"הפרק מתחיל, נו בואי כבר!" צעקה רוויטל מהסלון.
פולי, שהייתה שקועה בכתיבה לעבודת אמצע הסמסטר בקורס ״התנהגות ארגונית,״ נאנחה בקול. חוט המחשבה שלה נקטע והיא רטנה לעצמה, עד שסוף סוף נכנסתי לשוונג בעבודה המשעממת בקורס המיותר הזה. היא פתחה את דלת החדר שלה, שנמצא בקצה המסדרון, וצעקה בחזרה: "תעצרי את זה, נו, אני באמצע עבודה!"
"אי אפשר לעצור," רוויטל החזירה, "זה כבר התחיל."
היא עושה את זה בכוונה, חשבה פולי וצעקה שוב כדי לחתום את הדיון: "זה סטרימינג, זה לא בלייב, קרצייה! תעצרי ותני לי 10 דקות. אני באה, מבטיחה." היא סגרה את הדלת וחזרה למחשב הנייד שלה, שהיה עדיין פתוח על אותו מסמך חסר מעוף. הסמן הבהב בסוף השורה. האם אני באמת יכולה לחזור להתרכז עכשיו?
היא שמעה מהסלון את נעימת הפתיחה של "הפלא ופלא," הסדרה האהובה עליה ועל רוויטל, שותפתה לדירה. "הפלא ופלא" הייתה פנטזיה אפית, מבוססת על סדרת ספרים מאותו השם, אם כי הסדרה לקחה את הפופולריות של הספרים והעלתה את קרנם לדרגת שם דבר בכל בית. רוויטל אפילו לא אהבה פנטזיה או מדע בדיוני, לא כמו פולי, אבל אפילו האנשים המוגלגלים ביותר ראו בה סדרת מופת. מאז שעברו לגור יחד בתחילת שנה ב', מידת ההערצה שלהן לסדרה רק הלכה וגדלה, כשכל אחת מעודדת את השניה באדיקותה.
פולי ניסתה, ללא הצלחה, לכתוב עוד כמה משפטים, אבל דעתה הייתה מוסחת והיא ידעה שכבר אין טעם. היא טרקה את המחשב בתנועה חדה, פתחה את הדלת וצעקה לרוויטל: "מיד להתחיל את הפרק מחדש, ושלא תעזי להגיד לי מה קרה בינתיים!" היא רצה לסלון וקפצה על הספה בהתלהבות.
"היי, להיזהר על הספה," רוויטל צחקה, "לאף אחת מאיתנו אין כסף להחליף אותה."
"תחזירי כבר את הפרק להתחלה," אמרה פולי. על המסך כבר הופיעה אוליביה בנסון, אחת השחקניות הראשיות בסדרה וכוכבת עולה בהוליווד. הדמות שלה, איסירייה, הייתה עסוקה בלצעוק על מוריי, הדמות שמגלם ריצ'ארד גרין, שחקן ראשי גם הוא ומושא ההערצה של רוב צופי וצופות הסדרה.
"איזו שחקנית אוליביה בנסון הזאת, היא משהו." אמרה רוויטל והעבירה את הפרק חזרה להתחלה.
"כן, היא משהו," אמרה פולי והוסיפה בליבה: והיא שלי.
הן סיימו את הפרק ופולי יצאה למשמרת הלילה שלה. בעת שישבה בשולחן הקבלה של בית המלון ותהתה, שוב, מה היא בדיוק עושה עם החיים שלה, הופיעה בכסא שלידה דמותה של אוליביה בנסון בכבודה ובעצמה.
"התגעגעתי אלייך, פול," היא אמרה באנגלית.
"אוליב, אין לך מושג!" פולי עברה לאנגלית גם היא. "איזה יום מעיק, אני מרגישה כמו בלולאת זמן. אבל את נקודת האור שלי, ריטה, היית נהדרת בפרק היום." היא הייתה מרוצה מעצמה מהאיזכור לסרט "לקום אתמול בבוקר".
"תודה תודה, ביל מוריי," אוליב קדה בראשה. "רק חכי למאחורי הקלעים של הסצינה ההיא עם הפגסוס באמצע, זה היה מטורף!" היא ציחקקה, חושפת גומה קטנה בצד ימין.
פולי ידעה שאוליב היושבת מולה ומדברת איתה היא יציר הדמיון שלה, כמובן. אני לא משוגעת, היא הייתה מאששת לעצמה מדי פעם. שחקנית מפורסמת מהוליווד לא באמת באה לבקר אותי פעם בשבוע בטיסה ישירה מלוס אנג'לס לחכות לי בשולחן הקבלה של המלון ולהעביר איתי את משמרת הלילה בדיוק כשאני צריכה אותה.
היא ידעה שאוליביה בנסון לא באמת שם. ובכל זאת השיחות שלהן היו עמוקות ומלאות חיים. שיחות על העתיד, על מה תעשה פולי עם התואר שלה בניהול ויזמות, תואר שנרשמה אליו כדי לרצות את הוריה ואין לה בו שום עניין – החלום שלה תמיד היה לביים סרטים או לפחות להיות על סט של סדרה אמיתית. שיחות על הקריירה של אוליב, על מה עשתה לפני ש"התגלתה" ואיך היא מבלה את ימיה על הסט ובטקסי פרסים. הן דיברו על איך ומתי פולי תוכל להצטרף אל אוליב בלוס אנג'לס והן יוכלו סוף סוף להיות זוג אמיתי שגרות באותו מקום ועושות סרטים ביחד. הן תיקשרו באנגלית, כמובן, אבל פולי לימדה אותה מילים בעברית מדי פעם (כן, לא, קללות בשלל שפות ישראל וגם מילות חיבה.)
התסריט שבנתה בראשה היה מפורט כל כך, שפולי הייתה צריכה להזכיר לעצמה מדי פעם שהוא לא אמיתי. היא ישבה לבדה בלובי בית המלון וקשקשה עם אוליב שבראשה כל הלילה.
