"בוקר טוב"
"בוקר טוב" הם ענו במקהלה.
הוא הסתכל עליהם במבט חמור סבר.
"בוקר טוב המפקד!".
שרירי הפנים נרפו במעט.
הם עמדו בשורה.
הם לא הזיעו, הפנים שלהם היו דרוכות מדי בשביל זוטות שכאלה.
כל אחד מהם בתורו הגיע למפקד. הוא קיבל שיבוץ, תג, ואגרוף קל על הכתף, כמיטב המסורת.
"פ' בא הנה" אמר המפקד.
פ' חיכה ליום הזה בכל מאודו, כמעט כפי שהוא חשש ממנו.
פ' בדק שהמדים מסודרים עליו כראוי בטרם התחיל להלך בפסיעות מדידות לעבר מפקדו.
"קדימה פ', אין לנו את כל היום".
פ' ניצב מול מפקדו, הצדיע והמתין לשחרור שהגיע מהר מאוד.
המפקד העניק ל-פ' את התג. פיסת בד עם ציור של משורה עליה, עם שנתות מודגשות.
לאחר הענקת התג המפקד נתן אגרוף עדין.
"המפקד מנ.."
"המפקד מ'" אמר המפקד. מבטו ננעץ בבשרו של פ' למשך מספר רגעים "מה אתה רוצה פ'?".
"את מי קיבלתי?"
המפקד מ' הסתכל בפנקסו הבלוי (לא לפני שהרכיב את משקפי הקריאה שלו) וחלף על פני השמות.
זה היה הפנקס הכי עבה אותו אי פעם ראה פ'.
"העברי" אמר מ'.
"הם ישראלים?" שאל פ' "כי אם לא, אז אמרתי לקצין שיבוץ שאני לא למדתי שפה זרה, אני יודע שיש כמה מהיחידה שהוציאו לקורס אבל בדיוק הייתי בחופשה באותו זמן אז לא יכולתי להשלים וגם אחר כך ע' המנהל מטבח לקח אותי ל.."
"הם ישראלים" אמר מ' בניסיון להרגיע את פ' "עלה והצלח מה שנקרא".
"איך בדיוק אני אמור לדעת מה לעשות?" שאל פ' "בקורס אמרו לנו ש.."
"גבר תתקדם" נשמע קול מאמצע התור "יש אנשים שיש להם חתונה של חבר בערב".
המפקד מ' הוציא טלפון סלולרי מיושן מכיסו "אתה תהיה בסדר, נשלח לך כל פעם שצריך לעשות משהו".
פ' לקח את הטלפון הוריד את מבטו קלות.
"אתה גם יכול לשלוח הודעות" אמר מ' "אנחנו קוראים הכל. בקשה לחופשה, אירועים משפחתיים, מה שבא לך".
פ' הנהן בסיפוק והתחילה לצעוד.
אחרי כמה צעדים הוא שמע צעקה "פ' חזור לפה!".
פ' חזר למ' שנראה טרוד במקצת.
הוא פשפש בכיסו והוציא מטען "יש לו סוללה חזקה אבל עדיין כדאי שתטעין אותו מדי פעם".
פ' הנהן בחיוך ולקח את המטען.
הבחור אחריו הגיע כעוס מעט, אך רק מעט. הוא לקח את התג שלו בגסות מהמפקד מ' ומלמל משהו על זה ששוב הוא קיבל אזור עם פקקים.
פ' יצא מהרחבה ונכנס למשרד הקליטה, מעין קראוון עם מאווררים שהיה ניכר שעל אף שהתפקוד שלהם היה לקוי באוורור החדר, הם בהחלט יכלו לשמש כרמקולים לא רעים במצבים מסוימים.
בחדר ישבו 2 פקידות ופקיד נוסף, הם אמרו משהו על דרום אמריקה או הודו ועל בן הזוג של הפקידה ועל תמונות משעשעות של חלק מהמפקדים.
"עם מי אני אמור לדבר פה?" שאל פ'.
"שב כאן" אמרה אחת הפקידות בחיוך רחב למדי. היא הצביעה על כיסא שחור מסתובב.
פ' התיישב על הכסא.
"משפחת העברי, כן?" אמרה הפקידה והעבירה חפיסת מסטיקים בטעם מנטה לפקידה שישבה לידה.
"כן" אמר פ'.
"אשכרוע 14 ב', כניסה ראשונה" אמרה הפקידה והקלידה במחשב "בהצלחה".
"אבל איך.."
"הכל בסדר, דיברתי עם הנהגים, יורידו אותך ממש ליד הבית, שלא תתבלבל בניווט" אמרה הפקידה.
"יש כרטיסים למרץ" אמרה הפקידה השנייה.
"נדיר" אמרה הפקידה הראשונה "אני שנייה אסיים איתו ונסגור את הטיסה".
"יש לי מקום ל.."
"כן" אמרה הפקידה "דאגנו להכל, רק תגיד להם שאתה פקיד שומה".
"פקיד שומה" אמר פ' "זה הכי ידידותי שמצאתם?".
"תגיד לי, נשמה שלי, אתה רוצה אולי לשבת פה בחום ולכתוב במקומי? למה אני לא אתנגד לאיזו יציאה מוקדמת הביתה" אמרה הפקידה "זה מה שמ' אמר לי, יש לך בעיה, תדבר איתו, לא איתי, אני ביולי כבר לא פה".
פ' הסתכל על שני הפקידים האחרים, הם החליפו מבטים ביניהם וצחקקו, לא נראה שהם היו נכונים לסייע לו.
"תודה" אמר פ' ויצא מהקרוואן. בחוץ המתין האוטובוס הצהוב הידוע לשמצה.
