חור התולעת הופיע כשדלילה שפכה על עצמה כוס קפה רותח.
האמת היא שהיא לא שמה לב לאירוע הקוסמי הדרמטי עד שהיא יצאה להפסקה, ארבע שעות אחרי שהתפוצץ עליה תרמוס הקפה. היא שמעה באוזניות עוד ספר אודיו משמים על התפתחות אישית (די, מחשבה יוצרת מציאות? מי היה מאמין!) וזילפה קישוטים ורודים על עוגות בצורת לב במטבח הצפוף של המאפייה. נורות פלורסנט לבנות ואגרסיביות על קירות חסרי חלונות הכו במשטחי העבודה המתכתיים, כך שדלילה לא ידעה שנפתח צוהר לפינה חדשה של היקום עד שהיא יצאה מהדלת האחורית לאכול את הכריך שלה בשמש הצהריים.
שאריות הקפה על החולצה הלבנה המכופתרת שלה כבר התייבשו, מותירות אחריהן כתם חום בהיר דהוי. דלילה שחררה את הקוקו המרושל שלה, שלפה מהתיק שלה שאריות כריך שלא היה לה חשק לאכול ערב לפני כן, וצעקה למנהלת שלה שהיא יוצאת להפסקה. המנהלת לא הגיבה. דלילה פתחה את דלת ההדף האחורית עם המרפק, יד אחת מחזיקה את הטלפון ויד שנייה מחזיקה את הכריך, והרימה את ראשה לשמיים כשהדלת נטרקה בחבטה מאחוריה.
הטלפון נפל מידה. הפעם האחרונה שהיא ראתה את השמיים הייתה לפנות בוקר, כשהיא הגיעה לעבודה ונכנסה למטבח. היא לא זכרה שהיה עליהם כתם שחור גדול פי שלושה מהשמש. הקריין של ספר האודיו המשיך לקשקש על חשיבה חיובית, אבל דלילה לא הקשיבה לו. במקום זאת, היא מיהרה להרים את הטלפון שלה מהרצפה – הוא היה כל כך שבור בכל מקרה שלא הייתה דרך לדעת אם הנפילה הזאת עשתה לו נזק נוסף – ומיהרה לפתוח את אפליקציית החדשות. היא בקושי השתמשה בה מאז שאמא שלה מתה, אבל האצבעות שלה פעלו מעצמן. חור תולעת, היא חשבה, עוד לפני שראתה את הכותרת. מה זה יהיה חוץ מחור תולעת.
הכותרת הראשית הייתה לקראת בחירות? סכסוכים פנימיים במפלגות הקואליציה, ודלילה העיפה מבט נוסף לשמיים לוודא שהיא לא הוזה. היא רואה במו עיניה הוכחה לתיאוריה שעליה כתבה את הדוקטורט שלא הגישה, והכותרת הראשית בחדשות היא על פוליטיקה? היא כמעט התחילה לרטון שנמאס לה מהמדינה הזאת כשראתה את הכותרת השנייה.
נאס״א: הכתם הכהה בשמיים – חור תולעת | מדעני נאס״א מרגיעים: הכתם בשמיים אינו מסוכן * חור התולעת – למערכת שמש במרחק כ-74 שנות אור * נשלל החשש לקרינה מסוכנת * חורי תולעת נחשבו תיאורטיים בלבד – עד היום
דלילה רפרפה על הכתבה, אבל למעט מספר פרטים יבשים – חור התולעת מוביל למערכת של הכוכב אונוקאלהאי בקבוצת הכוכבים הנחש, ענק כתום וגדול בערך פי 1.8 מהשמש, נאס״א מבטיחים שאין מה להילחץ – לא היה כתוב שם שום דבר בעל ערך. היא יצאה בנחירת בוז מאפליקציית החדשות ופתחה במקומה את האתר של נאס״א, קרעה את השקית של הכריך שלה ביד השנייה והתיישבה על שפת המדרכה. הפרטים אצל נאס״א, כצפוי, היו משמעותית יותר רלוונטיים. היא לקחה ביס מהכריך, והלחם היה רטוב מהעגבנייה שישבה בתוכו כל הלילה. הם ישלחו גשושית בימים הקרובים. יש כוכבי לכת במערכת הזו, ונראה שאף אחד מהם לא בעל תנאים שמאפשרים חיים, אבל אין דרך לדעת עד שתגיע לשם הגשושית, כי חור התולעת מעוות למעשה את כל תנועות גלי הפוטונים. הם לא יודעים מאיפה הוא הופיע. הם עוד לא יודעים אם ישלחו לשם אנשים.
דלילה סגרה את האתר של נאס״א, לקחה ביס נוסף מהכריך וחיפשה את מספר הטלפון של פרופסור דניאל פייגנבוים ברשימת אנשי הקשר שלה. לפני שלחצה על כפתור החיוג, היא עצרה. הפעם האחרונה שדיברו הייתה חודש אחרי הלוויה, כשהיא הודיעה לו שהיא לא ממשיכה עם הדוקטורט.
האגודל שלה ריחף מעל כפתור החיוג. היא הפסיקה ללעוס, טעם לוואי של גבינת שמנת בסגנון שום ושמיר ממלא את חלל פיה. להתקשר? לא להתקשר? אולי היא תכתוב לו? תשלח לו מייל?