פולי קמה בצהריים למחרת אחרי שינה חסרת מנוח וקצרה מדי. היא שנאה את העבודה חסרת הסיפוק בבית המלון, ובייחוד שנאה את משמרות הלילה, אבל זו הייתה העבודה היחידה שאיפשרה לה לצאת מהבית ולגור לבדה תוך כדי הלימודים. הוריה הסכימו לעזור לה עם שכר הלימוד רק בתנאי שתלמד מקצוע "עם עתיד", אך בכל פעם שיצאה לעבודה, פולי נשבעה שיום אחד היא תקבע את העתיד שלה בעצמה. רק שאף פעם לא הייתה בטוחה מתי זה "יום אחד" או איך מגיעים ל"עתיד" הזה.
היא הכינה לעצמה ארוחת צהריים לפני היציאה לקורס ״אסטרטגיה עסקית,״ כשאוליביה הופיעה פתאום במטבח. מעניין, פולי חשבה, אוליב אף פעם לא מגיעה סתם ככה בלי שאתכוון.
"אני חולמת?" שאלה אוליביה בנסון והתחילה להסתובב חסרת כיוון במטבח. "אנדרו ואני שתינו עד מאוחר, אבל אני לא זוכרת שהפעם הוא…"
"אוליב?" שאלה פולי בדאגה. אוליביה הסתכלה עליה ונדמה היה שלא זיהתה אותה בכלל.
"מי את? איפה אנ…" היא לא הספיקה לסיים את השאלה והפרצוף שלה השתנה לחלוטין. ברגע היא חזרה להיות האוליב המוכרת.
"היי, פול," היא חייכה, "היית צריכה אותי, הא?"
פולי ניסתה ללא הצלחה להבין מה קורה. אוליב הייתה יציר הדימיון שלה, איך יכול להיות שהיא לא מזהה אותה פתאום? "את יכולה ללכת עכשיו," אמרה פולי בהיסוס, "אבל תודה שבאת." אוליב נתנה לה נשיקה ונעלמה.
פולי ניערה את ראשה. אני בטח הוזה מחוסר שינה. אוכל משהו ואשתה קפה והכל יהיה בסדר.
בדרכה לשיעור עצרה פולי בקפיטריה של בניין הפקולטה. הבריסטה החמודה הייתה במשמרת שוב ופולי ניגשה אליה והזמינה קפה בחיוך מבויש.
"אוקי, זה מתחיל להיות כבר להיות הזוי לגמרי." זו הייתה אוליביה. ללא הזמנה, שוב. היא הבחינה בפולי. "את!" היא הרימה את קולה ופולי קפצה.
מאחר והצעקה הייתה רק בראשה של פולי, היא עשתה ככל שיכלה כדי להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. היא נופפה בידה להעיף זבוב שלא היה שם.
"מה קורה פה?" אוליביה המשיכה באותו הטון. "הייתי בטריילר שלי לפני שניה. אני חולמת או הוזה או מה? את מוכנה כבר להגיד לי מי את? אני חייבת להתעורר."
פולי לא ידעה איך להגיב. פעמיים ביום אחד שיצירת הדימיון שלה לא רק מופיעה בלי שביקשה, אבל גם לא מזהה מי היא – וצועקת עליה! ממתי פנטזיות בראש מרימות את הקול? אבל לפני שפולי הצליחה להוציא מילה כדי להתחיל לברר מה העניין, הבריסטה קראה בשמה והגישה לה בחיוך את כוס הקפה.
"את צריכה להזמין אותה לצאת כבר." אמרה אוליב, הטון שלה תומך וחיובי כרגיל.
פולי חטפה את כוס הקפה בזריזות ובלי ליצור קשר עין עם הבריסטה. בהליכה מהירה, כמעט ריצה, היא יצאה מהקפיטריה אל המדשאה והתיישבה בפינה מבודדת.
"מה קורה איתך?" שאלה פולי את אוליב בראשה, מנסה להסדיר את נשימתה.
"מה יש?" ענתה אוליב, "אני רק אומרת שהיא חמודה והיא שולחת לך סימנים. יש פוטנציאל שם."
"אני מדברת על התקפי האמנזיה שלך, טאבולה ראסה," רטנה פולי, "ועל זה שאת מופיעה בלי שאני מתכוונת, וממתי את נותנת לי עצות על דייטים?"
״פול, את צריכה לנשום.״ אוליב רכנה מול פולי וכרכה את שתי ידיה ברכות על צווארה. פולי לקחה נשימה עמוקה, התמסרה למחווה ונרגעה.
"אני רק רוצה שתהיי מאושרת, את יודעת את זה, נכון?" אמרה אוליב ופולי השיבה בהנהון. "החלטנו מזמן שאנחנו יכולות לצאת עם אנשים אחרים בינתיים. אני יוצאת עם אנדרו אוונס המוזיקאי, קראת על זה ב EW."
"את לא צריכה להזכיר לי."
"פול… דברי עם הבריסטה,״ אוליב חייכה אליה, ״יש סימנים."
"אני לא יכולה פשוט לדבר עם הבריסטה, אוליב. אני בקפיטריה הזאת כל יום. זה לקחת סיכון סתם וזה יהיה מוזר ונוראי אחר כך."
"את יכולה לקחת כמה סיכונים בחיים." המילים של אוליב לא מצאו חן בעיני פולי. מה היא מבינה בלקיחת סיכונים או במשמעות של קבלת החלטות? עדיף לחכות לזמן המתאים.
"גם ככה אין לי זמן לדברים האלה עכשיו" היא אמרה. "כשאסיים את הלימודים או אמצא עבודה אמיתית, אז אולי אוכל להתחיל לחשוב על הדברים האלה… מתישהו."