פ' עלה אל האוטובוס שרוב נוסעיו העתידיים היו כבר בחלום השביעי.
פ' רכן קלות לעבר הנהג "כשמגיעים לאשכרוע אתה יכול להקריא במיקרופון בבקשה?".
"בשבילכם הכל" אמר הנהג בחיוך. הוא היה שזוף מאוד וקמטים זעירים נראו על פניו. מעט השיער הלבן שעוד נותר על ראשו התנפנף ברכות הודות לצי המזגנים שסבבו את כיסא הנהג.
פ' הלך לאחד הכיסאות האחוריים. היה שם כיסא שסמוך לאחד החלונות, פ' מיהר להתיישב עליו ותוך זמן קצר ראשו החל להישען על החלון ועיניו נעצמו לאיטן.
לזמן מה העולם היה נראה ורוד יותר. אנשים היו יכולים ללכת לטייל בלי לדאוג ובלי לחשוב על מה יקרה מחר.
לא היתה התחממות גלובלית, לא היו מלחמות, ולא היה צריך לנקב את משחת השיניים עם קיסם כשהיא היתה..
"אשכרוע!" נשמע קול קורא.
פ' קם והעיר יחד איתו בחור שנשען עליו.
"אפשר לצאת?"
"כן, כן, בטח" אמר הבחור וקם אל עבר המעבר שהיה מלא תיקים גדולים, קטנים ומזוודות.
פ' יצא אל המעבר והתחיל להתקדם לעבר הדלת.
רגע לפני הירידה הוא הסתובב לבחור שבדיוק חזר למקום.
"היה צריך להביא תיקים?"
"לא באמת" אמר הבחור "סתם כל מיני אנשים שהביאו שטויות, אני לא הייתי צריך יותר מציוד בסיסי".
פ' נשף בהקלה וירד מהאוטובוס.
הוא הסתכל קדימה.
מדבקה עם הכיתוב "אשכרוע 15" התנוססה על קיר של בניין מיושן.
פ' התקדם אל עבר הבניין הבא, שנראה דומה להפליא לזה הקודם. הפעם עם המדבקה "אשכרוע 17".
פ' גרד בראשו וחזר לאחוריו עד שהגיע לבניין שעליו היתה המדבקה "אשכרוע 13".
אשה זקנה ישבה על ספסל ובהתה בו, היה לצידה כלב קטן מסוג שיצו שבהה בו אף הוא.
"סליחה?" שאל פ' "את יודעת איפה זה אשכרוע 14 ב'?".
"זה בצד השני של הרחוב" אמרה הזקנה והצביעה על בניין מולם.
"אתה לא מכאן, אה?"
"לא, האמת שאני חדש כאן" אמר פ' "הגעת היום".
"אתה תגור שם?"
"איפה?"
"באשכרוע 14 ב'"
"כן, בכניסה הראשונה" אמר פ'.
"לא רע" אמרה הזקנה "יש לכם מקלט מרווח".
"מקלט?" שאל פ'.
"אתה בטח חי במקום שקט, אם אתה לא יודע מה זה" אמרה הזקנה בחיוך "אם תצטרך משהו, אקמול או כל דבר אחר, אני גרה כאן, דירה 5".
"אזכור" אמר פ' "תודה".
פ' עבר את הכביש ונכנס ללובי הבניין.
הלובי היה חשוך במקצת, אך מרווח דיו בשביל להכניס לתוכו גרם מדרגות צר.
פ' עלה במדרגות אל הקומה הראשונה.
מימינו היתה דלת עם המספר 2 ממתכת דמוית זהב שמתחתיה היה שלט צבעוני "כאן גרים בכיף משפחת העברי".
משמאלו היתה דלת עם המספר 1 ממתכת זהה. לא היה שם שלט והמפתח נח בחור המנעול, כאילו המתין לו.
פ' פתח את הדלת ומיד לאחר מכן הדליק את האור.
הסלון היה קטן אך מרוהט, המטבחון היה מסודר והמסדרון הואר היטב באמצעות מנורות פלורסנט קטנות שהונחו לאורך התקרה.
הוא התקדם לעבר חדר השינה היחיד בחדר אך לפני שהספיק לפתוח את הדלת הוא הרגיש רטט בכיסו.
שיחה נכנסת. מספר חסוי.
"הלו"
מה קורה פ', זה מ'" נשמע קול מעבר השני של הקו "הכל טוב איתך? התמקמת?".
"ממש עכשיו הגעתי לדירה" אמר פ'.
"מעולה" אמר מ' "תקשיב רגע".
"כן"
"בדרך כלל אנחנו שולחים משימות במסרונים אבל הפעם יש משהו די בהול" אמר מ'.
"מה צריך לעשות?" אמר פ'.
"צא רגע מהדירה" אמר מ'.
פ' יצא מהדירה וסגר את הדלת.
"מה עכשיו?".
"אתה רואה את הכפתור הלבן הזה ליד הדלת בדירה 2?"
"אני רואה את זה, כן"
"תלחץ עליו רגע"
פ' לחץ על הכפתור.
"מי כיבה את האור במרפסת?" נשמע קול נשי מאחורי דלת מספר 2.
"מעולה" אמר המפקד מ' "אתה יכול לחזור, נראה לי זה עכשיו בסדר. תודה".
"בסדר גמור" אמר פ' ונכנס לדירה.
פ' נעל את הדלת מאחוריו.
הוא נשם עמוק ומיהר להגיע לחדרו.
החדר היה מרווח ונקי, המצעים היו מסודרים על המיטה כאשר על הכרית הונח ארנק. לצד המיטה היו מספר תיקים.
פ' הבחין בארון גדול בצד החדר, הוא פתח אותו והבחין באוסף בגדים אזרחיים למראה.