ומה היא כבר יכולה להגיד? אני רוצה להצטרף? ימי האסטרופיזיקה מאחוריה. היא לא סיימה את הדוקטורט בזמן. לא היה מה להמשיך איתו אחרי שאמא שלה מתה. היו מי שניסו לעודד אותה להמשיך, אבל אפילו דניאל הבין מהר מאוד שאין מה להתעקש איתה. ובכלל, מי יקח אותה למחקר כזה? היא מאסטרנטית שהדבר הכי משמעותי שהיא עשתה עם הידע שלה הוא חישוב זמני אפייה. דניאל אמנם קשור לחבר׳ה בנאס״א, אבל מי אומר שהוא יסכים שהיא תצטרף אליו למחקר כזה? הוא בטח יחשוב שהיא תנטוש שוב את הכל ברגע שיקרה משהו בחיים האישיים שלה. אלוהים יודע שהיא אף פעם לא נתנה לו סיבה לחשוב אחרת.
היא לחצה על כפתור החיוג. לעזאזל עם כולם. שיצחק וינתק לה בפרצוף. היא לא תסלח לעצמה אם לא תשאל.
דניאל ענה אחרי שני חיוגים. ״חשבתי שתתקשרי לפני ארבע שעות,״ הוא אמר בקלילות.
״הדבר הזה בשמיים כבר ארבע שעות?״ היא יודעת שהן חושבות שהיא מוזרה, אבל איך אף אחת מהבנות בעבודה לא אמרה לה לצאת החוצה ולהסתכל לשמיים?
״ארבע שעות, עשרים ושתיים דקות וחמישים ו… חמש שניות,״ השיב דניאל. הוא כחכח בגרונו. ״אני עולה על טיסה לוושינגטון עוד חמש שעות.״
דלילה השפילה מבט. מזל שהוא לא יכל לראות את האכזבה על פניה. ״מגניב. מי הולך?״
״אחד הדוקטורנטים שלי ביקש לבוא, אמנון. אני לא חושב שאת מכירה אותו. בחור מבריק, מה אני אגיד לך. אבל הוא עוד לא עשה עבודת שדה, ואני חושב שאחרי כמה שבועות הוא יבין שהוא לא מטורלל מספיק להיות אסטרופיזיקאי במשרה מלאה.״ דניאל המהם. ״אמרתי לו את זה, והוא אמר שהוא יחשוב על זה. כמו שאמרתי לך, הטיסה עוד חמש שעות.״
״אז זהו?״ דלילה שאלה.
״זהו?״
״זהו? אתה טס לבד?״
״למה לבד?״
״אז הוא כן בא איתך, האמנון הזה?״
״הוא עדיין לא החליט. אבל חיכיתי לטלפון ממך. חורי תולעת כבר לא מעניינים אותך?״ היה אפשר לשמוע את הגיחוך מתחת לשפם הלבן שלו. ״שמעתי שאת חזק בענייני עוגיות בימים אלה.״
דניאל נתן לה לשבת ליד החלון. במשך שתים-עשרה שעות הטיסה לוושינגטון, היא הורידה את מבטה מהכתם השחור בשמיים רק כדי להשוות בין הנתונים שהעלו סוכנויות חלל שונות על גודלו. נראה שאף אחד לא הצליח להחליט מה קוטרו, או מה המרחק המדויק שלו מכדור הארץ. הבריטים אמרו שקוטרו לא עולה על 5,000 קילומטרים. הסינים טענו שקוטרו כ-10,500, ושבעוד כשבועיים הוא יתנגש עם הירח, שיעבור באין מפריע למערכת אונוקאלהאי ויהפוך שם לאסטרואיד גדול במיוחד ללא הכבידה של כדור הארץ שתקרקע אותו. הרוסים קבעו שקוטרו כ-52,000 קילומטרים, אבל הוא רחוק במיוחד מכדור הארץ, ואין סיכוי שמשהו עשוי להישאב לתוכו. נאס״א לא פרסמו הערכות.
דניאל טען שזה בגלל שהם עוד לא בטוחים, ולא רוצים לקבוע עובדות לפני מחקר אמפירי. דלילה אמרה שהם כנראה יודעים טוב מאוד, ויש להם סיבה טובה לרצות שאנשים לא ידעו. דניאל משך בכתפיו. אם זה נכון, הם הסכימו, ייתכן שאפילו הם לא ידעו.
כשיצאו משדה התעופה, חיכו להם שני סוכני FBI עם משקפי שמש וחליפות שחורות, שלחצו את ידו של דניאל והנהנו לעבר דלילה בדממה. השניים, שסירבו לומר את שמם, הובילו אותם למכונית שחורה עם חלונות כהים ושמשות כהות, בה המתין סוכן נוסף עם משקפי שמש וחליפה שחורה שהסיע אותם למפקדה של נאס״א. גם הוא לא דיבר, אבל דלילה החליטה שהיא מחבבת אותו, כי לאורך כל הדרך הוא שמע פלייליסט שניגן – בסדר כרונולוגי! – את כל שירי החלל של דיוויד בואי.
כשהגיעו למפקדה של נאס״א, ליוו אותם ארבעה סוכנים נוספים אל חדר ישיבות גדול ומרווח. במרכז השולחן הונחו בקערות פלסטיק חד פעמיות חמישה דונאטים, חופן עוגיות אוראו וכחצי חבילת פרינגלס. מול כל אחד משלושת הכיסאות, נחה על השולחן חוברת. חור תולעת, נכתב עליה באנגלית באותיות גדולות, ומתחת לכותרת, באותיות קטנות יותר, היה כתוב מסווג.
״הם רציניים, האמריקאים האלה,״ העירה דלילה, שנכנסה לחדר אחרי דניאל.
הוא בתגובה משך בכתפיו, מלמל הופל׳ה והתיישב באחד הכיסאות, מחווה לדלילה לשבת לידו. ״נאס״א הולכים לעשות בוכטות של כסף מהדבר הזה, כדאי להם להיות רציניים.״ הוא הוציא מתיק הגב שלו שקית במבה, מפנה לכיוונה את פתח השקית. ״חשבתי שישקיעו יותר בכיבוד.״
״במבה, דניאל? באמת?״
הוא הביט בה במבט פגוע, אך קמטי הצחוק בצידי עיניו לא יכלו לשטות בה. פירורים כתמתמים נתפסו על שפמו הלבן העבה. ״מה? אני לא סומך עליהם שיאכילו אותי אוכל אמיתי.״ הוא ליקק את אצבעותיו והחל לדפדף בחוברת.