"את לא מרגישה שאת מפספסת?"
"יש לי אותך, לא?" היא קרצה לאוליב כדי להקליל את הנושא. "זה מספיק."
פולי אירגנה את מחשבותיה וקמה. יכול להיות שאני מתחילה להשתגע באמת, חשבה, אבל השיעור כבר מתחיל ואין לי זמן להתמודד עם זה עכשיו.
הימים חלפו והתקריות המשיכו. אוליביה הופיעה ללא הזמנה, מבולבלת ומיואשת, ונעלמה שוב לאחר כמה רגעים. לפעמים זה קרה במקומות בלתי נוחים בעליל, כמו תוך כדי שיעור או כשפולי הייתה אצל ההורים לארוחת שבת. זה הכל בראש שלי, היא חזרה ואמרה לעצמה, אם אתעלם ממנה, בסופו של דבר הכל יחזור להיות כשהיה.
היא החליטה שאין מה לעשות, ונתנה לזמן לחלוף.
עבר מעל שבוע כשפולי ישבה בחדרה מול המחשב וצפתה בשידור חי מטקס פרסי הסאטורן. אורחים משלל סדרות וסרטים הלכו על השטיח האדום, התראיינו ונשאלו שאלות לא חשובות על הבגדים שלהם. פולי תמיד קיוותה שישאלו שאלות קצת יותר מהותיות בטקסים האלה. הקאסט של "הפלא ופלא" כולו מילא את המסך, הם הצטלמו כולם ביחד ופולי בחנה את אוליביה בנסון האמיתית, מדוגמת מכף רגל ועד ראש בשמלת נשף, השיער שלה אסוף ומתוח לאחור. פולי קפצה למטבח למצוא משהו לנשנש וכשפתחה את המקרר שמעה צרחה מיואשת מהחדר שלה.
"לא עכשיו!!" אוליביה צעקה ופולי רצה חזרה אל חדרה. היא מצאה את אוליביה עומדת שם, בשמלת נשף ושיער אסוף ומתוח לאחור.
תת המודע שלי באמת התחיל להגזים, חשבה פולי.
"מה. את. עושה. לי?!" צעקה אוליביה וניתרה על פולי, שקפצה במהירות וזזה מהמקום.
"אני לא עושה כלום," צעקה פולי בחזרה, "את לא אמיתית!" היא אף פעם לא אמרה לאוליב דבר כזה, אף פעם לא הייתה צריכה.
פולי ואוליביה עמדו זו מול זו לרגע, ובשתיקה שביניהן הצליחו לשמוע את הצעקות שבקעו מהרמקולים של המחשב. על המסך הן ראו מהומה סביב גופה חסר ההכרה של אוליביה בנסון, פרמדיקים מנסים לפנות את המצלמות מהמקום. השתיים התקרבו אל המסך וצפו בציפייה במתרחש.
אוליביה שברה את הדממה. "כל פעם שהופעתי פה זה היה כשישנתי או נחתי בטריילר שלי," היא אמרה בלחש. "חשבתי שחלמתי אולי, אבל זה לא מרגיש כמו חלום," היא החוותה על הסרטון בו עברו המראיינים לשאול כל אחד מחברי הקאסט של "הפלא ופלא" אם הם ראו מה קרה לאוליביה, האם היא חולה כבר הרבה זמן ולמה לא חלקו את מצבה הרפואי עם התקשורת. אוליביה בהתה במסך, עיניה נעוצות וגופה כמעט משותק.
"את צריכה לחזור לשם," אמרה פולי בשקט, עדיין לא בטוחה עם מי בדיוק היא מדברת. האם אוליביה בנסון באמת נמצאת אצלה בחדר כרגע, או שהדמיון שלה חזק כל כך, שהצליח להמציא את התסריט המופרך ביותר שיכלה לחשוב עליו?
"תני לי ללכת," אמרה אוליביה, משתחררת מהטראנס בו הייתה, "למה אני פה? את עושה את זה, תני לי ללכת." הקול שלה הלך והתגבר.
"אבל אני לא עושה כלום," מחתה פולי, "אני לא יודעת מה קורה, זו לא אשמתי!"
"אז למה אני מגיעה לכאן כל פעם?"
"אני לא יודעת, אני רק רוצה את הפנטזיה שלי בחזרה!"
"הפנטזיה שלך?" זעמה אוליביה, "אני לא פנטזיה, אני בן אדם אמיתי שעומד מולך, תעשי משהו!"
"לא, את לא. את לא יכולה להיות!" ראשה של פולי הסתחרר.
"תשחררי אותי!" צעקה אוליביה ונעלמה.
פולי עמדה קפואה בחדרה, כשקריאות מהמחשב התחילו שוב. המצלמות על אוליביה בנסון הראו אותה מתעוררת לחיים ומתיישבת. הפרמדיקים מדברים ובודקים אותה, מנסים לשכנע אותה להישאר על הקרקע, אך היא קמה על רגליה. היא חייכה במבוכה וניסתה לנקות את סימני המדרכה משמלתה, צעקות צלמי הפפראצי התחזקו.
פולי נשארה בוהה במסך. איך הדימיון שלה יכל לתזמן דבר כזה? אפילו לצירופי מקרים יש גבולות. היא טרקה את מסך המחשב והחליטה שוב שעדיף להתעלם מכל העניין. רוויטל לא הייתה בבית, לא היו עדים, מוטב להעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
באותו רגע היא קיבלה הודעה משותפתה לדירה – הסרטון של אוליביה מתעלפת היה מצורף עם הכיתוב "ראית את זה??"
זה לא היה רק בראש שלה, הבינה פולי. החלק הזה, לפחות, היה אמיתי.
