ומתווכחים אם נכון לבקש הארכת חיים בשלושים שנה או שמא עדיף לסגור עניינים כמה שיותר מהר.
"אם אתה לא מבקש גם איכות חיים וגם אורך חיים," היה אומר יוסף, השכן מהקומה הראשונה, "הכוכב ייתן לך לחיות עד גיל מאה ועשר, אבל בכיסא גלגלים. בלי יכולת לזהות את הילדים שלך. ניסוח זה הכול."
אבל כאמור, כולם ידעו בבירור: יש רק משאלה אחת.
אני הייתי מקשיב להם ושותק. אחרי הפנטזיות שפיתחתי במהלך השנים, אחרי שנים של ציפייה להבזק האור שיביא את הגאולה, לא היה רגע גדול שבו החלטתי להפסיק. זה קרה לאט. יום אחד שמתי לב שעבר ערב שלם בלי שהצצתי בחלון. אחר כך שבוע. אחר כך חודש.
בהתחלה הרגשתי אשמה. כאילו אני מזניח דבר יקר שהופקד בידיי. אחר כך הרגשתי הקלה.
הפסקתי להסתכל למעלה. ההליכה כשמבטי מורם לשמיים נראתה לי פתאום כמו חוסר כבוד למה שיש לי כבר למטה. האדמה הייתה יציבה, הילדים היו כל אחד בענייניו, עם המשפחה שלו. הבריאות כבר לא הייתה מה שהייתה, אבל הגוף עוד נשא אותי, והמחשבה שאי שם בחלל מסתובב זיק של אור שמחכה למשאלה שלי הלכה והתפוגגה. הפסקתי לשנן נוסחים.
ואז קרה דבר מוזר: ככל שחשבתי פחות על מה שאני עוד יכול לקבל, הבחנתי יותר במה שכבר היה לי. כוס קפה חמה בבוקר. טלפון מאחד הילדים בלי סיבה. ערב שבו שום דבר לא כאב במיוחד.
שרפתי את המחברת הקטנה שלי בגיל שישים וחמש, בערב חורפי אחד, יחד עם עיתונים ישנים.
היא הייתה מונחת במגירה שנים. הכריכה כבר התרככה, הקצוות התעקמו, ובפנים היו עשרות גרסאות של החיים שרציתי לעצמי.
עמדתי מול התנור הקטן במרפסת השירות ודפדפתי במחברת בפעם האחרונה. יכולתי לראות את עצמי מזדקן בין העמודים: כתב גדול ובטוח בצעירותי, אחר כך הערות, הסתייגויות, תיקונים, חיצים וסוגריים. ככל שחייתי יותר, המשפטים נעשו ארוכים יותר.
בסוף הגעתי לעמוד האחרון.
הוא היה ריק.
קרעתי את המחברת לשניים והשלכתי אותה לאש.
שנים חלפו. זה היה יום שלישי, בשעה שמונה בערב.
בחוץ ירד גשם קל של שלהי סתיו. המטבח שלי היה מואר באור צהבהב, חם ומוכר. ברדיו נשמעה מוזיקה קלאסית רכה, שופן. אני אוהב את הוולסים של שופן. צלילים שממלאים את הנשמה. תחושת שקט כזו שמלווה אנשים בודדים בשעות שהעולם בחוץ מתחיל להירדם.
החלטתי להכין מרק.
על קרש החיתוך מול החלון הפתוח למחצה נח בצל סגול גדול, קשה וטרי. לקחתי את הסכין הכבדה, חתכתי אותו לחצי, ומיד עלה באוויר הריח החריף, הצורב, המוכר כל כך. העיניים שלי החלו לדמוע. דמעות של גוף שמגיב לחומצה נדיפה. מחיתי את העין בשרוול, התכוננתי לקצוץ את החצי השני לקוביות קטנות…
ופתאום, הלילה בחוץ נעלם.
זה לא היה אור מרחוק. זה לא היה פס אור קטן בשמיים הרחוקים.
אור לבן, בוהק, עצום, נכנס דרך החלון הפתוח של המטבח שלי. האור היה כה חזק עד שהצל של הסכין ביד שלי הוטל על הקיר מולי בחדות של תמונת רנטגן. האוויר במטבח התמלא בתחושה של חשמל סטטי ובזמזום עדין, כמו של מיתר שנמתח אלפי קילומטרים מעליי.
הכוכב שלי.
הוא חיכה שבעים ושתיים שנה. הוא עבר מיליארדי קילומטרים בחלל הקר, עוקף כוכבי לכת וגלקסיות, מנווט את דרכו דרך השנים, דרך הילדות שלי, דרך הנעורים, דרך האובדנים והשמחות, רק כדי להגיע לחלון המטבח הקטן שלי ברמת גן, בדיוק כשבידי הימנית סכין מטבח ובשמאלית חצי בצל.
