תחרות הכתיבה של כיתה ד' התקרבה במהירות. על כל התלמידים היה להגיש חיבור או סיפור בן מקסימום שלוש מאות וחמישים מילים ואשר ייכתב בשעה וחצי. גברת מועלם, המורה לספרות בבית הספר היסודי אלונים, הדגישה שהחוקים של התחרות היו פשוטים אך נשמרים בקפידה. הסיפורים יקבלו ציונים על מקוריות, שימוש נכון בדקדוק, אוצר מילים נרחב וכמובן, עניין. הסיפור הזוכה יפורסם בעיתון והזוכה המאושר או מאושרת יזכו במלגה לקורס לכתיבה אישי מטעם סופרת ידועה.
האמת הייתה אפלה יותר. עם גילוי תרגילים המאפשרים גישה לשני אחוזים נוספים במוחם של תינוקות נפתחו אפשרויות מדהימות וכישורים חדשים. עבור בעלי בעלי סגולה לכתיבה הדבר התבטא ביכולת להטמיע את הסיפור במוחו של הקורא כך שהוא הפך לחלק אינטגרלי מהסיפור. לעיתים הגיבור, לעיתים האנטי-גיבור ולעיתים אפילו הכלב. הקורא חש את שהדמות חשה רגשית ופיזית דרך חמשת החושים. לפתע הקורא הריח ורד או ממרח כבד. חש על עורו רוח חורפית או כוויה. הרגיש התרוממות רוח או דיכאון.
היכולת הזו, מרגשת כפי שהייתה, טמנה בחובה סכנה גדולה לשלום הציבור ושפיותו והצריכה שימוש באמצעי שליטה מסוימים על המיעוט הנדיר שהצליח ליצור חוויות כאלו. בכל מדינה היה צוות של מבקרים מקצועיים שהעריכו כל ספר לפני שאושר לפרסום. בשל הסיכונים הברורים הכרוכים בה, משרה זו הציעה שכר גבוה, תנאים מצויינים וליווי רפואי צמוד לאורך הקריאה. מחקרים נערכו ונקבע כי הגיל המוקדם ביותר לגילוי כישרון כתיבה מוגבר בצורה בטוחה היה בין עשר לשתיים-עשרה. וכך נקבעה תחרות הכתיבה הארצית השנתית כדרך לסנן את הכישרונות הללו. עד כה, חמש שנים לתכנית, נמצאו רק שני כותבים והם הוכנסו מיידת לבית ספר למחוננים שבו כל המורים היו סוכני המדינה.
מר דורון גבריאלי, מורה לספרות בגמלאות, התקבל למשרת מבקר התחרות בדרום הארץ. הוא היה כמעט קרח לחלוטין, בעל משקל יתר מובהק ולחץ דם גבוה, השניים האחרונים היו תוצר נלווה של גנטיקה אבל גם של חיים המלאים באכזבות ובחרטות ששנים במערכת החינוך הציבורית והפרטית הטביעו בו. זו הייתה משרה נהדרת, כך הוא טען באוזני כל מי שניאות להקשיב והוא לא התכוון לעידוד היצירתיות אלא לכתיבת ביקורות לאותם ילדים שמיררו את חייו. הוא שיקר.
כאשר הוא התלונן והוא התלונן הרבה, גברת גבריאלי נהגה לומר לו שהוא בר מזל לקבל עבודה של מעריך כישרונות ילדים. היא הסבירה שילדים היו התקווה לעתיד טוב יותר וחוץ מזה הוא לא צריך להכין מערכי שיעור או אפילו לפגוש ילדים ושהתשלום היה מצויין אז שיפסיק עם זה. הוא עצמו לא באמת היה משוכנע, לא במזל ולא בעתיד אבל, הסכים איתה בנוגע לשאר.
