בוקר איטי, זה מה שרציתי. לשבת על כוס קפה, אולי, עם עוגה, ליהנות מהבוקר ב"חדוה וג'ורג'". אולי לתצפת קצת על באי המקום. מי יודע, אולי ייכנס פרצוף מוכר, נשוחח, נתעדכן. כבר בכניסה הבנתי שתוכניות זה נחמד, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בכל השולחנות התנחלו כבר חבורת נשים שעושות 'בונדינג', זוג בדייט של בוקר או גבר בשיחה אינסופית בנייד.
חוץ מהשולחן הזה.
"אפשר לשבת פה, איתך בשולחן?" שאלתי את הבחור שישב בשולחן היחיד שבו היה מקום לשבת. בית הקפה היה מלא. צפוף.
נראה לא מזיק, הבחור.
"כבר חשבתי שלא תגיעי," אמר מחייך.
צחקתי. "נראה לי שאתה מתבלבל,"
"יכול להיות. מוזמנת להצטרף. פגישת העבודה הבריזה לי. היא לא תקרה היום." ענה.
הרגשתי שכבר נפגשנו מתישהו. הוא נראה כמו מכר ותיק.
"אתה נראה לי מוכר."
"גם את."
"מאיפה אתה?" שאלתי והתיישבתי. כשישבתי מולו שמתי לב כמה הוא יפה, הבחור הזה שאני מטרידה.
בית הקפה היה עמוס, רועש. שיחות, מלצרים נחפזים, מכונת הקפה הנוצצת מוציאה קיטור. אופנוע בחוץ, מרעיש בכוח.
הבחור היה נינוח. הוא שונה, מסקרן.
"ממושב ישועתי. דור שלישי. סבא וסבתא שלי היו בין המקימים. סבתא מספרת שהערפל היה הסיבה שהם נשארו." חייך. ואז נאנח, כאילו נזכר במשהו. "אנשים חושבים שאנחנו גרים ליד הערפל, אבל האמת היא שהערפל גר אצלנו."
"יְשׁוּעָתִי במלעיל?"
"כן. רק מורות ומרכזי משק אומרים ישועתי במלרע. ככה אנחנו יודעים מי משלנו."
"איפה זה יוצא, ישועתי?" התאמצתי לשלוף משהו משיעורי מולדת או גיאוגרפיה, ללא הצלחה. אולי מהצבא. איזה פירור של רמז.
"ליד כורזים, בגליל," הוא זרק.
"אה," עניתי, והטיתי את הראש הצידה, מעט נבוכה. "לא סגורה על המיקום המדויק."
"זה בסדר, אנשים לא מכירים," העיניים שלו צוחקות, ירוקות בהירות. לרגע חשבתי עליהן: 'כמו מעיין נסתר ביער'.
"אף אחד לא יודע איפה זה. יש אנשים שעושים כאילו הם יודעים ונכשלים בבוחן. אני רגיל שלא יודעים."
הצצתי על המסך בנייד שלי. השעה היתה תשע וארבעים ושלוש דקות. 9:43.
"אז מה אתם עושים שם, במושב ישועתי?" שאלתי, מנסה להישמע קלילה. כאילו אני לא מתרגשת מכלום. בעיקר מקווה שהשאלה במקום, ולא תישמע כמו חקירה. תוך כדי דיבור המשכתי להריץ בראש חיפוש מבולבל ב'גוגל מפס' דמיוני. כורזים. כורזים, אני יודעת. מכירה. אבני בזלת שחורות. דרך שיורדת לכנרת מלמעלה.
"אתם מגדלים משהו? מנגנים על נֵבֶל?" סוף השאלה קצת נפלט לי. לא התכוונתי להיות מוזרה.
הוא תפס את השטות שלי, והתענג עליה. "נבל? ברור. אחד הקריטריונים בוועדת הקבלה לישוב הוא נגינה בנבל. מצחיקה אחת."
"אצלנו מגדלים בעיקר שקט," על שפתיו נשאר החיוך, אבל משהו בקול שלו השתנה. נהיה מסתורי. "וגם ערפל. בחורף הערפל אצלנו כל כך סמיך, שאת יכולה פשוט להושיט יד החוצה, לחתוך לך חתיכה מהערפל, ולקחת הביתה, לשים בצנצנת ולשמור." המשיך.
הסתכלתי עליו, מחפשת חיוך או קריצה, מנסה להבין אם הוא עובד עליי.
אותי, קל להרשים עם סיפורים על גליל מכושף ורומנטי. תל אביבית עירונית שכמותי. בשבילי טבע הוא אי תנועה עם דשא. אבל גם אחרי בדיקה מדוקדקת הפנים שלו נשארו רציניות לגמרי. עיניו הביטו בי בלי שום קריצה.
"לשים ערפל בצנצנת, ולשמור," חזרתי על המילים שלו, בוחנת את הרעיון, נהנית מצליל המילים שאני אומרת.
"נשמע כמו סטארט-אפ. למה זה טוב, צנצנת עם ערפל? נניח, אם פותחים את הצנצנת בדירת חדר וחצי קטנטונת בלוינסקי?"