הוא ניצל את ההפוגה כדי להחליף לבגדים שנראו לו מתאימים לפקיד שומה.
לאחר ש-פ' סיים להחליף בגדים הוא לקח את הארנק
והניח אותו בכיסו, בדיוק בזמן למשמע הרטט.
הודעת טקסט.
"יש במקרר עוגת שוקולד, תאשר שראית".
פ' הלך למטבח ופתח את המקרר ובאמת היתה שם עוגה.
"ראיתי" כתב פ'.
"מעולה" נכתב "לך למשפחת העברי ותעשה איתם היכרות, תביא להם את העוגה כשי".
פ' לקח את העוגה למשפחת העברי.
הוא דפק קלות בדלת.
את הדלת פתח ילד קטן ורטוב למדי.
"אמא! הגיע אורח עם עוגה!"
צעדים מהירים נשמעו והאם הגיעה אל מול הדלת כאשר מגבת כרוכה על ראשה "שלום".
"הי" אמר פ' "אני חדש פה בבניין, רציתי להגיד שלום".
האם הסתכלה על העוגה "וזה בשבילנו?".
"אני יודע שזה לא נהוג" אמר פ' "אבל ככה אני רגיל לעשות מהבית".
"איך קוראים לך?" שאלה האם.
"ישראל" אמר פ' וכמעט והזיע "ישראל ישראלוב".
"שם מקורי" צחקה האם "אני רבקה".
נעים להכיר"
"בא תיכנס, יש קפה" אמרה האם.
פ' נכנס אל הבית ומיד הרגיש רטט בכיסו.
הודעת טקסט.
"תגיד: מישהו נמצא ליד הילד הקטן?"
"מישהו נמצא ליד הילד הקטן?" אמר פ'.
רבקה הסתכלה סביב. הילד הקטן היה במרפסת, וטיפס על המעקה.
"יהונתן!" צעקה רבקה "מה אתה עושה?".
יהונתן ירד מהמעקה מבויש.
"תחזור לחדר שלך!" אמרה רבקה "אמרתי לך לא לטפס!".
יהונתן הרכין את ראשו והלך באיטיות לחדרו.
רטט נוסף.
הודעת טקסט.
תגיד: אני מריח משהו נשרף".
"אני מריח משהו נשרף" אמר פ'.
רבקה אצה אל המטבח ופתחה את התנור, החלות שאפתה בדיוק היו מוכנות.
"אתה ממש חד אבחנה" אמרה רבקה.
"זה חלק מדרישות המקצוע" אמר פ'.
"במה אתה עובד?".
"אני פקיד שומה"
"אה" אמרה רבקה בקול יבש.
"יש לכם ילד אחד?" שאל פ'.
"לא, יש עוד שניים, יעקב ונריה. הם יחזרו בקרוב מבית הספר. גלעד יחזיר אותם" אמרה רבקה בעודה מוזגת כוס קפה.
"לא פשוט להיות עם שלושה בנים בבית" אמר פ' בחיוך.
"נריה זו בת" אמרה רבקה.
"הייתי צריך לנחש" אמר פ'.
"זה לא פשוט, כן" אמרה רבקה "כאילו, גלעד עוזר הרבה, "כן, אבל רוב היום הוא צריך להיות בעבודה אז בסוף זה בעיקר אני. זה לא פשוט, בטח בגילאים האלה שהממזרים האלה יודעים בעיקר להתרוצץ".
רבקה הביאה לפ' את כוס הקפה.
רטט.
הודעת טקסט.
"תפיל את הכוס על הרצפה".
פ' נשך את שפתיו ושמט את הכוס.
לפחות היא לא היתה עשויה זכוכית.
"אני אעזור לנקות" אמר פ' ולקחת מגבת מהשיש.
"הכל בסדר" אמרה רבקה ולקחה מגבת אף היא.
רטט.
הודעת טקסט.
"תחזור עכשיו לדירה".
"אני חייב לצאת" אמר פ' "עניינים של העבודה".
"אל תדאג" אמרה רבקה בחיוך "אני אסתדר כאן".
פ' יצא מבית משפחת העברי וסגר את הדלת מאחוריו.
הוא פתח את דלת הדירה שלו.
הדירה היתה חשוכה ופ' חשב שזה סימן לא רע שהוא צריך ללכת לישון.
הוא הלך לחדר השינה,. נשכב על המיטה ועצם את עיניו.
רטט.
שיחה נכנסת. מספר חסוי.
"הלו".
"שלום, הגעתי ל-פ'?"
"כן".
"אני א' ממדור תנאי שירות" נשמע קול מהצד השני של הקו "אפשר לשאול אותך כמה שאלות?".
"כן, בשמחה" אמר פ'.
"איך הדירה? מאובזרת? אמרו לי בבינוי שבדקו אותה ואין בה בעיות".
"היא בסדר גמור".
"השתמשת כבר באשראי ששמנו?"
"טרם".
"תדע שמגיע לך הנחה בכל רשתות ההנעלה, זה משהו חדש שהצלחנו להשיג וזה תקף עד נובמבר".
"תודה".
"וגם שתדע שיש לך העלאת דרגה עוד שבוע למאזן ראשון, אז יש לך עוד בונוס של 100 שקלים לשימוש במגוון רשתות".
"תודה, באמת תודה".
"אם יש כל בעיה אתה יכול להתקשר אלי, אני כאן באמת פה בשבילך" נשמע הקול.
"מאה אחוז, תודה".
רטט.
הודעת טקסט.
"יש לילד הגדול מבחן עוד שעה. לך אליו ותגיד לו שלא צריך להשתמש בנוסחת השורשים בשאלה הראשונה".
