אני לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה.
מיטל ניסתה להתרכז במסמך הפתוח שעל מסך המחשב, אבל הראש שלה עדיין הסתחרר מהמעבר הפתאומי. היא זכרה שאמרו שהתהליך עצמו יתרחש תוך פחות משנייה, אבל שייקח לה עוד רגע או שניים להתאפס. ובכל זאת, היא הייתה כל כך נחושה להצליח במשימה שלא עניין אותה איך היא הרגישה פיזית. יותר עניין אותה דבר אחד –
מיטל הציצה בזהירות מעל המסך ומיד קלטה את אלי. הוא ישב מולה בראש החדר בדיוק בתנוחה שנחרטה בזיכרונה. השולחן של אלי היה ממוקם ליד החלונות הגדולים עם הנוף למרחקים שתמיד השרה עליה אווירה נעימה. היא הרשתה לעצמה להתענג לרגע על המראה המלבב.
אלי נשען לאחור בכיסא המשרדי הגדול והמפואר שלו, והיה לבוש בחולצה מחויטת לבנה עם שרוולים מופשלים ועם עניבה שעדיין לא הספיק להוריד. הוא החזיק בידיו תיקייה עבה והיה שקוע בקריאת המסמכים שבתוכה. לצידו נחה ערמת מסמכים נוספת שהייתה מסודרת בקפידה, ומעבר למסך המחשב הגדול שבאמצע השולחן נותרו עדיין שתי כוסות קפה שעוד לא פונו.
מיטל הבחינה שכוס אחת הייתה ריקה, ובשנייה נשארו טיפות אחרונות שנשמרו בקפידה.
אה, כנראה הגעתי בסוף יום עמוס במיוחד.
המראה הגברי, הרציני והמחושב של אלי העלה במיטל אוסף זיכרונות מתוקים-מרים. היא בדקה את הצד השני של החדר, וראתה ששולחן העבודה הנוסף של דניאלה היה ריק וחשוך, מה שאמר לה שזה היה היום האחד בשבוע שבו דניאלה לא עבדה.
החבר'ה מהממשלה באמת ידעו מה הם עושים. אין סיכוי שהתוכנית הייתה עובדת אם דניאלה הייתה כאן היום.
דניאלה הייתה כמו הצל הלא נעים של מיטל, עוד מאז שהיו ילדות. זה התעצם בתיכון כשמיטל התאהבה באלי ממבט ראשון ודניאלה הכריזה מיד שהוא רק שלה. גם כשהתברר מאוחר יותר שאלי בכלל לא היה מעוניין בדניאלה, מיטל עדיין לא הייתה מסוגלת ללכת נגד החברה שלה. דניאלה תמיד קלטה מה מיטל רצתה, לרוב עוד לפני שמיטל העזה להודות בזה בפני עצמה, ובדרך כלשהי היא הצליחה שוב ושוב להידחף בדיוק לשם.
כמה שנים מאוחר יותר, כשמיטל הצליחה להתקבל לעבודה כמזכירה של אלי, דניאלה צצה שוב והפכה למזכירה השנייה שלו. אחרי כמה חודשים של עבודה יומיומית לצידה, מיטל התחילה להבין שהיא לא תצליח להישאר שם. על פני השטח דניאלה הייתה החברה הכי טובה שאפשר לבקש, אבל איכשהו מיטל סיימה כל יום לצידה בלי טיפת אנרגיה.
בדיוק באותו זמן, מיטל מצאה את קבוצת התמיכה הנשית שליוותה אותה גם בשנים הבאות. בעזרת הנשים שבקבוצה, מיטל הפנימה ש"הרצון הטוב" של דניאלה לא באמת היה תמים, ושלמען הבריאות שלה היא חייבת להתרחק. הצד החיובי בזה היה שסוף סוף מיטל התנתקה מדניאלה. המחיר היה לעזוב גם את אלי.
רק שנים אחר כך, באחד ממפגשי המחזור של התיכון שלהם, מיטל פגשה את שניהם שלובים יד ביד עם טבעת מנצנצת על האצבע של דניאלה.
אני לא אשכח את המראה הזחוח והמתנשא שהיה לדניאלה כשהיא הסתכלה עלי מלמעלה למטה, ואיך היא שידרה בלי מילים כמה קצת היא חושבת עליי. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה בלי המסכה שלה.