יומיים עברו מאז השידור החי של טקס פרסי הסאטורן. תיעוד התקרית כולה הפך לויראלי בן לילה, עם עוד ועוד סרטונים ממצלמות שונות מתעדים חלקים נוספים ומצטרפים לתמונה מלאה ומטרידה. אוליביה בנסון לא התעלפה מיד. בצילום מרחוק של תחילת ה"התקף" (כך לפחות קראה לו התקשורת) ניתן היה לראות את אוליביה בוהה באוויר וממלמלת. בעמוד ה-Reddit של "הפלא ופלא" הוקדש שרשור שלם להשערות על מה המילים אותן אמרה אוליביה. הניחושים שקיבלו הכי הרבה הצבעות היו "לא עכשיו" ו-"מה אתם עושים לי?״, כל אחד מהם התלווה בפסקאות מלאות ביקורת על תרבות הפפראצי ההוליוודית ולאיזה מצב היא מביאה את הנשים הנכלאות בה. חלק נרחב מהמשתמשים החליטו שמדובר בתרגיל יח"צ והיו משוכנעים שהמילים שאומרת אוליביה יהיו קשורות לתעלומה של סוף העונה הקרב.
פולי עקבה באדיקות אחרי כל הדיונים וצפתה בכל הסרטונים, אבל הוקל לה מאוד שלא היו תקריות נוספות והיישות היחידה שבראשה הייתה אוליב שלה, כפי שהיא דמיינה אותה תמיד.
"את בטוחה שאת רוצה להמשיך להביא אותי לפה?" שאלה אותה אוליב, שישבה לידה בלובי בית המלון במהלך משמרת לילה שגרתית. "לא הייתה לך מספיק דרמה ממני, מותק?"
פולי חייכה. ה-"מותק" נאמר בעברית, והיא ידעה שזו האוליב שלה.
"עם מי אני אדבר אם לא איתך?" פולי לא הייתה מוכנה לוותר עליה כל כך מהר.
"אבל זה עלול להיות מסוכן, לא?"
"עברו כבר כמה ימים ושום דבר לא קרה. זה היה…" פולי לא הצליחה, ולא רצתה, לתת מילים למחשבותיה הרצות, לכן סיכמה ב – "סתם, זה היה סתם."
"קומי!"
פולי שמעה צעקה שהתחילה להיות מוכרת באוזניה.
"את! איך שלא קוראים לך, תתעוררי!" צעק הקול שוב ופולי הרימה את ראשה מהכרית. משמרת הלילה עברה כרגיל אך כשהסתכלה פולי על השעון הבינה שלא ישנה אפילו שעתיים. איך היא תשרוד את שיעורי אחר הצהריים?
"אני צריכה לישון," נאנחה פולי וסובבה את ראשה חזרה אל הכר.
"פולי!!"
קול הצרחה גרם לה לקפוץ במיטתה.
אוליביה בנסון עמדה מולה שוב. לא בשמלה הפעם, אלא בגופייה ומכנסי יוגה.
"לא עוד פעם…" מלמלה פולי וקמה לרחוץ את פניה, כשפתאום הבינה –
"אמרת את השם שלי עכשיו?" צינה עברה בכל גופה. משהו היה שונה.
"כן, קוראים לך פולי, לא?" ענתה אוליביה.
"אבל איך את יודעת את זה?" שאלה פולי בדאגה. נראה שאוליביה עוד לא קלטה בעצמה מה קורה.
"אני… לא בטוחה, זה השם שעלה לי לראש." אוליביה עיבדה את המידע, "אני יודעת שאנחנו בישראל, למרות שעדיין לא מבינה איך הגעתי לכאן ולמה אני מגיעה אלייך כל פעם." עיניה הזדגגו. "אני לא מכירה אותך, אבל… הכל בך כל כך מוכר לי. איך זה יכול להיות?"
פולי עמדה חסרת מילים. זה דבר אחד שיצירת הדימיון שלה צורחת עליה או מנסה למצוא לה שידוכים, אבל כשהיא עומדת באמצע החדר שלה על סף דמעות?
"את… את באמת אוליביה בנסון?" היא אמרה לבסוף, המילים בקושי יצאו מפיה.
"מי עוד אני יכולה להיות?" שאלה אוליביה בטון קצר. "למה אני פה?"
"אני לא יודעת." אמרה פולי, אבל זה התחיל להרגיש כמו שקר.
"יכול להיות שאני משתגעת?" אוליביה התיישבה על המיטה בתבוסה. "אחרי שהייתי פה בפעם הקודמת הראו לי סרטונים מטקס הפרסים ההוא. אמרו לי שהיה לי ניתוק אסוצייטיבי, אמרו לי שזה לחץ. אבל לא אמרתי להם שהייתי פה, שיקרתי ואמרתי שאני לא זוכרת מה קרה. אנדרו היה מתחרפן אם היה יודע, הוא היה אומר שאני משוגעת."
"נשמע כמו בחור מקסים."
"לא, את לא מבינה, הוא… הוא מכיר אותי. הוא יודע שלפעמים אני קצת…" המחשבות של אוליביה נדדו. "הוא עוזר לי להתאפס לפעמים."
פולי ניסתה להבין למה אוליביה מתכוונת, אבל לא הרגישה שהמעמד הולם להתחיל לשאול שאלות אישיות. במקום זה החליטה לחזור לבעיה הקיימת. "את מתכוונת להיעלם או מה?" הטון שלה יצא חסר סבלנות והיא התחרטה על כך מיד. "כלומר, פעם קודמת התעוררת אחרי כמה דקות. איפה היית לפני שהגעת לכאן?"
אוליביה החוותה על התלבושת שלה. "יוגה. לא רואים, מותק?" היא אמרה מותק בעברית וניסתה להבין מאיפה היא מכירה את המילה.
פולי ידעה מאיפה. היא זו שלימדה את אוליב שבראש שלה את המילה, והנה אוליביה בנסון משתמשת בה בלי לחשוב פעמיים.