הוא משך בכתפיו. "או, זה פותר לא מעט עניינים," אמר, רוכן מעט מעל שולחן בית הקפה. במרחק הזה יכולתי להריח אותו. זה לא היה בושם גברי, וגם לא שמפו. היה בו ריח אחר. חזק, כמעט ממכר. ריח של אדמה אחרי גשם ראשון. של עלים רטובים המתפרקים לאט ביער.
"כשאת פותחת את צנצנת הערפל אצלך בבית," הסביר, "החלל מתמלא בריח של אלונים ועצי אורן. פתאום את לא שומעת את האוטובוסים בחוץ, רק רוח חרישית שעוברת מעל סלעי הבזלת השחורים. אבל… צריך להיזהר."
"להיזהר ממה?" שאלתי. הרגשתי שעצרתי את הנשימה בלי להתכוון. קצת נבהלתי.
"שלא ייכנס פנימה איזה צל שברח מכורזים."
הוא קלט את המבט שלי ומיד נסוג. הטון המסתורי נעלם. החיוך הנעים שהספקתי להכיר, חזר. "סתם. דברים שאומרים אצלנו. אנחנו בעיקר מגדלים זיתים. תגידי, מה את רוצה לשתות?"
הסתכלתי על התפריט שהחזקתי ביד. האותיות נראו לי מטושטשות. נראה שהערפל שהוא דיבר עליו התחיל לדלוף מהמילים שלו והתיישב לשולחן שלנו.
עברתי על התפריט כשדעתי עדיין מוסחת.
"בירה," אמרתי בסוף, והנחתי את התפריט בצד, נחושה להבריח את התחושה המוזרה שנדבקה בי. "בירה מקומית."
"מצוין."
באותו רגע המלצרית חלפה ליד השולחן. "אני מזמינה שתי בירות מקומיות, בבקשה,"
הוא נשען אחורה בכיסאו נינוח לגמרי.
"אמרת בירה מקומית?" הוא שאל.
"כן."
"יפה," חייך. "כי אצלנו בישועתי אין בירה מקומית. אז מה תל-אביבית עושה כשהיא לא מנסה למפות את הצפון הרחוק?"
"מחפשת את עצמי. אולי."
"ומתי בפעם האחרונה מצאת?"
"נראה לי בצבא."
"זה היה מזמן, כנראה."
"כן."
כשהבירה הגיעה, לקחתי לגימה ארוכה מהכוס הצוננת.
"אבל אם לדבר ברצינות, אני בעיקר מנסה למצוא מקום עבודה שיהיה מעניין, וגם שישלם לי מלאנ'תלפים שקלים." גיחכתי "אם אתה שואל, עוד לא מצאתי את העבודה הזאת,"
"כן, המרדף הידוע" ענה כמי שמכיר את הנושא. "אולי את מחפשת שני מקומות שונים," העיר בשקט.
"למה אתה מתכוון?"
"עבודה שמעניינת אותך, ועבודה שמשלמת מלאנ'תלפים שקלים. לפעמים הן לא גרות באותה כתובת."
צחקתי. "נשמע שאתה מדבר מניסיון."
"אני גר בישועתי. ניסיון זה בערך הדבר היחיד שאפשר לגדל שם חוץ מזיתים."
"וערפל," הזכרתי לו "חשבת לעבור לתל אביב?"
הוא הסתכל רגע אל הרחוב, כאילו הוא בודק אם מישהו מקשיב.
העיר שמעה את השאלה.
"גרתי כמה חודשים בתל אביב, לפני כמה שנים," אמר. "יש פה יותר מדי בלגן ורעש בשבילי."
"בסוף מתרגלים."
"אני לא בטוח שאני רוצה. להתרגל, אני מתכוון."
המשכנו לשוחח. הוא היה מצחיק, קשוב בצורה יוצאת דופן, ולגמרי רגיל. שמתי לב שככל שהשיחה נמשכה, הוא נהיה יפה יותר בעיניי. הוא סיפר באריכות על החבר'ה מהמושב – אלה שגדלו איתו מאז שנולד, על הלימודים שלו במכללת כנרת, בגליל (אדריכלות נוף), ועל החיים במושב ישועתי.
הבירה הייתה טובה, השיחה שלנו הייתה מעניינת. אבל משהו לא הסתדר.
כל פעם שבדקתי מה השעה, המסך הראה בדיוק את אותה השעה. כאילו הזמן קפא.
גם הרעשים השתנו. כשמשאית או אופנוע כבד עברו בחוץ והתקרבו לחלון לידנו, הרעש נבלע ונעלם. סביב השולחן שלנו רבצה בועה בלתי נראית של שקט.
"אתה פה?" שאלתי פתאום. זה יצא לי קצת בצחוק, וקצת מתוך דחף מוזר, אולי כי הרגשתי שהבירה עלתה לי לראש, ואני דווקא חזקה בשתיית בירה.
הוא הביט בי במבט הירוק שלו, ולשנייה אחת, היה לי נדמה, שראיתי השתקפות של אור באישוניו.
"אני פה," הוא אמר בשקט, כמעט בלחישה. "בינתיים."