באיזשהו שלב באותו ערב אלי הצטרף למיטל, שעמדה בודדה ליד המתאבנים. הוא סיפר לה, כאילו כבר השלים עם כל העניין, שאומנם לקח לו קצת זמן אבל בסוף למד לקבל את זה שהיא לא מרגישה את אותו הדבר כלפיו. הוא הוסיף שהוא היה בר מזל שדניאלה הייתה שם לצידו כשהוא נשבר אחרי שמיטל עזבה את המשרד שלו.
מיטל זכרה את השיחה ההיא כאילו קרתה לפני רגע. היא הייתה בהלם מוחלט כשהבינה את המשמעות של מה שהוא אמר, ומיד ניסתה להבין איך הוא הגיע למסקנה הזאת.
אלי הסתכל הצידה ושיחק עם קצת האוכל שהיה על צלחת המתאבנים שלו. "אה, סליחה. שכחתי שדניאלה הזהירה אותי לא לספר לך שאני יודע."
מיטל תפסה את השרוול של החליפה שלו בדחיפות. "הכול טוב, אלי, אל תדאג, אני לא אגיד לדניאלה. רק, אהמ, מה בדיוק היא סיפרה לך?"
אלי הסתכל בסקרנות על היד שעל השרוול שלו. "את יודעת, מיטל. לגבי זה שלא התגברת על החבר האחרון שלך ושאמרת לה שאני לא הסגנון שלך. דניאלה רק רצתה למנוע משנינו מבוכה אם הייתי אומר משהו. היא בן אדם כל כך מקסים ומתחשב, אין עליה."
מיטל נשמה עמוק והזכירה לעצמה שיש דברים שאי אפשר לשנות, או לפחות כך היא האמינה באותו רגע. "כן. אתה צודק, אלי. דניאלה פשוט מלאך. אני מבינה שמגיע לכם מזל טוב?"
אלי הטה את ראשו קצת הצידה ובחן אותה בעיון. "כן… תודה. למה אני מקבל תחושה שאת לא ממש שמחה בשבילנו?"
מיטל ניערה את עצמה וחייכה עם כל ההתלהבות שיכלה לגייס באותו רגע. "לא, מה פתאום, אלי. אני סופר שמחה בשבילכם. אהמ, בכל מקרה, בדיוק נזכרתי שאני צריכה למהר הביתה, יש לי משהו חשוב ששכחתי לעשות."
בשלב הזה מיטל לא יכלה להיות שם יותר ועזבה הכי מהר שהיה אפשרי בלי לגרום לסצנה. היא הבינה שכבר היה מאוחר מדי לנסות לשנות משהו, ואף פעם לא באמת הצליחה להתקדם הלאה בחייה ולמצוא מישהו שיחליף את אלי.
מאז אותו מפגש עברו לא מעט שנים. ולפני שבועיים, כשהנשים בקבוצת התמיכה חגגו לה יום הולדת שישים, הן דחפו אותה לנסות להשתתף בתוכנית הממשלתית החדשה. אחרי שמיטל העלתה מספר סיבות מעולות למה זה לא היה רעיון מוצלח במיוחד, הן שכנעו אותה שיותר גרוע מהחיים שלה עכשיו כבר לא יהיה והיא הגישה בסוף מועמדות.
עם המזל שלה, היא הייתה בטוחה שבכל מקרה אין מצב שיקבלו אותה. ואז שלשום הגיעה ההודעה המפתיעה: היא כן התקבלה, ואם היא עדיין הייתה מעוניינת לקחת חלק בתוכנית – שיהיה לה בהצלחה.
מסתבר שהצלחתי להוכיח שהחיים שלי מספיק דפוקים, ושיש סיכוי סביר שהפעם אצליח איפה שקודם נכשלתי.
התוכנית אפשרה לאדם כלשהו לשנות רק דבר אחד בעברו ע"י חזרה בזמן לנקודה ספציפית בחייו, ובכך להוביל לחיים מלאים ושמחים יותר עבורו. מיטל לא הבינה לגמרי את הרציונל, אבל זה היה משהו שקשור ליקומים מקבילים ולבחירה חופשית. היא קראה מתישהו שהטכנולוגיה התגלתה לפני כמה שנים, ונשמרה תחת אבטחה כבדה של איחוד הממשלות העולמי.
