בעמק חבוי מתחת להרי העופל, עמד מגדל לוהט ושומם – בלב המגדל בערה אש, ובתוכה נעו דמויות זעירות וחסרות מנוחה–זיכרונות חיים, מחשבות אבודות, חלומות שחלפו.
שומר המגדל, אדם זקן בשם אלדרון, היה אחד הקוסמים האחרונים לבית קירונוס – מסדר עתיק שנשבע לשמור על גבולות ההכרה. הוא אף פעם לא ישן ורוב הזמן ישב ליד האש הבוערת. ראשו נשען על אגרוף עטוי שריון. עיניו רדומות למחצה, אך ליבו היה ער. ידו החזיקה מקל שבעזרתו ערבב את הזיכרונות כאילו היו גחלים רטובים שדרשו להבה עדינה. בתקרת המגדל היתה תלויה תיבה עתיקה , שאלדרון מעולם לא הסתקרן לפתוח ועל הקיר היה תלוי אורלוגין ענק, שמחוגיו ספרו לאחור את הזיכרונות שנותרו בעולם . אלדרון לא זכר איך נהיה שומר המגדל והדבר העסיק אותו אך לעיתים רחוקות, בעיקר בלילות ערפיליים ואותו לילה לא היה כזה. להפך — ירח כסף דק נמתח על פני המדבר, ורוח קלה פיזרה נתזים קרירים שנדבקו לעור. אלדרון קם מכסאו לסגור את החלון והביט החוצה. הוא ידע שמעבר לים המדבר, שוכנת העיר לומינאריל — בה נולד וגדל, אבל זה היה לפני שנים רבות ואם יחזור אליה כעת, ספק אם עוד יכיר בה משהו. הוא עמד לעשות את הדרך חזרה לאש הבוערת, כשקול בקע מהחדר הסמוך. כשאלדרון נכנס לשם הוא ראה שלהבת קטנה, בגודל של תינוק, בוערת ותלויה באוויר. אלדרון נדהם, בכל שנות המשמרת שלו, לא קרה דבר כזה.
רק אחרי כמה דקות של דממה הצליח לאסוף את קולו ולשאול "להבה קטנה, מאיפה הגעת"?
ולמרות שלא באמת ציפה לשמוע תשובה, הלהבה השיבה לו בקול פעמונים "מהתיבה. הגיע הזמן לפתוח אותה".
אלדרון הרים מבטו אל התקרה וראה שהתיבה שתמיד נראתה כאילו היא חלק מאבן התקרה עצמה, רטטה כעת ומנעוליה החלודים השמיעו קול חריקה דקה ואבק של מאות שנים החל לנשור ממנה. קול חבטה עזה נשמע, הלהבה נסוגה מעט אחורה ביראת כבוד ורוח יבשה פרצה לחדר, התיבה הנעולה, נפתחה.
דמות זעירה ועטויית גלימה עם כובע מחודד החליקה מתוכה ופנתה לאלדרון "מכיר אותי?"
אלדרון קימט את מצחו ""ברור שאת זיכרון אבוד," מלמל. "אבל של מי?"
"לא מזהה"? הדמות הטתה ראשה " אני זיכרון שלך"
אלדרון היה אובד עצות. להבה שבוערת באוויר, תיבה נפתחת למרות שהיתה אמורה להיות נעולה לנצח וזכרון שטוען להיות שלו , זה היה גודש מטורף לערב אחד , בטח עבור קוסם כמוהו שכבר מאה שנים , כל הימים שלו נראו אותו דבר.
"מי את? דברי ברור" ניסה אלדרון שוב.
הדמות הזעירה בגלימה נעמדה מולו. "אני אתה", היא לחשה. "מה זאת אומרת, את אני"?
"אני מי שהיית, לפני שנשבעת לשכוח עבור המסדר והאש הנצחית" והיא התקרבה אליו עד שנשימתה נגעה בעורו ולחשה: "סיגרון".
