החל להעריב אבל לא דימדם, רק איזה אינדיגו דהה רבץ בכל, וראיתי אורות פתאום וסטיתי ממשעולי, וירדתי אליהם במתלול, הודפת עלווה כהה. ככל שהתקרבתי האמירה סביבי הצמחיה האפילה, ולפנַי האורות עוד דלקו אי-שם ונעו בכיוון-מה. מבעד לסבך החילותי רואה צלליות נושאות אבוקות, ונמשכתי אל אֶשַן בסקרנות עשׁית. בתחילה חששתי להיראות. נשארתי מאחורי קו העצים והתגנבתי לצד השיירה, מתכסה בענף צונן למגע אחרי כל מספר צעדים. בנוגה האבוקות נשקפו לי גופים עירומים, בהם נשים רבות מזקינות, חלקן כפופות ומדדות מפאת גילן, ומעט נערים שדופים, זקופים. הם שקטו בהפסיעם במורד, ורק הלהבות פצפצו מדי פעם. על שביל העפר המופז הוטלו כלפי צללים ארוכים מאד, ארוכים מדי; כאילו שמקור האור הגיע הרחק מאחורי הגופים העירומים ולא מידיהם. בכל פעם שצל כזה חלף, שמץ של חשד ניעור בי שימתח עוד קצת, עד אלי, וילחך את רגלי.
צינת האוויר הכתה בי פתאום, ושיקשקתי, ותהיתי איך לא קר לצועדים בעירומם. שמא בערת האבוקות די בה כדי לחממם? עודי הופכת במחשבה זו ומשב קל של רוח נטל עשן-לפידים מהתהלוכה, השיא אותו הישר אלי ותחבו לנחירַי. כיווצתי את אפי ולשווא התאמצתי לכבוש את השיעול. קור ועשן לפתוני כמלחציים והשתעלתי. נער אחד נעצר ופנה לעברי. הוא היה גמלוני, תלתליו גדולים ופרועים, לא הסתיר את ערייתו, והעפר נדבק לעורו בזעתו וצבָּעוֹ בבז' מחליא. קפאתי במקומי, אולם בזווית עיני השגחתי בעצמי, ונוכחתי כמה הוצפו אמות ידי בזוהר האבוקות הכתום – קל וחומר גם פני, הסקתי. אפילו ממרחק, הבחנתי בקמט שהחמיר בין גביני הנער. הוא היסס, וקרא לפתע: רֶווח! – כך לפחות זה נשמע. יתכן כי אמר מילה אחרת, ומבטאו החשיד שמדובר בעצם במילה זרה, אולם כמעט בטוחה הייתי ששמעתי: רווח.
לא בבת אחת אלא בזה אחרי זה נעצרו צועדים נוספים וסבו על עקבם. יצאתי מבין האילנות וטלטלתי עצמי קדימה, רועדת. פטמותי הזדקרו בשמלתי. הם שתקו, ושתקתי אני. כל נימי נפשי הפצירו בי לסגת, אבל מבטיהם היפנטו אותי. היה בהם דבר-מה גוער, ומאיים, אך גם מזמין, כאילו אמרו: נשיגך. אבל גם: בדיוק לך חיכינו. איני יודעת כמה זמן עמדתי שם, קפוצה, נכונה לקראת הטיפוס בחזרה אל דרכי, ונמלכתי בדעתי, ולבסוף נעתרתי והוספתי להתקדם אל החבורה בלי אומר. הם המשיכו ללכת והצטרפתי אליהם, וזקפתי את אזני בציפיה שיוסבר לי דבר מה.
השביל השתפל והלך בין המיות רוח חלושות, ניפוצי גיצים, והדי קרקור וצרצור רחוקים וקלושים. העפר שלרגלינו התחלף והלך באבנים קטנות והצמחיה השתנתה. המשכנו עד הגיענו לשפת פלג מים רחב שמימיו קדרו. מגדותיו גהרו אליו סופים וגדותנים מסגילי-פריחה. בין הסופים ראיתי שלושה מגְלני שני נמים ומקורם החרמשי טמון בפלומתם. חנינו בשטח חשוף, חצצי. מקלות האבוקות ננעצו עמוק בבוץ שסבב אותנו, וכמה מן הנשים פתרו שתי אמתחות גדולות. בשעה הבאה הוקמה מדורה ועליה נוצרה קדרה מקליפה גדולה וקשה, שמולאה במי הנחל. אשה רחבת גרם, זקנה פחות, בישלה מרק מגמצוצים, שורשי דודאים, ועוד דבר מה אדום ובלתי מזוהה אבל מזוויע למראה, שנבצע מיד לפני שהוטל אל המרקחת. היא תיבלה באבקות גסות שחורה, חומה ובהירה. בה בעת, החלו יתר הנוכחים הומים שיר מלומלם, שנעימתו לא נפתחה ולא נסגרה ולא היו בה חזרות, ולא הבנתי את תוויה. אחדות מהנשים החלו מתגפפות עם הנערים, דבר שזיעזעני אף יותר משיכולתי לצפות. נבוכה ועצבנית, הבטתי סביב. בהבהובי המדורה, ראיתי תוואי של עצמים גבוהים לא רחוק מהמים. הם נראו מגולפים, כפסלים גסים, אבל התקשיתי לאתר בהם פנים או כל מתאר אנושי או חייתי. ובנחל הכהה צפה אסדה צרה וחיוורת. ממש כשעיני התמקדו בה, תפסו העירומים לפתע בשולי שמלתי, פשטו אותה ביעף מעלי, והותירוני עירומה כמותם. נבהלתי וביקשתי להשיב לעצמי את קרעי השמלה, אבל העירומים הקרובים אלי חסמו את דרכי אל מחרימי הקרעים. רציתי לברוח, אבל מכל עבר צרו הצינה והחושך ואיימו עלי שלא ייטב לי בגפי. עירומי כפה עלי לסוב עם האחרים למדורה.