אף אחד לא יכול היה להבטיח לה לאיזה יום בדיוק היא תחזור, אבל הם כן התחייבו שיביאו אותה לסיטואציה מוכרת מספיק שתיתן לה הזדמנות להוביל את הדברים למקום שונה וחדש מהפעם הראשונה. הם גם הבהירו לה שזאת הזדמנות חד־פעמית ושכדאי שתתייחס אליה ברצינות. מצד שני, בכל שלב היא תוכל ללחוץ על השלט הקטן שיגיע ביחד איתה ולחזור לחיים שהיו לה.
מיטל מיששה בחשאי את כיס החצאית והרגישה בהקלה את השלט שיהפוך לחבל הצלה במקרה שהמזל שלה ירים את ראשו שוב. היא טפחה פעמיים על הכיס, לקחה נשימה עמוקה והחליטה שהפעם היא לא תוותר על עצמה.
בכל זאת, לא בכל יום מישהו עובר מגיל שישים לגיל שלושים בפחות מדקה.
עכשיו, לעבודה.
מיטל ניסתה להתאפס ובחנה את עצמה במהירות.
יו, איזה קטע. אני זוכרת את הסוודר הלבן והענק הזה, ואת החצאית הישרה עד הברכיים. הם היו כמעט המדים שלי במעט החודשים שעבדתי עם אלי. למזלי, עברו לפחות עשרים שנה מהפעם האחרונה שרציתי להסתכל על הסוודר הזה.
היא הרימה יד סקרנית ונגעה בשיער הנפוח והגלי שהיה פזור מעבר לכתפיה. מיטל זכרה בחמימות שבאותה תקופה היו כמה מבטים חטופים שקלטה בזווית העין, שהובילו אותה לחשוב שאלי העדיף את השיער שלה פזור. הוא אף פעם לא היה בוטה ולא אמר משהו מפורשות; זה תמיד היה מתחת לפני השטח.
היה למיטל עבר לא פשוט עם משפחה קרה וביקורתית, והביטחון העצמי שלה היה בקרשים על בסיס יומי. השילוב בין העבר שלה לבין הצל של דניאלה, גרם לכך שהיא לא הצליחה להאמין שאלי ירצה לבנות איתה משהו רציני וארוך טווח. באותה תקופה היא חשבה שהוא סתם פלרטט וצחק איתה בקטנה, אבל עכשיו היא כבר ידעה שדניאלה היא זאת שגרמה לאלי לא לנסות לצאת איתה אפילו.
מיטל יישרה כתפיים, נגעה קלות בשלט הקטן שהגן עליה והזכירה לעצמה שהיא כאן במשימה החשובה ביותר בחייה ושהיא צריכה להתרכז. מזווית עינה היא קלטה שאלי התחיל להתמתח ולשנות תנוחה.
"מיטל, מה את אומרת שנעשה הפסקה?" אלי היה עסוק בארגון הניירת שלו ולא קלט את מיטל שקפצה בבהלה למשמע קולו.
כמה זמן לא שמעתי את הקול הגברי והחזק שלו. מיטל, את כבר לא אותה אישה חסרת עמוד שדרה מלפני שלושים שנה. עברת מספיק דברים מאז. זה קטן עלייך. והכי חשוב – דניאלה לא בשטח להרוס את הכול.
מיטל סידרה כמה שערות מאחורי האוזן. "אהה, אם אתה חושב… מה שנראה לך, אלי. אתה הבוס."
אלי חייך, מרוצה מהתגובה. "בטח שנראה לי. אנחנו יושבים כאן כבר כמה שעות. בואי, נתאוורר קצת."
אלי הלך לעבר הקיר השקוף שבפינת המשרד וצפה בהנאה שקטה בשקיעה שצבעה את קו השמיים של העיר. מיטל זכרה שאלי נהג ללכת לשם כשרצה להשתחרר קצת מהעבודה. היא הצטרפה אליו ונעמדה כמה צעדים ממנו.
אלי הסתכל עליה לכמה שניות וחזר להביט החוצה. "את יודעת, מיטל, את עובדת ממש קשה לאחרונה ואני רוצה שתדעי שאני מעריך את זה."