הסקרנות גברה על דלילה. באצבעות רועדות, היא פתחה את החוברת גם היא. הדפים הראשונים היו הנתונים היבשים שכבר הספיקה לקרוא, הפרטים שהופצו לקהל הרחב. חלק מהנתונים היו מפורטים יותר ממה שראתה באינטרנט, אבל אף אחד מהם לא הפתיע אותה במיוחד. נראה שלנאס״א אכן הייתה הערכה גסה של הקוטר של חור התולעת – בערך 21,000 קילומטרים. אין להם דרך לדעת בוודאות, אבל נראה שאין בצד השני של חור התולעת כבידה שעשויה להשפיע בטווח הזמן הנראה לעין על כדור הארץ או הירח. גם, בניגוד להערכות של הסינים, נאס״א לא חשבו שיש כל צפי לסכנת התנגשות שלו עם הירח, מה שאכן מוריד את הלחץ לפעולה מיידית להסרת האיום. המסקנה, אם כן, היא פשוטה: חור התולעת לא מסכן את החיים על כדור הארץ באופק הנראה לעין.
וזה אומר שאפשר לחקור.
דלילה כמעט הרגישה את קצות אצבעותיה מעקצצות בהתרגשות. היא שמעה את דניאל לועס במבה, ובלי להרים את ראשה מהחוברת שלחה את ידה לכיוונו. כשהכניסה שתי חתיכות במבה לפה והמשיכה לדפדף בחוברת, צנחו על הדף פירורים בריח חמאת בוטנים.
העמודים הבאים בחוברת עסקו בשלבי הפעולה שהספיקו לגבש בינתיים בנאס״א. נראה כי הם כבר הספיקו לשגר גשושית, אבל היא עתידה לעצור לפני שתעבור בחור התולעת ולתצפת על הפרעות הזמן-חלל בצד של כדור הארץ. דלילה הניחה שהם ירצו להמתין לממצאים של הגשושית כדי לקבוע את המשך הפעולה, אבל לפי מה שהיה כתוב בחוברת, כל המשקיעים בעולם המדעי ומחוצה לו היו מוכנים לממן כל שלב בפרויקט. התחרות ביניהם קשה כבר עכשיו, ורק תהיה קשה יותר ויותר ככל שהנתונים ימשיכו לזרום, ודלילה הבינה שזה רק עניין של זמן עד שנאס״א לא יהיו הסמכות היחידה במחקר הזה. הם יצטרכו לפעול מהר.
היא בדיוק פנתה לשאול את דניאל על הסבירות שהנתונים מהגשושית יהיו קריאים, בהתחשב בעובדה שקיים עיוות בפליטת הגלים דרך חור התולעת, כשנכנס לחדר מנכ״ל נאס״א.
פרופסור דארן בראון התיישב בכיסא הפנוי וכחכך בגרונו. החליפה שלו הייתה מגוהצת להפליא, שיערו משוך לאחור בג׳ל. דלילה תהתה אם ככה הוא נראה תמיד, או שהתנגנדר במיוחד לכבוד רגע השיא של הקריירה שלו.
״אני שמח שהצלחתם להגיע,״ התחיל, מהנהן לכיוונו של דניאל. עיניו השתהו לרגע על דלילה, והקמט העדין בגבותיו העלה בה חרדה. היא לקחה עוד קצת במבה. ״עבודה מרובה לפנינו. אנחנו צריכים מתמטיקאים, פיזיקאים, מהנדסים וטייסים. בשעות האחרונות מגיעים אלינו נציגים מכל העולם, ואני דואג להיפגש עם כולם. כל אחד מכם מביא משהו חשוב לשולחן, אבל ברשותכם נדלג על הנימוסים. בחוברת שלפניכם יש מידע מסווג על התוכניות של נאס״א לחקר חור התולעת, אלא שאלה רק תוכניות, וכדי להוציא את השאיפות הפראיות האלה לפועל אנחנו זקוקים לאנשים שיודעים לעבוד. אנשים כמוכם.״ הוא פתח את החוברת שלו בדף האחרון. ״אנחנו כרגע עובדים על חלוקה לצוותים, ועבורכם – עבור המומחים –״ הוא הישיר את מבטו לדניאל, שהמשיך לעיין בחוברת בחוסר עניין – ״אנחנו מאפשרים מרחב תמרון קל. בדף האחרון של החוברת יש רשימה של צוותים.״ הוא שלף עט מכיס הז׳קט שלו והקליק בו ברשמיות. ״דבר אליי, פייגנבוים.״
דניאל ליקק את אצבעותיו משאריות הבמבה, עוד מדפדף בעמודים הראשונים. ״מה הכי חשוב?״
בראון גלגל עיניים. ״הכל חשוב.״
״ברור שהכל חשוב. מה הכי חשוב?״
״חסרים הכי הרבה אנשים בצוות הנדסה.״
״זה לא מה ששאלתי. מה הכי חשוב?״
בראון חרק את שיניו ושלח לדניאל מבט מלא ארס. דלילה תהתה איפה כדאי לה לקבור את עצמה. אולי כדאי לה להגיד משהו. אולי כדאי שהיא תלך. הם לא באמת צריכים אותה שם בנאס״א, עם כל המומחים האלה. היא אף פעם לא הייתה מומחית למשהו חוץ מזילוף קאפקייקס.