פ' קם והלך למשפחת העברי.
הוא דפק בדלת.
גבר גדול ומזוקן פתח את הדלת.
"שלום, אתה השכן החדש?" אמר הגבר "אני גלעד".
"הי" אמר פ' "אני ישראל".
"מה קורה?"
"רציתי למסור משהו לבן שלך, איזו שמועה ששמעתי אתמול".
"למי מהם?" שאל גלעד.
"לגדול".
"יעקב האמת הרגע קם, יש לו מבחן עוד שעה" אמר גלעד "אני מסיע אותו עוד רגע, רבקה היתה אמורה, אבל היא לא מרגישה טוב".
"הרבה בריאות" אמר פ' "לגבי המבחן, סתם שמעתי כמה ילדים מדברים בחוץ".
"זה מבחן מסכם, הגיוני בסופו של דבר".
"הם אמרו שהם יודעים שבשאלה הראשונה לא צריך להשתמש בנוסחאת השורשים".
"זה מבחן במתמטיקה לכיתה ז', אתה חושב שהם יודעים על מה הם מדברים?".
"אני רק העברתי את המסר" אמר פ' בקריצה "שיהיה אחלה יום".
"כן, יום טוב לך" אמר גלעד בבלבול וסגר את הדלת.
רטט.
הודעת טקסט.
"תבדוק אם יש לך מסמרים באחת המגירות בשידה בסלון".
פ' נכנס לדירה. בסלון היתה שידה צמודה לקיר כאשר בשידה היו קבועות ארבע מגירות.
הוא פתח אותן בזו אחר זו, באחרונה שבהן היו ברגים בשקית ניילון.
"יש ברגים" כתב פ'.
"גם טוב. תשים אותם לפני הגלגלים של הרכב של המשפחה, זה רכב לבן גדול ותעשה את זה מהר".
פ' שיחק בידו בברגים בשקית.
הם היו נראים ישרים, חזקים, חדים.
חדים.
"לא" כתב פ'.
"מה זאת אומרת?".
"אני לא עושה את זה".
רטט.
שיחה נכנסת. מספר חסוי.
"הלו".
"זה מ'" נשמע קול מהצד השני "מה אתה אומר, אני לא הבנתי".
"אני לא מסוגל" אמר פ' "הילד צריך להגיע למבחן".
"לא שלחתי אותך כדי שלא תהיה מסוגל פ'" אמר מ'.
"אני מתנצל" אמר פ'.
"אתה יודע מה המחיר" אמר מ' "על כל פלא שלילי שנמנע..".
"יש פלא שלילי יותר" השלים פ'.
"אתה לא רוצה את זה, פ'" אמר מ' "תעשה את זה".
"תתן את זה למישהו אחר" אמר פ' "יש המון חבר'ה אחרים. למה שלמשפחה של ג' לא תתנו את זה? או לזו של ט'? שמעתי שהם זכו באיזה שעשועון, על פלא כזה אפשר לתת להם כמה ברגים".
"אתה לא עושה את החשבונות" אמר מ' "כשתצא לקורס מחשבנים תוכל. שים את הברגים במקום".
"אני לא יכול" אמר פ' "אני מתנצל המפקד".
שקט נשמע מעברו השני של הקו.
כמה שניות לאחר מכן השיחה נותקה.
באותו יום פ' לא קיבל הודעות טקסט או שיחות.
רק דפיקה בדלת.
זה היה יעקב.
"הי" אמר יעקב.
"הי" אמר פ' "אני מניח שאתה יעקב".
"אבא שלי אמר לי מה אמרת לו" אמר יעקב "רציתי להגיד תודה, זה ממש הציל לי את המבחן".
"אין בעד מה" אמר פ'.
יעקב הסתובב וחזר לביתו.
פ' סגר את הדלת והביט בטלפון הנייד שלו.
כלום.
הוא הניח אותו בכיסו והלך למיטתו.
הוא שכב ועצם את עיניו.
הלילה גם לא היו חלומות.
למחרת הרטט המוכר הגיע.
שיחה נכנסת.
"הלו"
"פ' תקשיב לי" נשמע קול מהעבר השני "אני ב', אני מחליף את מ' לזמן הקרוב, הוא יצא לחופשה".
"קיבלתי"
"מתי סיימת קורס מאזנים?"
"השבוע"
"הבנתי. תקשיב רגע, יש לי איזו משימה שתפורה עליך בול. אני רוצה שתלך רגע למטבחון".
פ' יצא מחדרו והלך אל המטבחון.
היתה שם עוגה על השולחן, זהה לחלוטין לעוגה שהביא לרבקה.
"תוכל להביא אותה למשפחה ממול?".
"בלי ברגים? בלי שטויות?"
"אל תדאג פ', רק תביא להם את העוגה. עוברים עליהם ימים קשים".
פ' לקח את העוגה בדרכו למשפחת העברי.
הוא דפק על הדלת.
גלעד פתח את הדלת.
"מה העניינים" אמר גלעד "אתה רוצה לשתות משהו? מתנצל על הבלאגן פשוט רבקה לא יכולה לסדר את הבית כי היא לא מרגישה מי יודע מה ואני בלאגניסט רציני".
"אני בסדר גמור" אמר פ' והרים קלות את העוגה "הבאתי לכם משהו, ראיתי שלא קל לכם".
גלעד לקח את העוגה כאילו היתה חפץ אסור "תודה, אמסור לה".
"תרגישו טוב".
"תודה רבה" אמר גלעד.
פ' חייך והרגיש משוחרר מהרגיל.
באותו יום הוא יצא לטייל בפארק השכונתי, הוא היה מרותק לראות את הכלבים מטיילים להם משוחררים בפארק.