מיטל המשיכה להסתכל החוצה. "תודה, אלי, יפה מצידך להגיד את זה."
אלי חייך אליה. "אני לא סתם אומר את זה. אני לא יודע איך הייתי מסתדר בלעדייך בשבועות האחרונים."
מיטל חייכה חיוך חלש לכיוון שלו וחזרה להתבונן בשקיעה. "טוב, זה לא רק אני. גם דניאלה כאן."
למרות שיותר נכון להגיד שדניאלה נעלמה מהשטח מסיבות לא ברורות בכל פעם שהביאו לה משימה חדשה, ובסוף אני עשיתי את העבודה של שתינו. תמיד היא איכשהו חזרה בשנייה האחרונה ועשתה משהו קטן שגרם לזה להיראות כמו העבודה שלה.
אלי הסתובב חלקית אליה, שיוכל להמשיך להתבונן בשקיעה במקביל. "כן. זה נכון שדניאלה גם כאן, אבל לאחרונה התחלתי לשים לב שאת עושה בפועל את רוב העבודה. שלא תחשבי שאני לא רואה את כל השעות שאת שמה בחקירת רקע של לקוחות, ובבירורים מולם."
מיטל הסתכלה עליו בהפתעה. "אה… האמת שלא ידעתי ששמת לב. חשבתי שאתה עסוק מדי רוב הזמן."
"אז שתדעי ששמתי לב, וזה בכלל לא מובן מאליו. ובנימה הזאת, מה את אומרת שנרים כוסית לכבוד כל ההשקעה שלך? יש לי במקרר בקבוק אדום ששמרתי לאירועים מיוחדים, וזה מרגיש בדיוק הזמן המתאים."
"כן, כן, בטח. אין בעיה, אלי."
בזמן שאלי הלך למקרר בפינת החדר ושחרר את העניבה ואת הכפתור העליון של חולצתו, מיטל נשארה מופתעת בדיוק במקום שבו עמדה קודם. היא זכרה איך בפעם הקודמת, לפני שנים, היא הייתה מבוהלת וחשדנית וחשבה שאלי סתם רצה להתעסק איתה ולא חיפש משהו רציני.
הפעם אני חזקה ויודעת שדניאלה היא זאת שהרסה לי כל אפשרות של משהו טוב באותה תקופה. אני יודעת מה זה לחיות שנים בבדידות, באכזבה וברגשות החמצה שלא עזבו אותי גם שנים אחר כך. הפעם אני ארים ראש ואהיה אמיתית עם עצמי.
אלי, בינתיים, הוציא מהמקרר בקבוק יין אדום יוקרתי ושתי כוסיות יין גבוהות, ומזג לכל אחד מהם חצי כוסית. הפינה עם המקרר הייתה מאובזרת בטוב טעם לאירוח לקוחות חשובים. היא כללה פינת ישיבה נוחה, מטבחון קטן וארון ייצוגי עם מבחר יינות, שמיטל תמיד התבאסה שלא יצא לה לטעום מהם.
אלי חזר למיטל והגיש לה אחת מהכוסיות. "בבקשה, אל תתביישי, הרווחת את זה ביושר."
"טוב, תודה." מיטל לקחה את הכוסית, אבל לא שתתה ממנה. מרוב חוסר שקט היא שיחקה בה בין אצבעותיה.
אלי לקח לגימות קטנות והסתכל על מיטל במבט חודר. לאחר רגע קצר, נראה שהגיע לאיזו החלטה עם עצמו והתיישר לכיוונה.
"מיטל, תגידי, רק מסקרנות, את עדיין יוצאת עם אמיר, מהמשרד ליד?"
מיטל החזיקה את עצמה.
זה מגיע עוד רגע. את יודעת מה ענית בפעם שעברה, ואת יודעת מה את הולכת לענות הפעם.
"אהה, האמת שלא. זה לא הלך משהו, לא ממש התאמנו."
אלי התקדם כמה צעדים קטנים לכיוונה, אבל שמר על מרחק סמלי.
"ומי את חושבת שיכול להתאים לך?"
מיטל סובבה את הכוסית מצד לצד בין אצבעותיה ונמנעה מלהסתכל לאלי בעיניים.