אוליביה נשארה עם פולי לשארית היום ולא נעלמה גם ביומיים שלמחרת. הן חיכו וחיכו שאוליביה תתעורר מעצמה, אך כשזה לא קרה התחילו לתהות מה קרה לה אחרי שיעור היוגה ואיך כל העניין נתפס מנקודת המבט של הסובבים לה.
"אולי לקחו אותי לספא של בריאות נפשית שוב," הציעה אוליביה כשהשתיים ישבו בחדר לקראת ערב. פולי חנקה את צחוקה מהכינוי המכובס למה שהיא הניחה שהוא פשוט בית משוגעים לעשירים, מהסוג שמוצאים ב"גוסיפ גירל". היא שמעה את המילה "שוב" ואת הטון הדואג של אוליביה, אבל בחרה שלא לתחקר או לשאול שאלות. כל הסיטואציה הייתה מעיקה והיא רק חיכתה שהסאגה הזאת תגמר, שאוליביה בנסון תחזור לחיים הזוהרים שלה ותחזיר לה את הפנטזיה הרגילה שלה. הרי היא תמיד ידעה שכל הדיבורים על לגור ולעבוד יחד בעתיד לא היו קשורים למציאות. היא לא רצתה את המציאות, אבל המציאות סרבה להרפות ממנה.
"הלו, זה… אני מדברת עם ריצ'ארד גרין?"
הן החליטו לנסות ליצור קשר עם כוכב "הפלא ופלא" וחברה הטוב ביותר של אוליביה. קולה של פולי רעד כששמעה את קולו בטלפון. לדבר עם אוליביה בנסון בראש שלה זה דבר אחד, אבל לשוחח במציאות עם שחקן הוליוודי כמו ריצ'ארד גרין? עוד לפני שהוא הספיק לענות לשאלתה, היא נכנסה לפאניקה וניתקה את השיחה.
"מה את עושה?" שאלה אוליביה, ״הוא יחשוב שאת מעריצה משוגעת או משהו."
"סליחה, נכנסתי ללחץ!" פולי חייגה שוב לאותו המספר, אך לא היה מענה הפעם. אוליביה נאנחה, אם כי פולי לא הצליחה להבין אם זו הייתה אנחה של תבוסה או הקלה.
"אולי אפשר לצלצל למישהו אחר? את זוכרת עוד מספרי טלפון?" פולי הציעה.
"אין אף אחד אחר."
"מה עם אנדרו אוונס הזה? אמרת שהוא-"
"אין אף אחד אחר." קטעה אותה אוליביה.
הן ישבו בשתיקה וראו סרט.
כשהתחיל השבוע החדש ואוליביה עוד לא נעלמה, פולי הבינה שאין ברירה אלא להמשיך את שגרת החיים והן הלכו יחדיו לשיעורי הבוקר. פולי מצאה שאוליביה מתחילה להנות קצת יותר מדי מהיותה ייציר דימיון שאף אחד לא רואה או מזהה ברחוב. במהלך השיעורים היא הסתובבה בין הסטודנטים ונראתה מרוצה כשלא הצליחה להשיג את תשומת ליבם.
הפרק הבא של "הפלא ופלא" שודר באותו ערב ואף שרוויטל צעקה לפולי מהסלון שהיא מחכה לה במיוחד, פולי החליטה לראשונה אי פעם לוותר על הצפייה. המחשבה על אוליביה יושבת לידה לאורך כל הפרק, בלי היכולת לספר לרוויטל מה קורה, הייתה יותר מדי בשבילה.
פולי ואוליביה ישבו בלובי בית המלון במשמרת הקבועה ודיברו כל הלילה. ההרגשה הייתה מוכרת, אך שונה לחלוטין. לרגעים נדמה היה לפולי שכל הידע של אוליב התמזג אל אוליביה, כשזו שאלה שאלות כמו שחברה ותיקה שואלת אותן. שיחת עדכון ולא היכרות ראשונית. אך ההכרות העמוקה של אוליביה את פולי הייתה חד צדדית. בכל פעם שניסתה לשאול את אוליביה שאלות אישיות, כאלה שאינן על "הפלא ופלא," סרטים או כנסי מעריצים, היא נתקלה בחומה. אוליביה השתתקה ושינתה את הנושא בחזרה לחוויות על הסט ותרבות פופולרית.
"היינו פה כבר, נכון?" קבעה אוליביה בהבנה תוך כדי השיחה, אבל פולי פחדה לספר לה כמה שיחות לילה כאלה כבר היו להן.
ביום שלאחר מכן החלו אתרי החדשות של הוליווד לדווח: "אוליביה בנסון, כוכבת "הפלא ופלא," נכנסה לתרדמת מסיבות לא ידועות." עם חיפוש נוסף הצליחה פולי לאתר את בית החולים בו היא מאושפזת.
"נו טוב, לפחות עכשיו אני יודעת," אמרה אוליביה, ופולי דאגה מנימת קולה שנשמעה כמעט תבוסתנית.
"אבל חייבים לעשות משהו, לא?" שאלה אותה פולי, "עבר כמעט שבוע ואת לא מתעוררת מעצמך."
"ניסינו לצלצל לריצ'ארד, הוא חסם את המספר שלך. מה עוד יש לעשות?" אוליביה השתרעה על המיטה ונפנפה ברגליה, ולרגע נראתה לפולי כמו בת עשרה טיפוסית. ״רוצה ללכת לקניון או משהו?״ היא אמרה בלאקוניות, ״מלא זמן לא הייתי בְּקניון.״
פולי הייתה מבולבלת לחלוטין. אוליביה הרגע גילתה שהיא בתרדמת ואולי לא תתעורר לעולם, והיא נראית כאילו לא אכפת לה… כאילו הוקל לה.