לאחר שלושה ימי עבודה, הוא היה עייף מלציין סיפורים של תלמידי כיתה ד', מאה וחמישים שקלים לסיפור. אלוהים, הוא גלגל את עיניו השמיימה, הוא היה שמח לשלם למישהו אחר שיקרא חלק מהסיפורים. מוחות כה פשוטים ורדודים היו למכורי האינטרנט האלו, מלאים בכלי נשק, במפלצות ובחדי-קרן. שום מקוריות, שום פיתוח עלילה, ובוודאי שום כישרון. חלקם אפילו לא היו מסוגלים לעקוב אחר החוקים הכי פשוטים – שלוש מאות וחמישים מילים. לא מילה יותר.
כל מה שדיטי רצתה היה להיות סופרת וגברת מועלם עודדה אותה במאמציה אלו. המורה הצעירה חשבה שלדיטי היה כישרון אמיתי ואפילו חשדה ביכולת מיוחדת שהייתה נדירה ביותר להפוך סיפור כתוב לסיפור חי ונושם אבל, היא שמרה את אותו לעצמה. למה להדאיג? היא חשבה, בשביל זה קיימת התחרות השנתית. הוריה של דיטי היו קצת פחות משוכנעים. הם חשבו על עתיד אחר בשביל בתם, אולי משהו שקשור במחקר רפואי. עתיד טוב, מעניין ומבוסס כלכלית. הם נהגו לקרוא את הסיפורים שהגישה להם ועודדו אותה אך בעיקר משום שזה פיתח יכולויות מנטאליות ומשום שגרם להם להרגיש שהם הורים טובים. בזמן האחרון, הסיפורים התארכו והזמן הפנוי התקצר כך שסיפוריה של בתם נדחקו למגירה במטבח.
מרגע שנודע לדיטי כץ על התחרות, חודשיים קודם לכן, היא התכוננה. כל יום אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת, היא כתבה שלושה עמודים שזה היה בערך שלוש מאות מילים. היא ידעה היטב שעליה להגביל את אורך הסיפורים כדי שיתאימו לדרישות התחרות אך זה היה כמעט בלתי אפשרי כפי שהיא ניסתה להסביר למורה:
"לסיפורים יש האורך שלהם. אני לא יכולה לקצץ את ראשם או את כפות רגליהם משום שהם גבוהים מדי" זה לא עזר. המורה הביעה השתתפות אך ציינה שאלו חוקי משרד החינוך ושיש לציית להם. דיטי נשפה בתיסכול והתאמנה בכתיבת סיפורים גמדיים.
ואז, אפריל הגיע ועימו היום הגדול של התחרות.
דיטי התעורר בבוקר מוקדם, לבשה את שמלת הקטיפה הסגולה שלה עם הסרט הגדול שנקשר מאחור ואת סנדלי החג הכסופות. הן לחצו מעט על בהונותיה מאחר והיא גדלה מאז הפורים של שנה שעברה אבל היא הרגישה שהיא לבושה כפי שסופרת צריכה להיות לבושה.
לאחר ימים רבים של פסיחה על הסעיפים, היא החליטה לוותר על סיפור הרפתקאות פנטסטי ולכתוב סיפור אמיתי על סבא שלה. סיפור על אדם טוב שעבר הרבה בחיים שלו ואשר הצליח להישאר אופטימי ונדיב למרות הכל. סיפור על גבר שסבל מבעיות לב והצליח, למרות התקפת-הלב הקשה, להינות מהחיים. סיפור עם סוף טוב, בדיוק כמו שהדגישה המורה.
בשעה שמונה בבוקר, כל שבעים וארבעה תלמידי שכבה ד' התאספו בספריה העירונית. הם ישבו על כיסאות פלסטיק אפורים לצידי שולחנות פיקניק, ששה תלמידים בכל צד. דיטי הביטה סביב בהתרגשות. מסביבם מדפים על מדפים עם עמוסים באלפי ספרים. ספרים אמיתיים עם דפים שמעבירים ביד וריח של אבק והרפתקאות. האוויר זמזם עם רחשושי התלמידים וקריאת המורות להזדרז ולמצוא מקום. לדיטי זה הזכיר משחק כיסאות מוזיקליים אלא שהמטרה הייתה למצוא מקום ליד חבר או חברה או לפחות לא להיתקע ליד מישהו שלא משתמש בדיאודורנט.