עוד רגע. הפעם תהיי אמיתית.
מיטל הרגישה את המבט החם שננעץ בה, אבל השתדלה לענות בכל זאת. "טוב, מי באמת יודע את זה?"
"תנסי. אני אשמח לשמוע מי את חושבת שיוכל להתאים לך."
זהו, אל תבזבזי את הרגע הזה. הצל לא כאן, ותוכלי להתמודד איתה גם אחר כך. הפעם את מכירה את כל המשחקים שלה ויודעת לשמור על מרחק בריא.
מיטל הרימה אליו את מבטה בחצי אומץ, חצי פחד, והסתכלה לו בעיניים. "מישהו דומה לך יכול להתאים, אני מניחה."
"דומה לי? אז… אני יכול להתאים?" אלי הזדקף בהפתעה ופסע צעד נוסף קדימה, כמעט סוגר את המרחק ביניהם.
מיטל קפצה בבהלה ושפכה חלק מהיין על הסוודר שלה. היא חשבה שהייתה מוכנה לקחת צעד קדימה, אבל גילתה שמחשבות לחוד ותגובות לחוד.
איך שכחתי שגם עם כל ההכנות והכוונות, הגוף שלי תמיד יעשה קודם את מה שהוא רוצה ורק אחר כך יתפנה לרצונות שלי. אני לא מאמינה שהרסתי את הרגע הזה. כל המשימה נכשלה.
אלי נראה יותר משועשע ממבואס. "אוי, מיטל, תראי מה קרה. כדאי שתורידי את הסוודר מהר, לפני שגם החולצה שלך תיהרס."
אהממ… זה כבר חדש לי. יכול להיות שהמשימה לא נכשלה עדיין? לא משנה, תתאפסי. את מסוגלת. תזכרי מה אמרה המטפלת בקבוצה השבועית – לא בוכים על חלב שנשפך, אבל אם אין חלב, אין על מה לבכות בכלל.
מיטל החזיקה את החלק הרטוב של הסוודר רחוק מגופה והתלבטה בקול. "מה? להוריד את הסוודר? אתה חושב שזה בסדר?"
"בטח, מיטל, תראי מה השעה, כל מי שבקומה הזו הלך הביתה מזמן. אל תדאגי, אני אסתובב הצידה לרגע." אלי הבליע חיוך משועשע ופנה עם שתי הכוסיות שלהם לשולחן העבודה שלו. הוא שתה בלגימה אחת את מה שנשאר בכוסית שלו, והניח את שתי הכוסיות על השולחן.
מיטל הבינה שהיא סתם דואגת.
אם אני אהיה זהירה וזריזה יהיה בסדר. יש לי חולצה מתחת. אומנם צמודה, אבל זה לא סוף העולם.
היא הורידה במהירות את הסוודר, אבל אלי בדיוק הסתובב בחזרה וראה אותה עם החולצה הצמודה. זאת הייתה הפעם הראשונה שאלי ראה אותה במשהו שהדגיש את הגוף שלה ולא הסתיר אותו, בניגוד לבגדים הרחבים שדניאלה עודדה אותה ללבוש באותה תקופה. לרגע מיטל חשבה להתחבא או להוריד מבט, אבל אז נזכרה במשימה שלה, יישרה את הגב והביטה לו בעיניים, תוך כדי שהיא מחזיקה את הסוודר הרטוב בקצות האצבעות.
אלי התקדם לעברה עם חיוך עדין ומרגיע והושיט את ידו. "בואי, תני לי."
מיטל הייתה מהופנטת מהרוך שזרם ממנו, והגישה לו את הסוודר ביד מעט רועדת. הוא לקח אותו ממנה, ובטעות או שלא, אצבעותיו רפרפו על שלה במגע מחשמל לפני שהלך להניח את הסוודר בצד. בדרך חזרה אליה היא קלטה בעיניו מבט שואל. היא לא הייתה בטוחה מה הוא ראה, אבל כנראה שהוא קיבל את התשובה שחיפש כי כשהגיע אליה הוא נעצר קצת קרוב יותר.
אלי הרים את ידו וליטף בעדינות את פניה של מיטל. "אז… אני יכול להתאים?"