אבל על פולי לא הוקל. אוליביה בנסון לא הייתה אוליב שהיא דמיינה. היא הייתה מוטרדת וסגורה ודיי מלנכולית, והיא לא באה והלכה לפי הזמנה. פולי ריחמה עליה, ובכל זאת למרות הכל, רק ייחלה לקבל את אוליב שלה בחזרה.
היא יצאה מהחדר בתנועה חדה והלכה להביא שרפרף מהמרפסת. היא טיפסה עליו והורידה את המזוודה שלה מהבוידם.
"מה את עושה?" שאלה אוליביה, "אנחנו צריכות לצאת לשיעור עוד מעט."
"אנחנו לא הולכות לשיעור," קבעה פולי והתחילה לפשפש במגירות שולחן הכתיבה.
"מה זאת אומרת?" אוליביה קמה מהמיטה בהתרסה.
פולי התעלמה ממנה. היא שלפה את הדרכון שלה מאחת המגירות, פתחה את המחשב ונכנסה לשלושה אתרי השוואת מחירי טיסות.
"באמת? את הולכת לטוס ללוס אנג'לס? את?" אוליביה נעמדה מאחורי פולי ועקבה אחרי כל תנועת עכבר.
"אולי לך לא אכפת מה קורה איתך," ענתה לה, "אבל לי אכפת."
"אבל מאיפה את יודעת שזה שתהיי שם יעזור לי להתעורר? את מבזבזת את הכסף שלך סתם, שלא נדבר על זה שאת מבריזה מהלימודים ומהעבודה."
"אנחנו חייבות לנסות משהו, לא? את לא יכולה להישאר פה."
"למה לא?"
זו לא הייתה התשובה שפולי ציפתה לה. "כי… כי את בן אדם! את לא רוצה לחיות את החיים שלך?"
"את זו שלא רוצה לחיות את החיים שלה!" אמרה אוליביה בטון ארסי. "כל מה שאת עושה זה מתוך אינרציה, אפילו לזמן אותי לפה – הפנטזיה הזאת שלך. את חושבת שלא הבנתי מה קורה פה? כל החיים שלך בפנטזיה, אין לך שום דבר אמיתי. אף פעם לא פעלת, לא לקחת אפילו צעד לקראת משהו שאת עצמך רצית!"
פולי חנקה את דמעותיה, לקחה נשימה עמוקה והרגישה את הנחישות גואה בה. "עכשיו אני לוקחת צעד, אני טסה אלייך. זה מה שאני רוצה לעשות."
המחווה הגדולה של פולי נאלצה לחכות עד לקבלת אשרת הכניסה לארצות הברית, אך שלושה ימים מייסרים של המתנה הגיעו לקיצם ופולי עלתה סוף סוף על טיסת הלילה ללוס אנג'לס, למורת רוחם של כל הסובבים אותה; ההורים שלה רתחו מזעם על זה שהיא מחליטה לטוס באמצע הסמסטר, לרוויטל היא סיפרה שיש לה קרובת משפחה חולה באמריקה, למנהל המשמרות בעבודה היא הבטיחה שתתן כפולות ברגע שתחזור.
כשהגיעה פולי לשדה התעופה בלוס אנג'לס השעה הייתה שש ורבע בבוקר וליבה צנח כשהיא ירדה מהמטוס והבינה שלא חשבה לרגע על תוכנית פעולה. היה לה את שם בית החולים, אם הוא באמת היה מעודכן ולא העבירו את אוליביה למקום אחר, אבל זהו מעבר לזה. מי היא אמורה להגיד שהיא? עם המבטא הישראלי שלה היא ללא ספק תתבלט, ואיפה היא אמורה להעביר את הלילה? עד עכשיו היא נתנה לתחושת ההרפתקאה לשאת אותה, דמיינה את עצמה כמו בת משפחת בגינס מעולמו של טולקין. כעת הרגישה מטופשת וחסרת אחריות, אבל כבר לא הייתה דרך חזרה. היא לקחה מונית למרכז הרפואי על שם רונלד רייגן; אוליביה שתקה לאורך כל הדרך. היא לא דיברה עם פולי מאז שהזמינה את הטיסה. היא לא נעלמה, רק נגררה בעל כורחה אחרי פולי ולא אמרה מילה.
"את הולכת לעזור לי או מה?" פולי אמרה לבסוף כשישבו במונית, שוברת את השתיקה.
אוליביה לקחה את הזמן. לבסוף אמרה בקצרה – "אני לא רוצה שתראי אותי ככה." היא נראתה שבורה.
"ככה? ישנה בבית חולים? מה זה משנה?"
"לא, לא. עם האנשים האלה, עם איך שהוא… איך שהם יגיבו."
פולי פחדה שאוליביה תפסיק לדבר איתה שוב, אבל הפעם לא יכלה להתעלם. "הוא… אנדרו אוונס?"
אוליביה לא הגיבה. היא סובבה את ראשה אל החלון ובהתה החוצה אל כביש 405 המוכר.
"הוא…" פולי התאמצה לומר את הדברים, "הוא פוגע בך?" אוליביה פלטה גיחוך יבש, מהסוג שיוצא כשמנסים להחניק את התגובה האמיתית. אבל פולי החליטה לא לוותר, לא הפעם. "הוא יפגע בך שוב אם תתעורר… כשתתעוררי?"
"דיי," חתמה אוליביה ופולי השתתקה. אבל זו המשיכה – "דיי, דיי דיי! תפסיקי, מספיק, דיי!" היא צעקה וצרחה וחבטה בחלון המונית הנעה.
עיניה של פולי התמלאו בדמעות. שילוב של רחמים וכעס ורגשות אשם גאו בה. היא בילתה את השנתיים האחרונות עם אוליביה בראש שלה בצורה זו או אחרת, אבל אף פעם לא ראתה אותה, עד עכשיו. אוליביה בכתה בשקט. פולי רצתה לומר משהו, היא חיפשה דבר מנחם להגיד, אבל לא הצליחה לחשוב על כלום. היא לקחה את ידה של אוליביה בנסון שבראשה והחזיקה אותה חזק ככל שיכלה. אפילו לא היה לה אכפת שהיד האמיתית שלה זזה והתכווצה לאגרוף או שהנהג הסתכל עליה דרך המראה הקדמית, מנסה להבין מה עובר בראשה של הנוסעת הבוכה שלו.