בשמונה ורבע, הספרניות חילקו להם דפים עם שורות ועטים כחולים. הן הסבירו שוב את החוקים: הייתה להם שעה וחצי להשלים את הסיפור והסוף של הסיפור היה חייב להיות טוב. שום גודזילות שהורסות את טוקיו או דיסוטופיות של סוף העולם ולא יותר משלוש מאות וחמישים מילים.
דיטי ידעה את החוקים בעל פה וכל גופה עקצץ מתוך רצון להתחיל. היא הרגישה שהמילים של הסיפור מבקשות לפרוץ ממנה החוצה אל הדף ואצבעותיה אחזו בכוח בעט הכחול בהמתנה ליריית הפתיחה של המרוץ.
בתשע, רוב התלמידים סיימו לכתוב ועזבו את הספרייה בקול מצהלות. דיטי הייתה כה עסוקה בסיפור שלה ובספירה קפדנית של המילים עד שלא חשה במעבר הזמן או בתלמידים העוזבים. ולפתע, גברת מועלם הודיעה לה שנותרו רק עוד עשר דקות. דיטי הביטה סביב כמעט בפניקה וגילתה שהיא הייתה התלמידה היחידה בחדר. היו לה יותר מדי מילים, היא ידעה ולפי התכנית היא תצמצם אותן לאחר שתסיים אבל, הזמן כמעט תם. לא הייתה לה ברירה אלא למחוק את הפיסקה האחרונה. זו שבה סבא שלה מחלים.
המורה נגעה בכתפה בעדינות
"דיטי חמודה, נגמר הזמן. סיימת או לא, עליך למסור את הסיפור."
דמעות עלו בעיניה של דיטי, לסיפור לא היה סוף טוב. היא עבדה כה קשה ועכשיו הכול היה שגוי, לא לפי החוקים והם לעולם לא יתנו את המלגה. לרגע היא חשבה לקרוע את הדפים אבל כולם היו צריכים למסור מה שכתבו, טוב או רע.
"הנה." היא לחשה בראש מורכן ומסרה את הסיפור.
מר גבריאלי הביט במיאוס בערימת הסיפורים שהיה עליו לקרוא ולהעריך עד יום שישי. המשימה נדמתה למרתון מנטאלי מדכא אבל, היו חשבונות לשלם, כרטיסי אשראי ומשכנתא והגברת גבריאלי עמדה מעליו כמו נץ מעל ארנבת, לוודא שהוא תורם את חלקו. בשעה שמונה בבוקר, הוא התיישב לפני שולחן האוכל, שם היה לו די מקום לפרוש את הדפים ולהניח את ספלי התה והחל לקרוא ולסמן סיפור אחר סיפור. כל שעה עגולה, על השעון, הוא לקח הפסקת התאוששות של רבע שעה ולגם תה שחור לחיזוק עצביו המעורערים.
אחרי כל הפסקת תה שכזו, מר גבריאלי ניגש לשירותים להתפנות, קשר מחדש את החלוק הארגמני סביב מותניו העבים וחזר לבדיקת סיפורים על מכוניות מרוץ וחדי קרן סגולים. עוד מעט, הוא עודד את עצמו, עוד מעט וזה ייגמר. היה מגיע לו כל כך הרבה יותר מזה, הוא חשב. אחרי שנים של הוראת ספרות ושל כתיבה למגירה, היה עליו להיחשב סופר במעלה העליונה. ואם לא סופר מפורסם, אז לכל הפחות מגלה כישרונות. ולא רק לגלות אלא להנחות ולכוון את הכוכב הבא בשמי הספרות. הוא נאנח וניגב את סימני הרטיבות העגולים שהותירו כוסות התה בשרוולו, מורח יותר ממייבש.