לנשום, לנשום. את בסדר, הכול בסדר. במציאות הראשונה, או השנייה, את בכלל בת שישים, וזה קטן עלייך. לא שהוא קטן… אהמממ…
"אמממ, אולי. אני לא יודעת. אתה חושב שזה רעיון טוב?"
"בואי נבדוק." אלי התקדם צעד נוסף וסגר את המרחק האחרון שנשאר ביניהם. הוא התכופף ונישק את מיטל בעדינות, נשיקה קצרה ומהירה.
מיטל הרימה אליו גבה. "לזה אתה קורא נשיקה? לא בשביל זה עשיתי את כל הדרך לכאן."
אלי הופתע והתחיל לשאול למה היא התכוונה.
מיטל, שהייתה ממוקדת מטרה, הושיטה את ידיה אל מאחורי ראשו ונתנה לו את הנשיקה שעליה חלמה כל השנים האלה. אחרי רגע, או שניים, או שלושה, מיטל התחילה להרגיש מסוחררת.
אלי קלט את המצב, הפסיק את הנשיקה ומשך את ראשו לאחור בסיפוק גדול, אבל בלי לשחרר אותה מהחיבוק החזק והנעים במיוחד שרק אז מיטל שמה לב שכבר עטף אותה.
אלי חייך אליה. "רגע, מה זה היה עם הדרך הארוכה? יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
מיטל חייכה בחזרה ושפשפה את העורף שלה במבוכה. "אולי אני אספר לך יום אחד, אם עדיין נהיה ביחד במפגש מחזור עוד שלושים שנה."
"מפגש מחזור עוד שלושים שנה… מה?" אלי גיחך בחיבה, ואז נראה שקלט את החלק האחר במה שאמרה.
"עדיין ביחד? אז אנחנו ביחד עכשיו?" אלי חיכה בדריכות לתשובה שלה.
מיטל הסתכלה למטה, לקחה נשימה עמוקה ואז הרימה אליו שוב את עיניה עם טיפת האומץ האחרונה שנשארה לה. "אם אתה מעוניין…?"
"מעוניין, הא?" אלי חייך באושר אל מיטל. "כבר הייתי בטוח שאין לי סיכוי איתך."
הוא העביר את ידו במעלה גבה של מיטל, הגיע לראשה והזיז קווצת שיער סוררת הצידה. הוא המשיך למשש בהנאה גלויה את קווצת השיער שתפס, ונראה שלא התכוון לשחרר אותה בקרוב.
הא, צדקתי. אלי באמת נמשך לשיער שלי.
מיטל התענגה על ההערצה שסוף סוף יצאה החוצה.
אלי המשיך לנשק בעדינות את לחייה בנשיקות קטנות ומתוקות, שהתקדמו לאט לאט לכיוון צווארה. "מהרגע הראשון שראיתי אותך לפני כמה שנים בתיכון, רציתי להכיר אותך טוב יותר, אבל בכל פעם שניסיתי לזוז לכיוון הזה, הרמת כאלו חומות שלא נראה שהיה לי סיכוי בכלל. מה קרה פתאום? לא שאני מתלונן, כמובן."
מיטל ניסתה להתרכז מספיק כדי לענות על השאלה שלו. "אה… בוא נגיד שיצא לי לפגוש מישהי עם הרבה תובנות חיים, שנתנה לי דחיפה לא ממש קטנה."
אלי הרים את ראשו לרגע. "וואו, מה את אומרת? תזכירי לי בהזדמנות להודות לגברת. ואם כבר, תזכירי לי גם לדבר עם דניאלה. במשך שנים היא אמרה לי שאין לי סיכוי איתך ושאני בכלל לא הסגנון שלך. מוזר מאוד. מעניין מה גרם לה לחשוב את זה? נראה שכדאי שנארגן איזו שיחת הבהרה איתה מחר. בינתיים, מה את אומרת שנמשיך את מה שעשינו לפני רגע במקום קצת יותר נעים ופרטי, ואולי גם רחוק ממצלמות האבטחה של החברה שלי?" אלי סימן בעיניו לעבר המצלמה הקטנה שבפינת התקרה.