כשהגיעו לבית החולים פולי נעמדה בכניסה, חסרת כיוון. "עכשיו מה?" היא שאלה את אוליביה בתקווה שתתחיל לשתף פעולה סוף סוף, "זה לא שאני יכולה סתם לגשת לדלפק ולבקש לראות אותך."
"תשאלי איפה מאושפזת קיטי שרבטסקי," ענתה, ופולי הסתכלה עליה בבלבול. "זו דמות מאנה קארנינה, זה השם שהייתי רשומה תחתיו בפעם הקודמת, כדי לשמור על פרטיות וכל זה."
פולי הצליחה לקבל את מספר החדר בו אוליביה נמצאת ועשתה את דרכה במסדרונות בית החולים. היא פתחה את הדלת בלי לדפוק ובזווית עיניה ראתה אישה שוכבת במיטה. כמו משום מקום, הסתער עליה בחור שישב בחדר.
"מי את?!"
זה היה ריצ'ארד גרין בכבודו ובעצמו. פולי שכחה לרגע למה היא שם ועשתה כל שביכולתה לא לתת למעריצה שבה לצאת החוצה. היא רצתה לחייך ולצווח ורק לומר לו כמה הוא והקריירה שלו משמעותיים בשבילה, אבל זה לא היה הזמן בשביל דברים כאלה. הייתה שתיקה מביכה בזמן שפולי חיכתה לאוליביה שתגיד לה מה לעשות או מה לומר. רק היה חסר להן שהאבטחה תבוא ותעיף אותה מבית החולים.
"הלו?!" ריצ'ארד הביט חסר סבלנות בפולי.
"תגידי לו שאת בת דודה שלי," פלטה אוליביה.
"אני בת דודה של אוליב… אוליביה." בשיחות שניהלה בראשה האנגלית שלה הייתה מושלמת, אבל כשפתחה את פיה לדבר אנגלית, המבטא הישראלי השבור שלה הרגיש בולט להכאיב.
"אני לא מאמין לך," אמר ריצ'ארד. "צאי החוצה לפני שאני קורא למאבטח."
"תחזרי אחריי," אמרה אוליביה במהרה ופולי צייתה. "אני לא באמת בת דודה שלה, אבל כמו משפחה. אמא שלה מורין, מורין בנסון, אבל היא הייתה אז מורין טרוורס, היא התנדבה בקיבוץ בישראל ממש ממש מזמן והייתה לה חברה טובה שם, אמא שלי, והן נשארו בקשר ואז גם אנחנו הכרנו דרכן ונשארנו בקשר. כתבנו אימיילים אחת לשניה, והיא סיפרה לי דברים."
ריצ'ארד נראה לא משוכנע, אז אוליביה המשיכה. "אתה ריק, נכון? ככה היא קוראת לך אפילו שכולם קוראים לך ריצ'ארד. ואתם החברים הכי טובים על הסט, ואנשים תמיד חושבים שאתם זוג אבל הם לא יודעים שאתה כבר שנה יוצא עם צ'ארלי רודריגז שמשחק את הנמסיס שלך בסדרה, כי הוא עוד לא יצא מ…"
פולי הבינה מה היא אומרת והפסיקה לדבר מיד. ריצ'ארד הוריד את המגננה שלו, אבל הפרצוף שלו נותר טרוד וכועס.
"היא לא הייתה צריכה לספר לך את זה." הוא חזר והתיישב ליד המיטה.
"כן, אתה צודק. פשוט לא ידעתי מה עוד להגיד כדי ש…" פולי סגרה את הדלת, ועכשיו כשריצ'ארד לא עמד ישירות מולה, ראתה את אוליביה בנסון עצמה שוכבת חסרת הכרה במיטת בית החולים. אוליביה שבראשה של פולי ניגשה אל המיטה בלי לומר מילה. היא בחנה כל פרט ופרט בגרסתה הישנה.
"איפה כולם?" שאלה פולי. "כלומר, כל האנשים ש… ציפיתי שיהיה חדר מלא באנשים, החברים, ההורים שלה, אנדרו אוונס…"
"אה, לא שמעת?" ריצ'ארד הקריא מזכרונו ידיעה חדשותית ממדורי הרכילות: "המוזיקאי המפורסם אנדרו אוונס ברח ונמצא במנוסה עקב חשדות בהתעללות בבת זוגו הנמצאת כעת בתרדמת בבית החולים, אוליביה בנסון."
אוליביה ליטפה את שיערה של הנרדמת והתחילה לצחוק.
"הם יודעים שהוא… מה שהוא היה עושה לה?" שאלה פולי.
"מסתבר שהיו נגדו כבר האשמות," אמר ריצ'ארד. "הם לא מצליחים למצוא סיבה ללמה היא לא מתעוררת, אבל בגלל ההיסטוריה שלו… בכל מקרה, לא יודעים איפה הוא."
הצחוק של אוליביה הלך וגדל.
"למה זה מצחיק?" שאלה אותה פולי בראשה, מתאמצת להסתיר את החיוך האמיתי שנדבק לפניה. אוליביה לא אמרה כלום ורק צחקה יותר. אבל זה לא היה צחוק אמיתי, הבינה פולי. זה היה צחוק ריק של מי שקיבלה את מה שהיא רוצה, אבל חרדה ממה שיבוא אחר כך.
"ומה עם שאר האנשים? המשפחה שלה, חברים?" פולי שאלה בניסיון לרסן את אוליביה ואת עצמה.