באותו הערב הוא הלך לישון בלי לחשוב על הטלפון בכיסו, אולי לראשונה מאז הגיע.
בבוקר הוא רצה לבדוק מה קורה עם משפחת העברי.
יעקב פתח את הדלת "שלום ישראל, מה קורה?".
"אצלי טוב" אמר פ' "מה איתך? איך זה להיות אחרי המבחן?".
"היה יכול להיות טוב יותר" אמר יעקב.
"למה? גילית איזו טעות? שינית תשובה ברגע האחרון?".
"לא, זה לא קשור" אמר יעקב "סתם. אבא לקח את אמא באמצע הלילה למיון, הוא לא חזר מאז".
"הוא דיבר איתכם בטלפון?".
"כן, אבל היה נראה שלא היה לו כל כך זמן, נראה שהם התרוצצו שם הרבה" אמר יעקב.
"אמא שלך אישה חזקה" אמר פ'.
"אני יודע" אמר יעקב "סתם. כאילו. אתה יודע איך זה".
פ' חייך במבוכה.
השניים עמדו בלי לדבר כמה רגעים.
"אז אתה הגבר בבית בינתיים".
"אני כבר שמתי את יהונתן בגן ואת נריה בבית הספר" אמר יעקב "אני חושב שהיום אני אלמד מהבית".
"אני לגמרי מבין אותך" אמר פ' "זה לא פשוט".
"כן" אמר יעקב וחשב מעט.
"אני חושב שאני צריך לחזור ללימודים" אמר יעקב.
"בהצלחה".
יעקב חייך וסגר את הדלת.
פ' ירד ללובי הבניין כדי לחשוב קצת בפארק.
הפארק היה חינני כמו בכל בוקר. נראה שלאנשים שם היה זמן לטייל בלי לדאוג ובלי לחשוב מה יקרה מחר.
כמעט מתוך אינסטינקט פ' הוציא מכיסו את הטלפון הנייד, הוא לא הסתכל על המספרים אלא פשוט לחץ על לחצן השיחות.
"שיחה יוצאת" נכתב על צג הטלפון הקטן.
כמה צפצופים ארוכים ולא רציפים נשמעו.
"מי זה?".
"זה פ'".
"אהלן פ' מה קורה?" נשמע הקול מן העבר השני "זה ב', הכל טוב איתך?".
"כן, כן, הכל בסדר" אמר פ'.
"הבאת למשפחה הזו את עוגת הפלא שלנו?".
"כן" אמר פ' "הם אמרו תודה".
פ' יכל להבטיח שהוא שמע חיוך מהצד השני, ללא קול.
"רצית משהו? האמת שעכשיו תקופה קצת לחוצה מבחינת יציאות. פתאום חצי מהאנשים לא נמצאים, זה בחתונה, זה בחופשה זה בלא יודע איפה".
"אני לא חיפשתי חופשה" אמר פ'.
"אה" אמר ב' "אז מה הסיפור?".
"רציתי לבקש טובה קטנה".
"שוט".
"לגבי המשפחה, לא בשבילי".
"כן, אני מקשיב".
"האמא לא מרגישה טוב".
"אני יודע, כן".
"חשבתי אם אפשר לתת לה איזה פלא אחד. אפילו בשביל להרגיע את הילדים".
שתיקה נשמעה מהצד השני לדקה אחת.
"אתם בגירעון, פ'" אמר ב' "אני לא חושב שיוכלו לאשר לי דבר כזה".
"יש לך קשרים" אמר פ'.
"זה אירוע לא קל" אמר ב' "ממש לוחצים עלי להביא לך פלאים שליליים ואני מנסה לנפנף את זה כל פעם. אני לא בטוח שאני אוכל לעשות דבר כזה. אני מתנצל פ'".
פ' הסתכל על האנשים שטיילו בפארק עם הכלבים שלהם, הוא היה רוצה להיות גם כמוהם.
"נקשרת אליהם, אה?" אמר ב' "טעות של טירונים".
"לא פגשת אותם".
"נכון, אתה צודק" אמר ב' "תקשיב. ננסה לעשות משהו קטן".
"מה?".
"אבל שישאר בינינו".
"שום בעיה".
"תבקש מהילדים לבדוק איפה בדיוק אמא שלהם נמצאת" אמר ב' "אחר כך תגיע לשם".
"ואז מה?".
"תניח את היד שלך ליד הצוואר שלה".
"מה?".
"תעשה את זה, זה יפתור את העניין" אמר ב' "אבל שוב, שישאר בינינו".
"תודה ב'" אמר פ'.
"יאללה" אמר ב' "תעשה את זה ותחזור לעבודה, סומכים עליך פה".
"בסדר גמור המפקד".
ניתוק.
פ' הלך לדפוק שוב על דלת דירתם של משפחת העברי.
נריה פתחה את הדלת. לפי כמות הצבעים שעיטרו את ידיה, נראה שהיה לה חלק לא קטן בעיצוב השלט הססגוני שנתלה על הדלת.
"שלום" אמרה נריה.
"שלום נריה" אמר פ'.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?".
"אני מכיר את אמא ואבא".
"אתה חבר שלהם?".
"סוג של" אמר פ'.
"אתה הולך לבקר אותם?" שאלה נריה "אבא הלך עם אמא בלילה לבית החולים. אמא לא מרגישה טוב".
"אני יודע" אמר פ' "אני באמת הולך להגיד להם שלום".
"מה קורה, ישראל" אמר יעקב שהגיח מהמטבח.
"הכל טוב" אמר פ' "יש לי שאלה קטנה".
"לגבי מה".