דניאל דחף לפיו עוד חופן במבה וניער את הפירורים מכפות ידיו מעל החוברת המסווגת. ״שים אותנו בצוות טיסה,״ אמר בפה מלא.
לדלילה הייתה תחושה שמשהו היה עתיד להיות שונה בפגישה הזאת של הצוות. קודם כל, גם המנחים שלהם טרחו להגיע – בדרך כלל הפרופסורים הבכירים השאירו את החבר׳ה שלהם לשבור את הראש על פתרונות, ורק הופיעו בחדר הבקרה כשהם שלחו גשושיות. אלא שהיא דיברה עם דניאל השבוע אחרי שאבד הקשר גם עם גשושית מספר שמונה ברגע שהיא חצתה את הגבול לחור התולעת, והוא זרק לה הערה על זה שנאס״א יצטרכו לשנות כיוון, ומהר.
בראש השולחן בחדר הישיבות ישב דארן בראון, מגונדר כפי שנראה בפגישתם הראשונה, אבל היה קשה לפספס את התסכול בקמטי גבותיו והעייפות בכתפיו השקועות. ליד דלילה ודניאל ישבו פרופסור צ׳יטלי מטקסס וג׳ייק האווירונאוטיקן המבריק, אם כי דלילה לא הצליחה להחמיא לו יותר מדי כרגע בהתחשב בעובדה שהוא לא הפסיק להקפיץ את הרגל שלו מתחת לשולחן. מולם, ישבו פרופסור באומן המתוקתקת מניו ג׳רזי וקרוליין המהנדסת המתוקתקת לא פחות, אם כי כתמים כהים מחוסר שינה בלטו מתחת לעיניה אפילו מבעד לקונסילר. מולן היו פרוסות תוכניות ההנדסה של הגשושית האחרונה, שרטוטים מוקפדים בכתב היד המסודר והמדויק של קרוליין, החותמת של פרופסור באומן מתנוססת כתו איכות בתחתית כל עמוד. לידן, ישבו פרופסור מוניוז הספרדי וחורחה הטייס השקט מגינאה המשוונית, אצבעותיו מתופפות באי-נחת על השולחן. דניאל ומוניוז היו ביחסים טובים – דלילה שמעה מקרוליין שבאומן אמרה שהיה להם קטע בשנות השמונים, והיא עדיין לא הצליחה להבין אם מדובר רק במחקר המשותף שלהם על קרינה אלקטרומגנטית או משהו מעבר לזה – אבל דלילה לא הצליחה להבין מה הקטע של חורחה.
״בואו נודה בזה,״ אמר דניאל בפשטות, לוגם מפחית הקולה שלו, ״הגשושיות לא עובדות.״
באומן רכנה ללחוש משהו לקרוליין. ג׳ייק המשיך להקפיץ את הרגל שלו, ומלמל משהו לצ׳יטלי. חורחה ומוניוז התווכחו בשקט בספרדית מהירה. דלילה זעה באי-נוחות בכיסא המרופד, אבל לא היה לה מה ללחוש לדניאל. היא ידעה שהוא צודק.
״מה?״ דניאל הסתכל על היושבים והרים גבה. ״אנחנו לא מצליחים להתגבר על העיוות בגלים. אנחנו יכולים לשלוח כמה גשושיות שאנחנו רוצים דרך חור התולעת, אבל כמו שדלילה אמרה לכם כבר כשנותק הקשר עם הגשושית הראשונה לפני כמעט שנה, כל עוד יש עיוותים אנחנו בחיים לא נבין מה קורה בצד השני.״
בראון, ממושבו בראש השולחן, כחכך בגרונו. כולם השתתקו בשנית. ״אני יודע שהגשושיות לא עובדות, פייגנבוים. אנחנו פה כדי לשמוע מכם פתרונות אחרים.״
״סלחו לי על ה… איך אתם אומרים בעברית? חוצפה?״ העיר מוניוז, ושלח לעבר דלילה ודניאל מבט מהורהר. ״אבל למה שלא נשלח לשם אנשים?״
חורחה מלמל לו משהו בספרדית. ג׳ייק זז באי נוחות בכיסא.
״מיגל,״ אמרה באומן בשקט, ״זאת יכולה להיות משימת התאבדות.״
מוניוז עשה פרצוף. ״אל תהיי כל כך שלילית, סרינה. אנחנו לא חושבים שקרה משהו לגשושית, רק שאין דרך לתקשר איתה. אם אנחנו שולחים לשם בני אדם, אפשר לשים אותם בחללית שיכולה להחזיר אותם. המהנדסים יכולים לשבור את הראש על הניהול הטכני של זה, אבל זה לא בלתי אפשרי. בני האדם מגיעים לשם, אוספים מידע וחוזרים. כמו תחנת החלל הבינלאומית.״
״רק במרחק שבעים וארבע שנות אור,״ הוסיף צ׳יטלי ביובש.