השגחתי במסובים גומעים מהמרק איש בתורו. כשהוצעה לי מנתי היססתי, סקרתי את פניהם בשנית ולא מצאתי כל אות של דחיה. נשמתי עמוק ולגמתי. במרק חסר כל טעם מוכר, מן המלוח ועד למתוק, מן החמוץ ועד לחריף. אפילו המרירות נבצרה ממנו, ובכל זאת עטף את לשוני טעם עז שאת שמו לא אדע, סמיך ומחליא. אחרי הסעודה הלקויה הזו עלה נער מקלוני על סלע מואר והחל רוקד ריקוד שלא ראיתי כמותו. כממחיז דבר מה, תנועותיו היו גדולות וארוכות. כל גופו יצר הקפה איטית, שאיבה ממושכת. אז התרכז בנקודה קטנה שבקצות אצבעותיו, והעלה ממנה רטט שעבר והשתלט על כל גופו, תזזית לא אנושית, פירכוס שנראה בלתי נשלט.
בעודו רוקד התמזמזו סביבי הנערים עם הנשים, וכמה מן הנשים זו עם זו. ראיתי ידיים מתנחשלות על חמוקיים, נשיכות שפה, לפיתה בוטחת. כאשר אחד מזוגות העיניים פגש את מבטי, נחרדתי לעצמי. רגע של פיכחון הבליח בי ופציתי את פי לראשונה, והכרזתי כי מוכרחה אני ללכת. ידי אחת הנשים גחו מאחור ונחו על כתפי בעדינות יתרה. אצבעותיה היו דשנות ורכות, כמעט נימוחות. הקור לא דבק בהן. תחושתן היתה כשמיכות עבות, אבל לא – לא כן – היו הן לחות קמעא, כאילו צפרדעים קטנות דגרו על שכמי. שרתה עלי עייפות כבדה, אבל עפעפי לא נעצמו. המסיבה שסביבי נראתה צבעונית פתאום, ובהירה יותר, כאילו נדלק אור צהריים.
או אז נטל אחד הנערים סכין עבה, והעולם שב והשחיר. ראיתיה בידו רק אחרי שכבר ניגש אלי, ומיהר להצמידה אל עורי, מתחת לשדי. פערתי את פי לצעוק ואף קול לא בקע מגרוני. האשה אחזה בי בגבי ומנעה ממני להירתע לאחור. חוד סכינו כיתר את שדי בזה אחר זה, מזה ומזה, בלי לחתוך את עורי, וצמרמורות עזות עברו בי. הרמתי מבטי והנה כל העיניים נישאו אלי. חשבתי שראיתי רמזי חיוכים של שעשוע או לעג, אבל רק דמיוני שיווה זאת. פני כולם הרצינו, והדבר הבעיתני עוד יותר. התנשמתי בבהילות, וחזי עלה וירד, ולרגעים עלה בי החשש שהלהב כבר פילח את בשרי בזה הרגע, ורק הקור מעכב את בוא הכאב אל מוחי. ראשי הסתחרר עלי, והכל החל להצטייר כחזיון עוועים או חלום. בחלוף נצח, ניגשה אלינו אשה קירחת ומחוטטת לחיים, שמשמניה השתפלו, וגזלה את הסכין מיד הנער. היא רקקה וטבלה את הסכין בחומר שהועלם מעיני, ואז השיבה את הלהב אל חזי. בשתי איבחות זריזות, הטילה משיחה של ארגמן כהה תחת שד ימני ושד שמאלי, צורת חתכים בלי לחתוך, ואגלי הצבע זבו מהם בערוצים ארוכים במורד בטני וירכי.