"אני רוצה ללכת לבקר את אמא" אמר פ' "אתה יודע בדיוק איפה היא נמצאת?".
"אני יודע באיזה בית חולים אם זה עוזר" אמר יעקב.
פ' לא השיב.
"אני אבדוק רגע עם אבא" אמר יעקב.
הוא טלפן לאביו והם דיברו קצרות. יעקב כתב משהו בטלפון שלו.
"היא בבית החולים העירוני" אמר יעקב תוך כדי השיחה "בבניין 6, זה בניין כחול וגדול כזה אבא שלי אומר".
יעקב המשיך להקשיב "קומה ראשונה. הם בסוף המסדרון משמאל, אם אתה מסתבך תדבר עם האחיות, הן ממש נחמדות".
"אני חושב שזה מעולה" אמר פ' "תודה יעקב".
"אין בעד מה".
בית החולים העירוני היה במרחק של כארבעים דקות הליכה מהדירה ברחוב אשכרוע 14.
הוא היה נראה חדיש ואנשים נכנסו ויצאו ללא הרף.
פ' ניווט אל בניין 6. הוא היה רחב וכחול והכניסה אליו הייתה מבניין 5.
פ' נכנס אל הבניין.
בקומה הראשונה לא היו הרבה אנשים.
המסדרון לא היה ארוך.
אחיות הלכו לאורכו עם חיוך ועיניים תשושות.
פ' חלף על פניהן בדרכו לחדר האחרון.
הדלת היתה פתוחה, כברוב החדרים.
רבקה היתה שם ונראתה ישנה, גלעד ישב לידה.
"הי" אמר פ'.
"כמה מתחשב שהגעת, ישראל" אמר גלעד.
"אין בעד מה. באמת. אני רק רציתי לבקר".
"מצב לא פשוט" אמר גלעד בחיוך מר "כרגע עדיין לוקחים בדיקות, אבל לא נראה שמבינים לגמרי מה קורה פה".
"ישנת קצת ביום?".
"לא, מה פתאום" אמר גלעד "אני מקווה שבקרוב אני ורבקה נלך מפה ואז נוכל לישון כמו שצריך".
"ראית את הילדים?" שאל גלעד "אני אגיד לך בכנות. אני מוטרד מהם לא פחות משאני מוטרד על רבקה".
"הם בסדר" אמר פ'.
"הם פשוט מדהימים" אמר גלעד "כל אחד ואחת. זה פשוט מדהים שילדים שלא יותר גדולים מכיתה ז' מצליחים להסתדר ככה".
"באמת זכות" אמר פ'.
גלעד חייך והתבונן הצידה, אחות הגיעה והניחה כמה סוכריות קשות על השולחן.
"תודה לך" אמר גלעד.
"לילה טוב" אמרה האחות בחיוך ויצאה.
"עכשיו זה חילופי משמרות" אמר גלעד לפ' "גומרים אותן פה".
"מה אתה חושב על תרופות סבתא?" שאל פ'.
"האמת שאני פחות בקטע" אמר גלעד בבלבול מהול ברגשות אחרים.
"יש איזה טריק שלימדו אותי בעבודה. אמרו לי שזה יכול לעזור".
"מי לימד אותך? המזכירה? הפקידים האחרים?" אמר גלעד.
"זה משהו מיוחד" אמר פ' והושיט את ידו כדי להניח אותה לצד הצוואר של רבקה.
רטט. בדיוק בזמן.
שיחה נכנסת.
"אני אחזור עוד רגע" אמר פ' וענה לשיחה "הלו".
"מה קורה פ' " נשמע הקול מהעבר השני "זה ב'".
"אני האמת באמצע משהו, אני בדיוק ליד האמא" אמר פ' והתרחק מגלעד ומרבקה.
"הבנתי" אמר ב' וכחכח בגרונו "איך אתה מרגיש?".
"בסדר" אמר פ' "אבל אני אשמח שתתקשר אחר כך".
"אני רק רציתי להגיד לך" אמר ב' "שאנחנו מאוד מעריכים אותך פה".
"נחמד מאוד לשמוע" אמר פ' "עכשיו ברשותך אנ..".
"המפקדים פה ממש משבחים את העבודה שלך" אמר ב' "הם רוצים שתקבל מאזן ראשון כבר בשבוע הבא. הם אומרים שאתה מאזן חבל על הזמן".
"יפה" אמר פ' "עוד משהו? כי אני ממש באמצע משהו חשוב".
"סתם רציתי שתדע. לא מעבר" אמר ב' "בהצלחה במשהו החשוב".
פ' הרחיק את הטלפון מאזנו. הוא הסתכל סביב. הוא כבר היה בקצה המסדרון, רוב החולים ישנו ואלו שלא, היו נראים שהם לא מקשיבים לו.
פ' הרים את הטלפון "ב'?".
"בגדול זה המפקד ב', אבל כן" אמר ב'.
"למה התקשרת עכשיו?" שאל פ'.
"סתם כדי להגיד לך כמה אנחנ..".
"למה דווקא עכשיו? ולמה המפקדים חושבים שאני מאזן מעולה? לא שמעת מה היה עם הברגים?".
"זה היה בעבר" אמר ב' "עזוב אותך מהדברים האלה, אתה לא יודע כמה מתלהבים ממך פה".
"מה היה בעוגה?".
"סליחה?".
"עוגת השוקולד".
"עוגת הפלא אתה מתכוון" צחק ב'.
"כן" אמר פ' "עוגת הפלא".
"אחרי השטות שלך עם הברגים היינו צריכים לתת קצת קונטרה".
מה היה בה? מה שמתם בה?".
"מה זה משנה לך?" שאל ב' "אמרת שהם אמרו תודה, לא? מה אכפת לך מה היה בה? העיקר שאתה עושה את העבודה כמו שצריך".