״תשכחו מזה,״ אמר בראון בחדות, ״נאס״א לא ישלחו אנשים למשימה בדרגת סיכון כזאת. מה שאני יכול לתת לכם זה אסטרונאוטים שיחקרו את חור התולעת מהצד שלנו.״
״חבל לשלוח אנשים עד לשם ולא לתת להם לעבור,״ צקצק דניאל. ״בזבוז של כסף ומשאבים. אתה לא חושב שאין סוכנויות חלל אחרות שמנהלות עכשיו בדיוק את אותו דיון? יש בית קברות של גשושיות מהצד השני של חור התולעת הזה. השאלה עכשיו היא למי תהיה מספיק חוצפה –״ הוא קרץ למוניוז – ״לשלוח לשם אנשים אמיתיים.״
״אפשר להתפשר על גשושית עם בינה מלאכותית עצמאית, לא?״ הציע ג׳ייק, ״אפשר למסגר לה את המשימה, ולתת לה לפעול באופן עצמאי –״
״כבר ניסינו את זה עם גשושית מספר ארבע,״ קטעה אותו קרוליין בחוסר סבלנות, ״זה פשוט לא עובד.״
״אם נשלח לשם אסטרונאוטים שלנו והם לא יצליחו לחזור, אנחנו מאבדים את כל הסמכות לחקור,״ קבע בראון. ״כמו שאמרתי, תשכחו מזה.״
״ואם מישהו אחר יעשה את זה, ותפספסו את ההזדמנות?״ הקשה מוניוז. ״מה תעשו אם מישהו אחר ישלח לשם אנשים, וזה יצליח להם?״
בראון צמצם את עיניו. ״תשכח מזה, מוניוז.״
״רגע, רגע,״ התחיל דניאל, מנופף בידיו בניסיון למשוך תשומת לב. ״יש לי רעיון. תקים גוף פיקטיבי שישלח לשם אנשים. אל תקרא לו נאס״א, ואל תחשוף שאתם המממנים שלו. שהסוכנות המומצאת הזאת תשלח לשם אנשים, לא אתם. תוכלו להגיד שאתם משתפים איתם פעולה על חלק מהדברים, אבל לא על הכל. וכשזה יצליח, פשוט תחשפו שזאת תכנית שלכם.״
החדר השתתק, הרעיון עומד באוויר כאיום. באומן הרימה גבה. ״אני לא חושבת שזה חוקי, פייגנבוים.״
צ׳יטלי פרץ בצחוק. ״אל תגידי לי שאכפת לך מהחוק, סרינה. לימדת אותי לפרוץ מאגרי מידע של הסובייטים עוד ב-89׳, ואת משחדת את כל עוזרי המחקר שלך. את רק ממורמרת כי הוא חשב על זה לפנייך.״
לפני שבאומן הספיקה לענות, בראון גלגל עיניים. ״תודה על התוספת, צ׳יטלי, באמת מאוד מועיל. פייגנבוים, זה לא רעיון רע. אבל זה אומר שלא נוכל לשלוח שם אסטרונאוטים של נאס״א.״
דניאל סיים לשתות את הקולה שלו ותקע גרעפס. ״בלי להעליב, בראון, האסטרונאוטים שלכם דרעק. רעיון שלנו, אנשים שלנו. דלילה וחורחה ילכו.״
דלילה הסתכלה עליו בהלם. ״מה?״
דניאל בעט בה מתחת לשולחן.
״מה? חורחה טייס מצוין,״ השיב מוניוז. צל של חיוך עלה על פניו של חורחה, אבל הוא לא נראה מופתע. הוא ידע, הבינה דלילה. ובטח דניאל לא אמר לי כדי שלא תהיה לי אפשרות לסרב.
״פייגנבוים אמר שהיית טייסת קרב,״ הוסיף חורחה בפשטות, ״גם את אמורה להיות טייסת מצוינת.״
לא עשיתי מילואים כבר כמעט שש שנים, דלילה לא אמרה.
״פייגנבוים,״ נאנח בראון, ״יכול מאוד להיות שזה יהיה כרטיס בכיוון אחד. אתה לא יכול לנדב ככה אנשים להקריב את חייהם עבור המדע.״
״אף אחד לא מנדב אותי,״ השיב חורחה בפשטות. ״מי לא היה רוצה להיות הטייס הראשון שעובר בחור תולעת?״
דלילה בעטה בדניאל בחזרה. ״מסכימה,״ אמרה בקלילות. כולם השתתקו והסתכלו עליה כאילו היא משוגעת. ״מה?״ היא שאלה, מישירה מבט לעיניים הפעורות של קרוליין. היא הזכירה לעצמה שהיא חייבת לשחק את המשחק של דניאל אם היא רוצה להמשיך להיות חלק מהפרויקט הזה, והוסיפה, ״זה לא כאילו יש משהו שמחזיק אותי על כדור הארץ. ביליתי שנים במחקר של חורי תולעת.״ היא משכה בכתפיה והסיטה את מבטה לכיוונו של בראון. ״אם אתה מוכן לסמוך עליי, כמובן.״
בראון היה שקט לכמה שניות, ואז נאנח עמוקות. ״אם זה לא עובד, פייגנבוים, אני מעיף אתכם מהפרויקט.״
דניאל חייך אל פרופסור מוניוז והרים את אגודליו בהתלהבות ניכרת. ״יש לנו דיל, מיגל!״
״דלילה,״ שאל אותה חורחה יום אחד, בעודם אוספים את המחברות והמחשבונים שלהם, ״איך זה שאת עוד דוקטורנטית?״
דלילה היססה. שפתיה נקפצו. היא הביטה בדפי המשבצות העמוסים בחישובים, גררה את עיניה מהספר עב הכרס עם נתוני הבסיס שעליהם הם תרגלו. חורחה לומד טוב מאוד על זמן-חלל, הרבה יותר טוב ממה שהיא ציפתה שהוא יצליח. בשלב הזה, הוא מוצא קיצורי דרך לפתרון הבעיות שלהם לעתים יותר קרובות ממנה. ובכלל, היא חשבה, פוגשת את עיניו הסקרניות, הוא איש טוב. בהתחלה היא חשבה שהוא מאיים, אבל היא לא יודעת כמה זה נכון עכשיו. הוא גבר גדול, רחב-כתפיים, עם קול עמוק ומבט רציני, אבל ככל שהם מבלים יותר זמן ביחד, היא מבינה שהוא פשוט ביישן.