"בינתיים?" חזרתי אחריו, מרגישה צמרמורת קלה בגב.
הוא נענע בראשו כמסכים. "את יודעת איך זה. אנשים באים והולכים."
"לא," אמרתי, "בלי צחוק, זה לא מה שאמרת."
הוא לא ענה, רק חייך לתוך הבירה שלו.
הטלפון שלי רטט על השולחן, קוטע את השתיקה שלו.
הסתכלתי שוב במסך. תשע וארבעים ושלוש דקות. 9:43. אותה שעה בדיוק שבה הצצתי בנייד לפני שהזמנו בירה.
"די…" אמרתי. הרגשתי שהלב שלי מאיץ.
"מה?"
"משהו מוזר בנייד שלי. השעה תקועה. הזמן לא זז כבר הרבה זמן…"
הוא הטה את ראשו לאחור, מביט בי כאילו הוא צופה בתופעת טבע מעניינת. "יש ימים," אמר בשקט, "שבן אדם פשוט נתקע על דקה אחת, והזמן לא זז, לו."
"זה לא מצחיק."
"לא. זה לא."
הוא אמר "נתקע על דקה אחת" כאילו זו עובדה ידועה ומוכרת. לא ידעתי אם לצחוק, להתרגז או לייחס את המשפט שלו למוזרות שכבר הרגשתי.
פתאום קלטתי שאנחנו מדברים כבר יותר משעה, ואנחנו לא יודעים איך קוראים אחד לשני.
"רגע," עצרתי.
"מה?"
"אז איך קוראים לך, בעצם?"
הוא חייך.
"שאלה באמת,"
"אני רותי מתל-אביב, ואתה?"
באותו רגע המלצרית הגיעה לשולחן שלנו, מחזיקה מגש קטן.
"רוצים להזמין משהו נוסף?" שאלה המלצרית.
"רוצה עוד בירה?" שאלתי, מסתכלת אליו.
"לא, אני בסדר," הוא ענה בשקט.
"שום דבר בשבילנו, תודה," אמרתי למלצרית.
המלצרית הנהנה, פנתה והתחילה ללכת.
הרגשתי שוב משהו מוזר. סוג של אי נוחות. המלצרית התרחקה כמה צעדים. הסתובבתי וקראתי לה חזרה. "סליחה!"
היא עצרה, הסתובבה וחזרה אלי עם פנקס פתוח. "כן?"
"אני מבקשת חשבון. תוכלי לאחד את החשבונות שלנו? לפני שהצטרפתי אליו לשולחן, הוא הזמין משהו?"
המלצרית הסתכלה בי במבוכה. במבט שואל, כאילו היא לא מבינה. "הצטרפת לשולחן של מי, חמודה?"
הרגשתי התכווצות חזקה בבטן. כמו במעלית שצונחת כמה קומות.
"למה את מתכוונת?" שאלתי. צחקתי צחוק קצר, עצבני. "אני מדברת על הבחור שיושב מולי, עכשיו." הצבעתי לכיוון הבחור ממושב ישועתי.
לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הרגשתי שהפנים שלי מחווירות.
הכיסא מולי היה ריק.
לא היעלמות דרמטית חפוזה. לא ענן עשן, לא קולות נפץ, אפילו לא תנועה מהירה של מישהו שקם ורץ.
רק כיסא ריק של בית הקפה. כיסא שאף אחד לא יושב עליו.
בצידו השני של השולחן היו מאפרה נקיה, מפיות, מלח ופלפל וזהו.
על השולחן לידי עמדה כוס בירה אחת.
כוס חצי מלאה. הכוס שלי.
נשארתי בלי מילים. קמתי מבולבלת לשלם על בירה אחת, כשמבטה המרחם של המלצרית מלווה אותי.
מאוחר יותר, בדירת החדר וחצי שלי ברחוב לוינסקי, התיישבתי על המיטה וניסיתי לשחזר מה קרה הבוקר בבית הקפה. ברקע נשמעו האוטובוסים של דרום תל אביב, תזכורת יומיומית למציאות המוכרת. עברתי במחשבה על כל הרגעים, אחד אחד. מהרגע שנכנסתי לבית הקפה ועד ששילמתי על בירה אחת. עדיין שמעתי את הקול הנעים שלו. נזכרתי בחיוך, בעיניים הירוקות, בשיחה שלנו.
הכנסתי יד לתיק שלי להוציא את הטלפון הנייד. נתקלתי בתיק במשהו קשה וקריר. מה זה? לא קניתי שום דבר הבוקר. מאיפה צץ מה שזה לא יהיה?
הוצאתי את החפץ הקשה והקריר מהתיק. זו היתה צנצנת זכוכית קטנה, פשוטה, כמו של ריבה ביתית. צנצנת חומה, כמעט אטומה. הרמתי אותה מול האור. בתוכה ראיתי משהו סמיך, לבן-אפרפר, מסתחרר בעדינות, כמעט בלתי נראה. על הצנצנת הייתה מדבקת נייר קטנה, ועליה כתוב בדיו שחור, בכתב יד מסודר ויפה:
"לפתוח כשצריך. ערפל מ'ישועתי'."