לאחר שני ימי-עבודה, וכמות קפאין שסייעה לו להישאר אנכי ועירני אך גרמה לחוסר-מנוחה וקופצנות, הוא סיים את רוב הסיפורים. הערכותיו האדומות כמרק בורשט וחמוצות לא פחות צילקו אותם באיקסים ובהערות קצרות. היה עליו להודות שפה ושם הופיעו ניצוצות של כישרון אפשרי אבל לא יותר מכך. הוא לגם בקול את שארית התה בכוס העשירית ונחר. שום סכנה לאנושות לא נבעה מהבינוניות הזו ושום כוכב לא זרח בשמי הספרות העולמית.
הוא משך אליו את הסיפור הבא והבחין בשם דיטי. איזה מין שם זה דיטי? הוא נד בראשו ולקח נשימה עמוקה, כהכנה למה שהוא כינה סיפור "צמר גפן מתוק". בשלב זה, אשתו הכריזה שהיא הולכת למיטה והזכירה לו לכבות את כל האורות ולבדוק שהדלת נעולה. הוא מלמל תשובה בלתי מובנת והפנה את תשומת ליבו בחזרה לסיפור. בקרוב זה ייגמר.
היה זה מאוחר מדי כשנחתה עליו ההבנה מה או מי הוא קורא: הכוכב לו ייחל נח בידיו השמנמנות כמו פצצת זמן. הוא ניסה בכל כוחו אך לא היה מסוגל להניח אותו, השתחרר ממנו. לדיטי הזו, מי שלא תהיה, היה כישרון גאוני, כזה שליו להזהיר ממנו. כזה שמשתלט על הקורא, מקיף אותו מכל עבריו, שואב אותו לתוכו וכופה עליו להמשיך. אגלי זיעה קרה של תחילתה של היסטריה ניקוו על מצחו ועל עורפו ושרירי גבו נמתחו עד הקצה. מזל, הוא הצליח לחשוב לעצמו בין המילים, שזהו סיפור בן שלוש מאות וחמישים מילים ועם סוף טוב. עוד מעט והוא ייגמר. עוד מעט הוא יוכל לחזור ולנשום.
הסיפור היה מאומץ ובעל קצב כה מהיר שהיה ניתן לחשוב שהכותבת פחדה שלא תספיק לכתוב את כולו. במקום צמר הגפן לו ציפה, הוא נחת אל תוך סיפור חיים שכלל מלחמות, מחלות וגבורה ומר דורון גבריאלי, שלא היה גיבור בשום מובן ואופן, גילה שהוא אינו עצמו יותר אלא הסבא של דיטי. הוא ניסה לקרוא לעזרה אבל המילים סירבו להיחלץ מגרונו היבש והוא דפק באגרופו על שולחן הפורמייקה. אישתו לא תשמע, הוא ידע. היא הוציאה את מכשיר השמיעה שלה כשהלכה לישון. עיניו, בולטות מארובותיהן, המשיכו לסרוק את השורות האחרונות כשכאב חד חתך את חזהו והוא איבד תחושה בידו השמאלית. שזרועו נחתה על השולחן, הקפיצה את כוס התה וזו התרסקה על הרצפה. מר גבריאלי, עכשיו סבא של דיטי, לא היה צריך עזרה בזיהוי הסימנים כדי להבין שהוא חווה התקפת-לב. כל שהוא קיווה לו כעת, כל מה שהוא יכול היה לקוות היה להגיע לסוף הסיפור, לסוף הסכריני והדביק בצבעי פסטל וורודים וסגולים של חדי קרן. לסוף הטוב שדיטי לא הספיקה לכתוב.
בבוקר שלמחרת, מצאו אותו שרוע למחצה על השולחן, בין ספלי התה הפרחוניים של גברת גבריאלי. אצבעות ידו הימנית אחזו עדיין בסיפורה המקומט של דיטי. הסיפור שהיא לא יכלה לסיים.