״סתם מתוך סקרנות,״ הוא הוסיף, והסיט את מבטו. ״אמרת שסיימת את התואר השני לפני שמונה שנים. פייגנבוים אמר למיגל שהדוקטורט שלך מוכן להגשה כבר כמעט חמש שנים.״
דלילה נאנחה. ״אני לא רוצה לבאס את האווירה,״ היא הסבירה.
חורחה הרים גבה. ״מה גורם לך לחשוב שאני מפחד מקצת שליליות?״
היא השפילה את מבטה לשולחן. העפרונות ומד הזווית עוד נחו שם כאתגר. ״אמא שלי מתה לפני כמעט חמש שנים,״ היא מצאה את עצמה אומרת, ״היא הייתה כל מה שהיה לי, ואני הייתי כל מה שהיה לה. היא עברה גיהנום עד שהיא הצליחה להיכנס להריון, ונולדתי כשהיא הייתה כבר מבוגרת יחסית. הבקשה היחידה שלה ממני הייתה לראות אותי מגישה את הדוקטורט, אבל הייתי כל כך עסוקה בלטפל בה שלא הספקתי.״
חורחה המהם. ״פרופסור פייגנבוים יודע?״
דלילה פלטה נחרת צחוק. היא הייתה מרה בגרון שלה. ״ציפיתי שהוא יגיד לי שאני סתומה שאני זורקת את העבודה הזאת לפח, אבל הוא אמר לי שהוא מבין. שאני יכולה לקחת את הזמן. אבל ככל שלקחתי יותר זמן, היה לי יותר קשה לחזור.״ היא משכה בכתפיה. ״היה יותר קל ללוש בצק.״
חורחה היה שקט, ודלילה לא העזה להסתכל עליו. היא הסתכלה על הסרגלים והם הסתכלו עליה בחזרה, כאילו אומרים, תפסיקי לרחם על עצמך, דלילה אליאסי. ״טוב, היא תהיה גאה בך אם תסיימי את הדוקטורט בחלל,״ אמר חוחרה בפשטות, והחל לאסוף את הציוד שלהם. ״וכשתהיי באונוקאלהאי, היא אפילו תוכל להסתכל לשמיים ולראות את זה.״
נאס״א התעקשו שהיא תעשה סימולטורים לפני שהם נותנים לה להיכנס לקוקפיט אמיתי. לא היה לה ממש אכפת – זה נתן לה הזדמנות לחשוב. כל הדיבורים האלה על גלים העלו לה מחשבות על זמן, ועל מרחק, ועל יחסות. הגשושיות שהם שלחו לאונוקאלהאי רואות עכשיו, בעצם, את כדור הארץ כפי שהוא נראה לפני שבעים וארבע שנה. הן מצוידות במצלמות המורכבות ביותר של נאס״א, ומכשור טלסקופי שלא יבייש את טלסקופ החלל ג׳יימס ווב. תיאורטית, אם הן יכוונו את הטלסקופים שלהן לכיוון כדור הארץ, הן יראו אותו כפי שהוא נראה לפני שבעים וארבע שנה.
איך נראה כדור הארץ לפני שבעים וארבע שנה? מדינת ישראל עוד הייתה בחיתוליה. עוד לא הבינו את ההרסנות של גזי חממה. אירופה ליקקה את הפצעים ממלחמות העולם. סבא שלה, שהיא מעולם לא פגשה, היה גבר צעיר וחסון. הספר האהוב עליה, מבעד לעלטה, עוד לא יצא לאור. בני האדם עוד לא יצאו מהאטמוספרה. פרופסור דניאל פייגנבוים עוד לא נולד. אמא שלה הייתה רק בת שלוש.
הידיים של דלילה המשיכו להפעיל את הסימולצייה. אמא שלה. דרך חור התולעת, עם המכשור הנכון, היא תוכל לראות אותה. איזו מן הזדמנות זו, היא חשבה לעצמה. לכמה אנשים בהיסטוריה כבר תהיה האפשרות לראות את ההורים שלהם גדלים? היא בקלות התחמקה ממכשול פתאומי בסימולצייה. דניאל התעקש עם המתכננים שאם היא תאסוף איתה מספיק חומרים מתאימים, ותשמור אותם על דיסק מספיק קל, הם יאפשרו לה לסיים לכתוב את הדוקטורט שלה מהצד השני של חור התולעת. ״את תעשי היסטוריה ותהפכי לראשונה שמסיימת לכתוב דוקטורט בחלל,״ אמר, ״רק אל תשכחי מי המנחה שלך, אה?״
אתמול, היא וחורחה עברו שיעור על שימוש בטלסקופ שיהיה על החללית שלהם. המכשור שלהם יהיה מתקדם, מתקדם מאוד. הם יוכלו לראות את מערכת השמש, ואפילו את כדור הארץ. איכות התמונה לא תהיה מדהימה, הבהירו להם בצער, אבל דלילה לא הייתה בטוחה כמה היא מאמינה להם. היא התחמקה ממכשול נוסף בסימולטור, והנחיתה את המטוס. היא חשבה שעם מספיק מאמץ, היא תוכל לכוון את הטלסקופ כך שיראה לה את פני השטח. הרי אמא שלה תהיה בת שלוש, וכשהיא תסתכל לשמיים דלילה תסיים לכתוב את הדוקטורט שלה, והיא לא תצטרך להפר שום הבטחה. זה לא יהיה הוגן שדלילה לא תוכל לראות אותה בחזרה.
והיקום, הרי, תמיד הוגן.
בניגוד למה שעשו בהמראה, במעבר חור התולעת הם התחלפו בתפקידים. חורחה רצה להמשיך להסתכל על כדור הארץ כל עוד הם בצד שלו, ודלילה אמרה שלא אכפת לה לקחת פיקוד על הטיסה עכשיו כל עוד הם לא צריכים להתמודד עם יציאה מהאטמוספרה. ובכלל, היא רצתה להבין את הפלא הזה שמולה.