לפני ששבתי אל עשתונותי, תפסוני שני נערים בזרועותי והובילוני אל כלי השיט ששהה בפלג, רפסודה כמידת אדם, עשויה קנים ומקוערת אך מעט בשוליה. נערים נוספים התלוו אלינו, בימינם אבוקות מצלהבות ובשמאלם צרורות בד. מים מקפיאים כיסוני עד אל מתני לפני שעלה אחד הנערים אל דוברת הקנים ושני הניף אותי אל זרועות חברו. הם פירקדו אותי על הסופים הצרורים וריתקו את פרקַי בסיבי עשבים. ניסיתי להניע את גפַי ולא יכולתי, ושמעתי את עצמי קוראת רק זאת: רגע! ושוב: רגע! אבל אדישותם כאילו הכבידה על חזי, וחשתי שאזל לי האויר ושבין כה וכה לא יועיל לזעוק. נדמתי, והנערים זרו עלי זרדים סמוקים ופרחים יבשים, מוזרים, שאת חלקם זיהיתי רק מתמונות – אצבעונית, אקוניטון, שיכרון שחור – ואחרים עלומי שם. הם פערו את כפות ידי והניחו בהן בנות הדס ועוזררים מלוא חופניים, אחר כך תלשו את אחד השיכרונים מגבעולו וטמנו את כותרתו תחת לשוני. כותרת פרח נתחבה גם למפשעתי, בין ירכי, ואנקה קלושה בקעה מגרוני. לבסוף שיחררו את החבל שעגן אותי והניחו לי לשוט במורד הזרם. כמה מן האבוקות פורקו מהמקלות והוצפו על המים כך ששטו לצדי. מה זה? – יבבתי, וחשתי את לשוני כבדה והולכת, ואת פי מתייבש.
הנערים החרו החזיקו אחרי הדוברה במים הרדודים, ובזווית עיני ראיתי את הנשים מחישות את הידוסן על הגדה, מתאמצות כמיטב יכולתן ללוות את שוטי. ביאוש מריר ומתקתק עלה מן הפרחים והענבות ועד מהרה אפפו את הדוברה שפיריות ובריומאים, ומיני יבחושים ומכונפים זעירים במקהלה של זמזום חרישי. מסעי לא ארך יותר מכמה רגעים עד ששמעתי רחש מעבר הנשים שעל הגדה. הרמתי את ראשי והבטתי לפנים, במורד הזרם, והנה הפלג ממשיך אל תוך לוע פעור עשוי שבכה טבעית של ענפים מתעקלים ושורשיהם של עצי אשור. אפילה שררה בצל הסבך, אך הפתח היה גדול דיו כדי לבלוע בקרוב את דוברת הקנים ואותי עמה. אימצתי את עיני והתעקשתי לחדור בהן פנימה, אבל אור האבוקות התגנב רק אמות ספורות אל תוך הגומחה, או המנהרה, והאיר רק את האדוות הנשפכות אל החושך. לבי הלם בחוזקה, אבל מלמול הנשים גבר במהרה, והנערים חשו לבלום את הדוברה, ככל הנראה בהוראתן.
חשתי עירוב בלתי אפשרי של רווחה וחרדה ובלבול מתסכל. שוב לא הבנתי מה תכניתם ואיזה גורל מייעדים לי. הזרם פכפך סביבי בחוסר נחת חדש, כמרטן שנמנע ממנו לסחוף אותי פנימה אל בין שורשי העצים. כמעט נדמה לי ששמעתי מין זמזום רפאים עולה ממעמקי הצמחיה, כצירצור חרק אבל נמוך בהרבה, בס צורדני שהפעיל את לבי לרטוט בהזדהות עמו. די! – הצלחתי לפלוט בקול רועד – אני פוחדת! לא קיבלתי מענה, אבל שמעתי הסתודדות. הטיתי את ראשי ובעירפול מה, הבחנתי בדמויות העירומות מתלחששות בשולי הנחל, רגליהן טובלות במים. אף כי הנמיכו את קולם, היה בו רעד וגוון של יראה גדולה. נדמה לי כי בעתה נסוֹכה על פניה של זקנת הנשים, כאילו טרפהּ מבפנים סוד קמאי. הלמות לבי גברו כקודם ויותר מזה, והדפתי מעלי כל נסיון לשער מה ממתין בעלטה. עד מהרה דישדשו אלי שני הנערים ומשכו את הדוברה הצידה, אל עבר הגדה. הגבוה שבהם שלף את כותרת השיכרון השחור מפי, חסד שנראה לי מבשר טובות. הקיפאון המצמית שאחז בי הופשר ואזרתי עוז, בחצאי מילים, לשווע לחילוץ מחבלי.
קלושה ככל שהיתה שוועתי, נראה כי לא נפלה על אזניים ערלות, שכן הגבוה הושיט את ידיו לעבר כבלי. לפתע משה ממקומה אבן חלוקה שעליה דרך מתחת למים, והנער החליק ומעד, וכף ידו ניטחה בדוברה בשוגג ודחפה אותה. הנשים צעקו עליו בקול מוזווע אבל ללא הועיל. עד שהתייצב, עד שפשט את ידיו לקראתי, השתייטה כבר דוברת הקנים אל מרכז הפלג, ועד מהרה נבלעתי כליל במלתעות הצמחיה העבותה, אל תוך הצירצור הקודר.