השם נפל על אלדרון כמו מכת ברזל , זכרונות החלו לצוף בו. ערבי קיץ, גלי ים, ריח של שמן זית, אבן חמה ואהובתו, סיגרון, שהייתה קוסמת של אש וצבע. הוא נזכר בסונטות שכתבו ליד האגם, בהבטחות שרקמו מהכוכבים, דברים שרק צעירים יודעים לעשות , אבל אז נזכר במה שהתאמץ לשכוח: סיגרון נעלמה יום אחד לתוך האש — כשניסתה לשחרר מחשבה גדולה וכואבת יותר מדי. המסדר גזר על אלדרון עונש: לשכוח אותה ולשמור על האש הבוערת לנצח.
הלהבה שינתה צבע , רקדה סביב אלדרון בעליצות והתגרתה בו . בכל פעם שהתקרבה אליו קדה , אבל כשניסה לאחוז בה, מהרה לברוח. לפתע היא נפערה לשניים ומתוכה קפצה, דמות חדשה, לא זעירה כמו הקודמת, אלא כמעט בקומתו של אלדרון עטופה בהילה רכה שמילאה את החדר. היא לא הייתה כפי שאלדרון זכר אותה, אלא בוגרת יותר, עוצמתית יותר — רק עיניה נשארו אותו דבר.
"חשבתי שאיבדת אותי", אמרה.
"חשבתי שאסור לי לזכור", השיב.
הוא התקרב אליה. "כל הזמן הזה המתנת בתוך הלהבה"?
"לא", ענתה. "כל הזמן הזה המתנתי בתוך מחשבותיך".
היא משכה אותו ונשקה ברכות לשפתיו. הירח הכסוף הוסיף לעלות, האורלוגין שעל הקיר עצר מלכת. אלדרון הרגיש כמו אז על שפת האגם, כשעוד האמין שהחיים ארוכים מספיק.
הוא הושיט את ידו ונגע בפניה של סיגרון. "כל השנים האלה"… לחש.
"לא כל השנים אבדו", אמרה.
לראשונה מזה מאה שנה הניח הקוסם הזקן את מקל האש שלו על רצפת האבן.
"די לשכוח" אמר. "הגיע הזמן לזכור. גם כאב הוא חלק מהאור-" ואז לחש לחש עתיק — לחש שנאסר על המסדר מאז ומעולם: לחש ההשתחררות. הלהבה שבחדר רעדה . מחוגי האורלוגין שעל הקיר, החלו לנוע בכיוון ההפוך. פעימה יצאה מן האשנב הפתוח. נושאת איתה נחילי ניצוצות זהובים , שהתפזרו לכל עבר. אלדרון הביט בהם. הוא ידע שהלחש שכבר לא שייך לו , השתחרר מן המגדל, עבר את המדבר והמשיך הלאה, אל מקומות שאלדרון מעולם לא ראה , אל אנשים שאת שמם לא ידע ובקרוב ברחבי העולם אנשים יתחילו לזכור דברים שמעולם לא ידעו ששכחו: אהבות ישנות, פחדים שנדחקו, רעיונות שננטשו. כפרים שלמים עומדים לפרוץ פתאום בצחוק, בשירה ובבכי.
שמו היה רבינדר, בן־אנוש מן הממלכה הצפונית. איש קטן וחיוור, עם עין ימנית זהובה — ועין שמאלית עשויה זכוכית מותכת. עין שהכינה לו פיה נודדת, לאחר שאיבד את עינו האמיתית במלחמת האידיאות של הערבה התיכונה. המלחמה הותירה אותו חסר כל, אך העניקה לו כישרון נדיר: לשמוע את קולותיהם הפנימיים של בני האדם. הוא נדד בין ערים ובין כפרים לבוש מעיל מעור קלף, ובתרמילו שמר מחשבות כפתקים זוהרים.
ההתרחשויות מצאו אותו בערבות הארגמן, שוקד על הדלקת מדורה. כששמע את לחש האש הדועך, מפנה את מקומו ליללת הרוח. ידע שמשהו קרה. הוא הרים את מבטו וראה במרחק – צללים זהובים של דמות גברית כבדה בשריון, ולצדה אישה אפופת־להבות. רבינדר לא נזקק לאוזניים כדי לשמוע את המתחולל מתחת להרי העופל ; מחשבותיו המשוחררות של הקוסם זרמו היישר אל ליבו. שמה של סיגרון חזר והלם בו, וכמעט יכול היה להריח את שמן הזית ואת האבן החמה. "אלדרון" הוא לחש "הרי הגורל מתקרב".