המעבר היה כל כך חלק, שהסיבה היחידה שהיא שמה לב לעובדה שהם עברו את הגבול למערכת אונוקאלהאי הייתה אנחת ההקלה של חורחה. הוא למד הרבה מאוד על תיאוריות זמן-חלל בשבועות האחרונים, נכון, אבל למי שלא חי את העקרונות האלה תמיד יהיה קשה להבין שהחלל לא רוצה להרוג אותו. אם היה לה פנאי לחשוב באופן רציונלי, דלילה אפילו הייתה מרשה לעצמה להיות גאה בו.
חורחה אמר משהו על נתונים, אבל היא לא הקשיבה. היא ניתקה את החגורה וריחפה בחללית, עיניה תרות אחר לוח הבקרה של הטלסקופ. מבלי להכביר במילים, היא הזינה לתוכו את נקודות הציון של כדור הארץ – שהיא זכרה בעל פה, כמובן, למקרה שמשהו ישתבש – והפעילה את הצג. מאחוריה, היא שמעה את חורחה מנתק את החגורה ופונה להסתכל על חור התולעת מהעבר השני. הטייס האוטומטי כיוון אותם למסלול סביב אחד מכוכבי הלכת הקרובים, ובינתיים השניים היו אמורים לבצע את המשימות שלהם. חורחה היה צריך לנתח את המידע על האופן שבו החללית עברה את חור התולעת, והתפקיד של דלילה היה לבחון את התנועה של גלים בעולם הזר והמופלא הזה. נתנו להם שבועיים, ואחריהם הם יצטרכו לחזור ולדווח על הממצאים שלהם. דניאל ופרופסור מוניוז היו צריכים להילחם עם בראון על השבועיים האלה. בהתחלה, הוא רצה לשלוח אותם לשעתיים.
״טוב,״ אמר חורחה, ״בואי נתחיל לעבוד.״
על הצג מולה, כפי שהוא תמיד נראה, הופיע כדור הארץ של 1954. לא באמת חזרת בזמן, היא ניסתה להגיד לעצמה, אבל הטיעון הזה לא היה מאוד משכנע. איינשטיין הוכיח שהכל יחסי. אנרגיה היא יחסית, אור, חושך. אין דבר קרוב ואין דבר רחוק.
דבר לא מתקיים כשלעצמו, אמר פעם פרופסור דניאל פייגנבוים בסמסטר א׳ בשנה א׳ בקורס ״מבוא לפיזיקה קלאסית״, כל דבר ביקום הוא מרק גדול של הכל. דלילה זוכרת איך שאר הסטודנטים הסתכלו עליו בבלבול, כאילו הם בטעות נכנסו לשיעור פילוסופיה. אבל דלילה הבינה טוב מאוד. אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא רואה אותו נופל – לא האנשים, לא החיות, לא הצמחים, לא האדמה ולא האוויר – הוא לא באמת נפל. ואם זה נכון, בהכרח נכון גם ההפך.
״דלילה,״ העיר חורחה בעדינות, ״תעזבי את זה בינתיים.״
כמה זמן עבר? שעה? עשר שעות? דלילה לא ידעה. כדור הארץ על הצג הפך ברור יותר ויותר ככל שהיא המשיכה להסתכל. בהתחלה, הוא היה נקודה כחולה חיוורת, כמעט כמו שהוא נראה בתמונה האחרונה של ווֹיָאגֵ׳ר. הנתונים על הצג טענו כי הרזולוציה כבר מכוונת למקסימום, אך דלילה ראתה איך היא משתכללת ככל שהיא בוחנת את התמונה יותר לעומק. הכחול הבהיר הפך צלול יותר ויותר. כדור הארץ, שבהתחלה היה כמה מאות פיקסלים בודדים על המסך, הלך וגדל. דלילה גילתה שעם מספיק מאמץ, היא מצליחה להבחין במאפיינים הקוסמיים המיוחדים של ביתה הקרוב-רחוק. היא אפילו הצליחה להבחין במכתשים על פני הירח חסר האטמוספרה.
איפושהו שם, במרחק שבעים וארבע שנות אור, אמא שלה מסתכלת לשמיים ורואה את הכוכבים.
״לפחות תאכלי משהו,״ ביקש חורחה.
דלילה לא ידעה למה הוא לחוץ. היא לא צריכה כלום. אט-אט, כדור הארץ הסתובב. זה היה מרתק, לראות את הקלות שבה הוא זז לו. כמו שהוא תמיד הסתובב. כמו שהוא תמיד יסתובב. למה שהיא תרצה להתנתק מפלא שכזה? איך ייתכן משהו חשוב יותר מהעדינות של התנועה הזו?
היא הביטה בכדור הארץ, וכדור הארץ הביט בה בחזרה. הרזולוציה הייתה מדהימה. הקטבים היו לבנים, האוקיינוסים כחולים. היה אפשר לראות את ההבדל בין אירופה הירוקה לצפון אפריקה המדברית. כנראה שזה יום לא מאוד מעונן, בניגוד לימים עליהם הסתכלה לפני כן. חבל שהם לא לקחו איתם רקורד של מזג האוויר בשנת 1954. היא הייתה יכולה להגיד בדיוק על איזה יום הם מסתכלים.
״את לא רוצה ללכת לישון?״ שאל חורחה, נימה של דאגה בקולו.
דלילה אפילו לא טרחה להניד בראשה. מי צריך לישון, עם נוף כזה? היא בחנה כל תנועה קטנה של הכדור. העננים התגבשו והתפזרו. האדמה נגלתה והסתתרה מאחוריהם. האוקיינוסים חיבקו את היבשה בעדינות של אם. האור לא כבה. השמש לא שקעה. כדור הארץ היה כוח יציב וסטטי על הצג, ודבר לא יזיז אותו ממקומו.