"כן. הבנתי" אמר פ' "עזוב, אני חושב שהכל בסדר. אני אתקשר שוב מחר על הבוקר".
"ככה אני אוהב אותך" אמר ב' "יאללה, סגור את המשימה הזו כבר ונדבר מחר. השיבוץ הבא שלך יעיף לך את המוח".
פ' בלע גוש לא ברור שהרגיש בגרונו "כן, כן, בטח".
פ' ניתק את השיחה.
הוא חזר לחדר של גלעד ורבקה. הם היו באותו מצב בדיוק.
"אני קופץ רגע לדירה" אמר פ' "משהו דחוף. אני אחזור אחר כך בלי נדר. הרבה בריאות".
גלעד חייך חיוך רפה והרכין את ראשו.
הדרך חזור היתה קצרה באופן מפתיע.
תוך זמן קצר מ-20 דקות הוא כבר היה בכניסה לבניין.
אשכרוע 13.
לא היה קודן בכניסה, פ' רץ במדרגות עד שראה את דירה 5. המספר על הדלת היה שחוק.
הוא דפק קלות.
"מי שם?".
"הבחור החדש" אמר פ'.
"לקח לך הרבה זמן" אמרה הזקנה ופתחה את הדלת.
"אני רוצה להתייעץ איתך" אמר פ'.
"אני לא בטוחה שאוכל לעזור לך" אמרה הזקנה.
"אז אני אסתפק בכוס תה" אמר פ'.
"בזה אני אוכל לעזור" אמרה הזקנה.
היא הלכה להרתיח מים. פ' ישב על כסא נדנדה ששימש ככורסה מאולתרת.
"דברים בעבודה?" שאלה הזקנה.
"האמת שכן" אמר פ' "כאילו גם, אבל לא רק".
"אני מכירה את זה" אמרה הזקנה "אני הייתי אחות הרבה שנים. הבעיות של העבודה והבית משתלבות אחת בתוך השנייה".
"היית בבית החולים פה?".
"בין השאר" אמרה הזקנה "הייתי כמעט בכל בית חולים בארץ אני חושבת".
"אני לא יכול להגיד את זה" אמר פ'.
"אתה עוד צעיר".
"אבל זה כבר מרגיש עמוס כאילו שאני לא" אמר פ' "אצלנו בעבודה, לפעמים אנשים נכנסים לחוב. זה קשה לראות את זה".
"במה אתה עובד?".
"אני פקיד שומה" אמר פ' "מנסה להיות".
"זה נשמע לי מאוד משעמם" אמרה הזקנה "לפחות יש לך משפחה?".
פ' הסתכל מעבר לחלון. היתה שם ציפור מסוג דרור. היא התיישבה על אדן החלון והביטה על ציפורים אחרות.
"גם אני למדתי כמה קורסים בכלכלה בתואר הראשון" אמרה הזקנה "אבל זה היה בלתי נסבל. היו שם המון מספרים".
"אני מבין" צחק פ'.
"הרבה יותר טוב היה לי לעשות את מה שעשיתי" אמרה הזקנה "אמנם היה לי לא קל, אבל לפחות עזרתי לאנשים ולא לאיזה מחשב או מה שזה לא יהיה שמה".
"בטח גם לך היה לא פשוט".
"לא היה" אמרה הזקנה "אבל גם כשלא יכולתי לעזור באמת, ידעתי שאני אעשה ככל יכולתי כדי שלצד השני יהיה קל יותר".
פ' הנהן.
"מה אתה מהנהן" אמרה הזקנה "גם אתה מקל על המחשבים שלך?".
פ' הגניב צחקוק קל והזקנה צחקה בקול מתגלגל.
פ' לא הצליח להתאפק והצטרף אליה.
"אני חושב שעזרת לי מאוד" אמר פ' "אני חושב שאלך עכשיו".
"אבל מה עם התה שלך?" אמרה הזקנה.
"תשמרי לפעם אחרת" אמר פ' "אני אוהב תה קר. אצלנו בבית ככה שותים".
פ' יצא מדירתה של הזקנה ורץ בכל כוחו אל הדירה של משפחת העברי.
הוא דפק קלות בדלת.
יעקב פתח אותה מיד.
"מה קרה? אתה נראה כאילו רצת".
"אני לא יכול להכחיש".
"קרה משהו? אמא בסדר?".
"אבא איתה" אמר פ' "תוכל לבא איתי רגע?".
"זה קשור לאמא?" שאל יעקב.
"קצת".
"נריה" אמר יעקב "תוכלי לקחת את יהונתן לישון? אני צריך לצאת רגע".
"כל הזמן רק אני לוקחת את יהונתן לישון" מלמלה נריה והלכה לחדר של יהונתן.
יעקב ופ' יצאו מהבית.
הוא לקח את יעקב לפארק.
לא היו שם אנשים.
פ' התיישב על ספסל עץ שצפה על הבניינים מסביב לפארק. יעקב התיישב לידו.
"מה יש?" שאל יעקב.
"אפשר לספר לך סוד?" שאל פ'.
"מה זאת אומרת סוד?".
"סוד אמיתי" אמר פ'.
"מה?".
"אני לא באמת פקיד שומה".
"לא חשבתי שאתה פקיד שומה. אני אפילו לא יודע מה זה אומר".
"לא משנה" אמר פ' "אני.. סוג של רופא, אפשר להגיד".
אז הלכת לטפל באמא?".
"ניסיתי" אמר פ' "אבל אמא שלך צריכה את עזרתך".
"איך?".
"היא צריכה כוחות ממך" אמר פ' "יהיה לה קשה לבד".