במגדל שהתמלא עכשו באור רך, סיגרון הניחה את ראשה על כתפו של אלדרון. הלהבה שממנה יצאה בערה כבר בצייתנות בתוך האח. "אתה זוכר איך זה קרה"? שאלה. אלדרון שתק רגע ארוך. "אני זוכר שניסיתי להציל אותך. אני לא זוכר אם הצלחתי". היא הרימה את מבטה. "אולי זו הסיבה שהמסדר אסר את הלחש הזה. לא בגלל הכוח שבו — אלא בגלל מה שהוא מכריח אותך לזכור".
אלדרון שתק וחיבק את סיגרון.
עשרות קילומטרים מהם, הרוח בערבות הארגמן שינתה כיוונה וחבר-אויב ישן היה עכשו בדרכו אליהם. זה היה רבינדר , שתלה את חבילת הפתקים הזוהרים על גבו, ופנה צפונה. הצללים הזהובים שראה במרחק נעלמו מזמן, אבל משקלם עוד נח על כתפיו.
ארבעה ימים ושלושה לילות צעד רבינדר ללא מנוחה, בלילה הראשון עוד נהנה מהשקט. עינו הזהובה סרקה את האופק, ועין הזכוכית שלו החזירה את אור הירח. הוא צעד לאורך גדת נחל יבש, כדי לא לשמוע את המחשבות שדחקו בגולגולתו. אך בשעת לילה מאוחרת, כשמחנה של סוחרים נודדים הבהב באש רחוקה, הוא חש את הגל הראשון.
אישה, בת המחנה ההוא, נזכרה פתאום באחיה שמת בילדותה, אח ששכנעה את עצמה שמעולם לא היה קיים, עכשיו הכאב חזר אליה, כמו מים שפרצו מתוך סכר יבש. רבינדר עצר את צעדיו, נשען על גזע עץ מת, ונשם. "עוד אחת" לחש לעצמו. "וזו רק ההתחלה".
הוא חלף על פני כפר קטן ביום השני, וראה נערה יושבת על סף הדלת, בוכה על ארוסה שעזב אותה. רבינדר תהה מה יקרה כשתגלה שהיא נושאת את תינוקו ברחמה. הוא המשיך ללכת, כשהוא מבין, שהמסע יהיה כפול: מסע רגלי על אדמת הערבה, ומסע בתוככי התודעה שלו, המלאה כעת בזכרונות צורבים ששבו לבעליהם. הוא לא יכול היה לעזור לאף אחד מהם. הדבר היחיד שיכל לעשות היה להגיע למגדל של אלדרון לפני שהעולם ייסדק לגמרי.
ביום הרביעי טיפס בין סלעי היסוד של הרי העופל, שם האוויר היה דליל וקר יותר, ושם, למרבה הפלא, הקולות ששמע נחלשו מעט — לא כי החרישו, אלא כי ההר עצמו בלע אותם. רבינדר חש שהוא מתקרב. שרירי רגליו צרבו, נשימתו התקצרה, אך הוא לא חדל — בשעת בין ערביים של היום הרביעי, ראה את המגדל. ניצב, בודד ושמור, עשן עולה מפתחו ואור מאדים בחלונו. הוא האץ את צעדיו כשלבו הולם, וחבילת הפתקים שעל גבו זוהרת באור יקרות, מבינה גם היא שזה סוף המסע.
הוא טיפס במעלה מדרגות השרף. נהר הזכרונות האנושיים שהלחש שחרר הציף את ההכרה שלו . כאשר הגיע לפתח המגדל, לא היה צריך לדפוק. אלדרון וסיגרון המתינו לו שם. "רבינדר", אמר אלדרון בשקט. "עברו שנים". רבינדר עצר ונשם. התעורר בו לרגע טעם של אבק ושעווה נמסה . הוא הביט באלדרון שנראה בדיוק כפי שזכר אותו והשיב. "הזמן הוא אשליה. אתה יושב כאן מאה שנה וקורא לזה עונש. אני הלכתי ארבעה ימים וקראתי לזה גיהנום. מי מאיתנו טעה יותר? כנראה שכבר לא נדע".