מיטל נשענה אחורה והתיישרה. "בטח, רעיון מצוין. לגבי האישה שעזרה לי, אולי אוכל לארגן לכם פגישה בשבועות הקרובים. ולגבי דניאלה, גם אני מעוניינת לנהל שיחת הבהרה על ערימה של דברים. וכן, אתה לגמרי צודק, כדאי שנלך. עברו כל כך הרבה שנים ששכחתי מהחבר'ה באבטחה, הם על בטוח יעשו לי את המוות ביום ראשון."
אלי הביט בה במבט חוקר. "הרבה שנים? רק הבוקר ראית אותם כשנכנסת למשרד."
אופס… לספר או לא לספר? יאללה, נספר. אם הוא יאמין לי או לא, זאת שאלה אחרת.
"מה היית עושה אם הייתי אומרת לך שאני בכלל בת 60, ושחזרתי מהעתיד לפני חצי שעה כדי שאוכל להיות איתך הפעם?"
אלי בחן אותה מלמטה למעלה וחייך אליה עם עיניים אוהבות. "הייתי אומר שבתור בת 60 את נראית מהמם, ושתצטרכי לשתף את כל הסיפור כדי שאוכל להגיד מה אני חושב על זה. כרגע, אני בעיקר רוצה שנלך לדירה שלי ונמשיך את ההיכרות שבדיוק התחלנו."
מיטל הסמיקה וחייכה. "אה, כן, כן. בהחלט. רעיון נהדר."
אלי צחק קלות, הסתובב אחורה עם אנרגיה חדשה והתחיל לאסוף את החפצים שלהם.
מיטל, שחייכה מאוזן לאוזן, ניסתה להסדיר את הנשימה שלה ולסדר את בגדיה.
איזה חמוד אלי, אין עליו. אני כל כך שמחה שמצאתי את האומץ לנסות שוב ושזה הצליח ככה. מי היה מאמין שיש דבר כזה הזדמנות שנייה? אני חייבת להמליץ על זה לחברות שלי בקבוצה. אה, בעצם, המפגש הראשון שלנו אמור לקרות רק עוד כמה שבועות, לפי החישובים שלי. הן לא יאמינו לי איזו מתנה קיבלתי בזכותן.
מיטל הסתכלה בחיבה לעבר אלי שארגן את החפצים שלהם. היא בקושי הצליחה להכיל את ההתרגשות שלה ממה שיבוא, ומהחיים החדשים של שניהם ביחד.
היא בדקה שהוא עסוק וגבו מופנה אליה, והוציאה בחשאי את השלט המיניאטורי מכיס החצאית שלה. היו לה שני כפתורים: אחד בשביל לחזור לעתיד אם המשימה לא תעבוד כמתוכנן, והשני בשביל לאותת להם שהיא הצליחה במשימה ורוצה להישאר. מיטל לחצה על האפשרות השנייה, ולפני שהיא הספיקה למצמץ או לתהות אם זאת הייתה החלטה נכונה, השלט התאדה באוויר.
אלי כנראה חש שקרה משהו כי הוא העיף מבט שואל לכיוונה. בתור הבוס של חברת שומרי הראש המובילה במדינה, החושים שלו היו אקסטרה חדים.
מיטל שלחה לו חיוך גדול ומאושר וסימנה לו להזדרז. "אתה רוצה תשובה עכשיו, או אחר כך כשנשב ונרגע ביחד?"
אלי צחק והחזיר לה חיוך מתוק. "אחר כך. תסבירי אחר כך."
כעבור רגע הוא סיים ומיהר אליה עם הסוודר, הג'קט ושני התיקים שלהם. הוא העביר הכול ליד אחת וכרך את זרועו הפנויה סביב מותניה.
הרגע הזה. הרגע הזה היה שווה הכול.
כשהגיעו לדלת של המשרד, אלי עצר ושלח אחורה מבט חצי-מאיים-חצי-משועשע לעבר המצלמה. "אל תדאגי, מיטל, אני אדבר עם החבר'ה. הם יודעים מה יקרה למי שיוציא מילה אחת על היום." הוא דיבר לאט ובהדגשה, שיהיה ברור מה הוא אומר גם מרחוק.
מיטל חייכה בהקלה, נופפה לשלום לעבר המצלמה, וחזרה להתרפק בתוך החיבוק החם של אלי.
מסתבר ששווה להיות החברה של הבוס, מי ידע…
אלי ומיטל יצאו מהמשרד, סוף סוף מתואמים.