״אנחנו עוד שבוע חוזרים,״ ציין חורחה באגביות.
קולו היה הד מרוחק. על הצג, דלילה יכלה לראות פרטי פרטים מכדור הארץ. הגאות קירבה את האוקיינוס לחוף אחד והרחיקה אותו מחוף אחר. שריפת יער במרכז אמריקה הדרומית כמעט והתפשטה, אבל נעצרה בגבול ברזיל-בוליביה. להקות של ציפורים נודדות עשו את דרכן מעל האוקיינוס האטלנטי. מערבולת רוח החלה להתניע הוריקן באוקיינוס השקט, שיעשה את דרכו לכיוון החוף המערבי של צפון אמריקה. עם קצת ריכוז, דלילה יכלה לראות את שחרור האוויר של לוויתן נושם. אם היא צמצמה את עיניה, היא יכלה לזהות תנועה של דוב קוטב המחפש כלבי ים. ואם היא התאמצה, היא יכלה לראות את הרחובות של אופקים. היא יכלה לזהות שם ילדה אחת קטנה, קטנה מאוד, שמסתכלת מחלון קטן, קטן מאוד, של בית קטן, קטן מאוד, אל השמיים האינסופיים.
״אנחנו חוזרים,״ קבע חורחה בהחלטיות.
כהרגלה, דלילה לא הקשיבה לו. אמא שלה בדיוק הצביעה על השמיים עם אצבע קטנה ושמנמנה של ילדים, ורצה בחיוך חזרה לתוך הבית.
״דלילה,״ אמר חורחה שוב, ״אנחנו חוזרים.״
כשהחללית יצאה מהמסלול סביב כוכב הלכת שלהם, דלילה הבינה מה חורחה אומר. לא, היא חשבה. היא עוד לא ראתה אותי.
״לא.״ קולה היה מחוספס ורועד. כמה זמן היא לא דיברה? ״עדיין לא.״
חורחה הסתכל עליה, ודלילה רצתה לצרוח. ״סליחה, דלילה, אנחנו חייבים –״
״אל תרחם עליי,״ היא סיננה מבעד לשיניה.
עיניו היו פעורות לרווחה, ואצבעותיו החלו לתופף על קיר החללית. ״הם מחכים שנחזור. אין להם שום דרך לדעת אם אנחנו בחיים בכלל, את יודעת. ואנחנו לא יודעים שום דבר עליהם, או אם חור התולעת הזה בכלל ייסגר מתישהו.״ הוא התיישב וחגר את עצמו לכיסא הטייס. ״אני מצטער, באמת, אבל אנחנו צריכים ללכת.״
דלילה העיפה מבט נוסף בצג. התמונה הלכה והתרחקה, אבל היא עוד יכלה לראות בבירור את חלון החדר של אמה. תכף היא תחזור, היא יודעת, ותראה למישהו את היופי של הכוכבים. איך אפשר שלא? אמא שלה תמיד הייתה שם כשהיא חיפשה אותה.
״בואי,״ אמר חורחה, ״אני בטוח שהם עוד ירצו שנחזור לפה. יש עוד הרבה מה ללמוד על חור התולעת ועל המערכת הזאת.״
״אתה רוצה שאני אהרוג אותה,״ היא לחשה. כשעיניהם נפגשו, חורחה נרתע לאחור. ״אני לא הולכת להרוג אותה. אני אהרוג אותך לפני שאני אהרוג אותה.״
חורחה בלע רוק, והרים את ידיו בכניעה. ״תקשיבי, דלילה, בואי לא נגיד דברים סתם –״
בלי להבין מה היא עושה, דלילה קפצה עליו. ציפורניה, שארכו בשבועות מלאי הפלא האלו, ננעצו בפניו. חורחה צרח וזעק, ודלילה לא חשבה על כלום, חוץ מהעובדה שכל רגע שהיא מפספסת הוא רגע שלא ישוב. היא קיבלה הזדמנות פז, היא יודעת את זה, והיא יכולה לתקן את הכל. היא יכולה לבלות עם אמא שלה חיים שלמים, והן יוכלו להזדקן ולמות ביחד. ואף טייס ביישן, מקסים ככל שיהיה, לא יעצור אותה.
כל מה שהיא צריכה זה להיפטר ממנו, ולעשות את זה מהר. ציפורניה חדרו את בשר פניו, ואחת מהן ננעצה בעינו. אגלי ארגמן התחילו לרחף סביבם. חורחה עוד צרח, ולדלילה לא היה זמן לזה. תכף אמא שלה תחזור לחלון, ומה, היא לא תהיה שם להגיד לה שלום? היא לא תהיה שם לראות אותה, לוודא שהיא בסדר, שאף אחד לא פוגע בה? היא נעצה את ציפורניה חזק יותר, והוא ניסה להתנתק ממנה, אבל ללא הועיל.
״כלום לא מפריד,״ אמרה דלילה בקרירות מחושבת, ״ביני לבין אמא שלי.״ קולה עוד מחוספס, אבל כבר לא רעד. את האצבע הנעוצה בעינו היא סובבה, מכוונת אותה כלפי מעלה, עד שהמרקם השתנה. רק עוד קצת, היא יודעת. היא הייתה במספיק שיעורי ביולוגיה כדי להבין מתי נזק מוחי הוא בלתי הפיך. כשחורחה הפסיק לזוז, היא שיחררה את גופתו הרפויה בחוסר עניין בכיסא הטייס וחזרה אל הצג. הילדה חזרה אל החלון.
השתיים מביטות אחת בשנייה, אם בבת ובת באם. הבת אינה חיה, והאם אינה מתה.
והכל מרק.