קפאתי.
הזמן לא נעצר, אבל הוא האט לקצב של דבש סמיך. ראיתי את שביל האור הולך ומתקצר, מתקרב אל קו הגגות של השכונה. היו לי אולי שלוש שניות. אולי שתיים.
כל התיאוריות, כל הניסוחים המשפטיים, כל הפנקסים של הזקנים מהגינה, כל הדיונים על בריאות, עושר, אריכות ימים, חזרה לאחור, תיקון שגיאות עבר, הכול צף ועלה בראשי בבת אחת, כמו נחשול ענקי.
אמא ליד החלון בבית החולים.
אליאב בן השש-עשרה על הגג.
המחברת שנשרפה.
כל האנשים שבילו חיים שלמים בניסיון לנסח משפט אחד מושלם.
אבל מתחת לנחשול הזה, הייתה דממה אדירה.
הסתכלתי על האור הבוהק, והבנתי משהו שהזקנים בפארק לא הבינו מעולם: משאלה היא לא מתנה. היא מחק. היא האופציה לתקן. משאלה אומרת שהחיים שלך, כפי שחיית אותם, לא היו מספיקים. שהיה חסר בהם משהו כה מהותי, עד שאתה זקוק לנס קוסמי כדי לתקן אותו.
אבל החיים שלי היו שלי. הסבל היה שלי, התבוסות היו שלי, השמחות הקטנות, הילדים שגדלו ועזבו את הבית, המר והמתוק, הכול נארג ליריעה אחת שלמה. לא רציתי למחוק דבר. לא רציתי להוסיף דבר. לא רציתי להיות בן עשרים, ולא רציתי מיליון דולר שיוציאו אותי מדעתי מרוב דאגה מי ינסה לגנוב אותם.
הכוכב היה במרחק נגיעה מהאדמה. שבריר שנייה אחרון. ענק, מסנוור.
הברכיים שלי רעדו קלות. העיניים שלי צרבו מהבצל.
נשמתי את אדי הבצל, ובמקום הנוסחה המלוטשת, במקום הבקשה לנצחיות או לבריאות של משתתף בטריאטלון, נפלטה ממני האמת הצרופה שהציקה לי באותה מאית השנייה:
"שהבצל הזה יפסיק לצרוב לי בעיניים."
האור הבזיק פעם אחת אחרונה ונעלם.
החשכה חזרה למטבח. שופן המשיך לנגן ברדיו, כאילו כלום לא קרה. צליל הגשם הנוקש על אדן החלון חזר ונשמע לצד המוזיקה. עמדתי שם, נשען על השיש. הלב שלי דפק במהירות.
הסתכלתי על קרש החיתוך. הבצל הסגול עדיין שכב שם, חציו קצוץ, מבריק וגאה.
הורדתי את הסכין. לקחתי את חצי הבצל ביד חשופה. הסתכלתי עליו בחשדנות.
לאט לאט, כמו אדם המבצע ניסוי מסוכן במעבדה, קירבתי את הבצל היישר אל עין ימין שלי. קירבתי את החתך הטרי כל כך לעפעף, עד שיכולתי להריח את החריפות.
כלום.
אפילו לא עקצוץ. אפילו לא רעד קל. העין שלי נותרה צלולה, רעננה, קרה, כאילו הבטתי מבעד לזכוכית נקייה ביום אביב.
קירבתי אותו גם לעין השנייה.
שום דבר.
עמדתי במטבח השקט.
מחוץ לחלון, בשמיים השחורים, לא היו עוד כוכבים נופלים עבורי. המשמרת שלי מול הקוסמוס הסתיימה. הנס שלי הושלם. הברכה האלוהית היחידה שניתנה לי בימי חיי התרכזה בנוחות מטבחית וסיר מרק.
ואז התחלתי לצחוק.
צחוק עמוק, משחרר, כזה שיוצא מהבטן וממלא את כל החזה. צחקתי על היועצים, על הניסוחים, על הפנקסים, על הילדים עם הגלידה ועל אליאב שנלכד באהבה נצחית. צחקתי על הציפייה בת שבעים שנה שהסתיימה בפטור מדמעות בצל.
הציבור בחוץ ימשיך להביט למעלה, לחפש אותות, לנסח חוזים עם האופק, ולפחד מהרגע שבו האור יתפוס אותם לא מוכנים.
ואני?
הרמתי את הסכין, החזרתי את הבצל ללוח העץ, והמשכתי לקצוץ אותו לקוביות קטנות, דקות ומדויקות. בלי לדמוע.
המרק של הלילה הולך להיות מצוין.