"את מכירה את אמא שלה, לא? את יודעת איך היא," הטון של ריצ'ארד נהיה רציני וחנוק. "אנשים היו פה כמה ימים ואז… נמאס להם. חזרו לחיים העסוקים שלהם, או משהו. הם ויתרו עליה."
הצחוק של אוליביה דעך בן רגע. "אם אני לא מול מצלמה, אני לא כלום," היא הסבירה בנונשלאנטיות שהכעיסה את פולי יותר מכל דבר שעשתה עד עכשיו.
"את לא לא כלום!" אמרה לה פולי בתוכחה, "תראי איך הבן אדם הזה יושב לידך כבר יותר משבוע."
אוליביה נראתה אשמה לרגע. "אח שלי מאמא אחרת," היא חייכה.
"אתה לא ויתרת עליה," אמרה פולי לריצ'ארד. "אתה אח שלה מאמא אחרת."
"היא סיפרה לך שהיא קוראת לי ככה?" העיניים של ריצ'ארד הבריקו מדמעות. "למה היא לא מתעוררת?" קולו היה חנוק. הוא בהה באוליביה ושתק, שקוע במחשבות.
אוליביה פנתה ממנו והלכה לצד השני של החדר. המראה של ריצ'ארד על סף דמעות היה יותר מדי בשבילה. פולי התיישבה על הכסא בצידה השני של המיטה והביטה לעומק באוליביה חסרת ההכרה. אוליביה בנסון האמיתית, שהייתה בכלל לא כמו הפנטזיה שבנתה פולי בראשה במשך שנים.
רגשות האשם הציפו אותה שוב. "חשבתי שהחיים שלך כל כך מושלמים," אמרה פולי בשקט לאוליביה שבקצה השני של החדר. "את היית הנחמה שלי. לא הייתי צריכה להתמודד עם החיים שלי כשהיו לי את החיים המדומיינים איתך."
אוליביה חזרה לכיוונה ונשענה על קצה המיטה. היא פרשה את ידיה והחוותה על עצמה, על החדר ועל הסיטואציה בכללה – "אין דבר כזה מושלם," היא אמרה ובהתה שוב בדמותה הישנה. ״את לא היחידה שחיפשה איך לברוח מהחיים שלה. כל כך רציתי את האומץ… רציתי שהוא סוף סוף ילך באמת. אולי אני צריכה להודות לך.״
"לא," חתכה פולי. "זאת לא הדרך. זו אשמתי ואת יודעת את זה. תראי אותך, אוליב." היא לקחה את ידה של אוליביה הישנה והחזיקה אותה בידיה. "נאחזתי בפנטזיה שלך כל כך חזק, תראי מה עשיתי לך."
אוליביה ניגשה והניחה את ידיה על כתפיה של פולי, שחיזקה את אחיזתה בידיה האמיתית של אוליביה.
"אפילו לא אמרתי לך סליחה," אמרה פולי בקול רם, מה שהעיר את ריצ'ארד ממצב הבהייה שלו.
"אני מצטערת," אמרה בקול, והוסיפה לאוליביה שבראשה– "הגיע הזמן לשחרר."
***
"המקרה המוזר של אוליביה בנסון," כך קראו לזה מדורי הבידור והרכילות. הם דיברו והעלו השערות בלי סוף על "היפייפיה הנרדמת" שהתעוררה ללא הסבר וללא נשיקה. "פלא רפואי של ממש," הם קבעו, לפני שהמשיכו הלאה לספר על הפרידה הטרייה שלה מ"הצמוד החשוד" ומסע החיפוש העצמי שלה, עם הצעות לשלל מתודולוגיות של טיפולים ופטריות הזייה – "זה מאוד In בימינו," אמרה מנחת תוכנית הבוקר באייטם שלם שהוקדש לבריאות הנפשית של כוכבת "הפלא ופלא."
את כל אלו צרכה פולי מרחוק. היא החליטה שעדיף שאוליביה והיא לא ישמרו על קשר, ואף לא זימנה יותר את אוליב שבדימיונה. זו הייתה הרגשה משונה בהתחלה, להעביר את חייה לבדה בלי אדם נוסף בראשה, אך היא הסתגלה לאט לאט. כשאזרה אומץ סוף סוף להזמין את הבריסטה החמודה לדייט, היא קיבלה סירוב מנומס.
"היי, שרדתי את הדחייה," צחקה פולי עם רוויטל, שהייתה מופתעת ששותפתה לדירה חולקת איתה פרט עסיסי מחייה, לראשונה מאז הכירותן.
"לפחות עשית צעד, היית פרואקטיבית!" אמרה רוויטל בגאווה.
"כן, צעד צעד."
"העולם הוא הצדפה שלך!" היא צעקה בהתלהבות.
"מי מדבר ככה, מושפעת?" פולי צחקה והשליכה על רוויטל את אחת הכריות של הספה.
העולם הוא אולי הצדפה שלי – אבל בינתיים אני כאן, הבינה, וכדאי לי לחיות איפה שאני נמצאת.
היא עשתה צעד נוסף וניהלה עם ההורים שלה את השיחה אותה דחתה מעל לשנה, השיחה על עתידה האקדמאי. כפשרה שמקובלת על כל הצדדים, היא הרחיבה את הלימודים שלה לתואר דו-חוגי עם לימודי קולנוע וטלוויזיה. לימודי הניהול והיזמות עוד נותרו בעיניה דיי משמימים, אבל היא מצאה דרכים לשלב בין השניים וגילתה שטיפוח הצד הפרקטי שלה דווקא נתן לה יתרון אל מול חבריה לספסל הלימודים.
פולי לא יכלה כבר לחכות להזדמנות בה תזכה לכתוב עבודה אקדמאית על הסדרה האהובה עליה, ובעיקר, יותר מכל, ציפתה לרגעים בהם סוף סוף תהיה זו היא שנמצאת מאחורי המצלמה.