"אתה בטוח שאתה רופא?" שאל יעקב.
"אני רוצה שאמא שלך תהיה בריאה" אמר פ' "אתה יכול לעזור לי?".
"מה אתה צריך?".
"אני אקח ממך קצת כוחות" אמר פ' "אני מקווה שהם יחזרו, אבל אני לא מבטיח".
"אני לא מבין מה אתה אומר".
"רק תגיד לי אם אתה מוכן" אמר פ' "אני אעשה את הכי טוב שלי".
"אמא תהיה בריאה?".
"כן" אמר פ' "אם יהיו בעיות אני אלך לרופאים הכי בכירים שאני מכיר ואני אגיד להם שעשיתי בדיוק מה שצריך".
"ומה הם יוכלו לעשות?".
"זה רופאים מיוחדים" אמר פ' "אבל אני צריך שתעזור לי".
"אני מוכן".
"אל תכעס עלי" אמר פ'.
פ' נשם עמוק לפני שהניח את ידו ברכות על ירכו של יעקב.
הוא הניח את היד לכמה שניות בטרם יעקב זינק מהספסל בכאב.
"מה עשית? אתה נורמלי?" שאל יעקב ותפס את רגלו.
"זה מה שהיה צריך לעשות".
יעקב ניסה ללכת כמה צעדים וכשל. הוא התייצב לאט לאט והלך בצעדים צולעים.
"בא איתי" אמר פ' "הגיע הזמן לבקר את אמא".
יעקב נתמך בפ' לאורך כל הדרך. לקח להם יותר משעה אבל בסוף הם הגיעו.
הם עלו לקומה הראשונה בבניין 6 והלכו עד סוף המסדרון.
החדרים היו פתוחים ברובם, אך רוב שוכניהם הלכו לישון זה מכבר.
בחדר האחרון דלקה מנורת לילה, גלעד שוחח עם רבקה שישבה על המיטה המתכווננת.
"מה קרה לך?" שאלה רבקה את יעקב.
"הממ.." אמר יעקב " נפלתי בגינה, שיחקנו כדורגל".
אבן ירדה מליבו של פ'.
"אני מקווה שאתה בסדר" אמרה רבקה "אין לי כח להישאר פה עוד".
"אני אהיה בסדר" אמר יעקב "נריה ויהונתן בבית, אמרתי להם ללכת לישון".
"מעולה" אמרה רבקה "אנחנו ממתינים לקבל שחרור מהרופא פה ואנחנו נזוז. ישראל, אתה רוצה שנקפיץ אותך?".
"לא" אמר פ' "אני בסדר. אני אוהב הליכות".
"מה שעושה לך טוב" אמר גלעד.
יעקב התיישב לצד הוריו בכיסא מרופד.
פ' נפרד לשלום והחל לצעוד לאורך המסדרון.
כשהגיע לסוף המסדרון הוא שמע קול מאחוריו "ישראל!".
פ' הסתובב. יעקב התקרב אליו בצעדים איטיים, הוא גרר את רגלו בכל צעד.
"אתה גיבור אמיתי" אמר פ' "בלעדיך אמא לא היתה מחלימה".
"ואני?".
"אני לא יודע" אמר פ' "בכנות. אבל אני אעשה הכל כדי שגם אתה תחזור לרוץ כמה שיותר מהר".
יעקב נראה מאוכזב מעט.
"יש לי שאלה" אמר יעקב.
"מה השאלה?".
"לא באמת קוראים לך ישראל, נכון? ואתה לא באמת רופא".
"מה זה משנה?" אמר פ' "העיקר שאמא בסדר".
"לי זה משנה" אמר יעקב והצביע על הרגל.
פ' הסתכל סביב. אף אחד לא הסתכל לכיוונם.
"קוראים לי פ'".
"פ'?" צחק יעקב "מה אתה? סוכן חשאי?".
"סוג של" אמר פ' "אבל הפעם באמת".
"אבל פ' זה לא שם" אמר יעקב "זה רק אות אחת".
"נכון" אמר פ' "כשנולדתי קראו לי בשם אחר אבל האמת שאף אחד לא משתמש בו, אתה יכול לקרוא לי פ'".
"זה היה שם מכוער?".
"לא" אמר פ' "זה היה שם שמאוד אהבתי"
פ' ניסה להיזכר לכמה שניות ואז אמר
"קוראים לי פלאי".
"שם מיוחד" אמר יעקב.
"כן" אמר פלאי "ככה אומרים. תקשיב, אני אלך לדבר עם הממונים עלי, אני אעשה כל מה שאוכל כדי לטפל ברגל שלך. אבל אני חושב שהרופאים פה יהיו לא פחות טובים ממני, וגם האחיות".
יעקב הפנה את מבטו.
"הייתי חייב לעשות את זה" אמר פלאי "תאמין לי שזה יתן לכם המון".
יעקב לא השיב, מבטו עדיין היה מאוכזב, אבל הוא חיבק את פלאי חיבוק קצר.
"אנחנו ניפגש מחר?" שאל יעקב.
"יש לי משימה חדשה, אז אני לא בטוח" אמר פ'.
יעקב הנהן והתחיל לדדות חזרה להוריו.
בנתיים פלאי יצא מהבניין.
הוא שלף את הטלפון מכיסו, המסך היה כבוי, הודות לכמה ימים ללא הטענה.
פלאי הכניס את הטלפון לכיסו והסתכל אל השמיים. הם היו כהים וקרירים אבל אפילו העננים הקודרים נעו בחופשיות, כאילו מטיילים להם.
פלאי החזיר את מבטו אל הרחוב ותהה אם יש משרד באזור שמחפש פקיד שומה אמיתי לשם שינוי.