"הפיה הנודדת אולי תיקנה לך את העין" חייך אלדרון "אבל לא לימדה אותך מתי לשתוק, תמיד היית עם פה גדול מדי לגוף קטן כזה".
"ואתה", השיב רבינדר, "תמיד היית עם לב גדול מדי לקוסם שנשבע לשכוח" הוא הפנה את עיניו לסיגרון, ומבטו התרכך. "שמעתי אותך חוזרת. כל הערבה שמעה אותך חוזרת".
הם ישבו במגדל סביב האש הבוערת, האש שפעם הייתה כלא — וכעת נהייתה רק אש. "אתה יודע מה עשית", אמר רבינדר " שחררת יותר זכרונות בלילה אחד משהעולם יכול לשאת. אני הרגשתי את זה בתוך הגולגולת שלי, אלדרון. שכחה, היא הדבר הכי קרוב לרחמים שהעולם הזה מציע "
"וגם כלוב" אמרה סיגרון "הזמן לא נמדד רק בשעות ובימים — הוא נמדד גם במה שהוא לוקח ממך. אתה יודע זאת טוב מכולם. הפיה שנתנה לך עין, לא נתנה לך אותה בחינם"
רבינדר ידע היטב למה היא מתכוונת.
לאחר הקרב בו איבד את עינו האמיתית ואת מה שעוד נותר מתמימותו, בצומת הדרכים שבה פגש אותה, היא הרכיבה לו את עין הזכוכית באצבעות קרות ואמרה " אני נותנת לך את מה שאיבדת, כדי שתוכל לשמוע את מה שאחרים איבדו". הוא שאל אותה מה היא לוקחת ממנו בתמורה, אבל היא כבר נעלמה. כמה לילות אחר כך, הוא הבין, היא לקחה ממנו הכל- כל זיכרון שהיה לו.
הוא לא זכר עוד מי היה לפני המלחמה. ובמקום שהזיכרון הזה תפס פעם – שכן עתה חלל ריק. לפעמים תהה אם יש אי שם בית שבו ממתינים עדיין לשובו, או שמניחים שנפל בקרבות .
מחשבותיו נדדו חזרה אל המגדל, אל האש, ואל אלדרון. "המסדר לא יסלח לך" הוא המשיך. "פתחת חריץ והרוח לא מפסיקה לעבור דרכו".
"ומה אתה מציע"? שאל אלדרון, הלהבות רקדו על פניו הקמוטות.
"שהיא תחזור" אמר ועינו הזהובה הבזיקה. "שהכל יחזור להיות כמו קודם"
"או, רבינדר" קולו של הקוסם הזקן הרעיד את הקירות " אתה יודע יפה מאוד ששום דבר כבר לא יחזור להיות כמו קודם"
"אז העולם יעמיד פנים" השיב לו רבינדר " אבל בשביל זה צריך שסיגרון תשוב אל תוך הלהבה. שהאורלוגין יחזור להיות מה שהיה. שהעולם ישכח שוב . אתה תישאר שומר. היא תישאר זיכרון. וזה, אלדרון, יהיה חסד — גם עבורה. היא לא צריכה לשאת גוף שהיא כבר לא זוכרת איך לחיות בו. "
אגרופו של אלדרון נקמץ בזעם . "אתה מבקש ממני להרוג אותה שוב." אבל אז נשמע קולה של סיגרון. "אלדרון, הוא צודק. קשה לחזור לחיות אחרי שהיית זיכרון אש. חלמתי שאני אישה שוב ללילה אחד, ואולי זה מספיק. אולי מגיע לי לשוב לתוך האש מבחירה, ולא להימחק בכוח כשהמסדר יגיע".
"לא", לחש אלדרון. "אני יכול להילחם במסדר. אני יכול"— "אלדרון". קולה היה נחרץ. "תן לי לבחור, לפחות פעם".
רבינדר הביט בסיגרון באותו מבט רך. תמיד ראה בה את האמיצה מבין שלושתם . "מה עכשו"? שאל אלדרון. "אני אחכה בחוץ". ענה רבינדר "אתן לכם זמן להפרד" והוא פנה לעבר המבואה, שם הרוח עדיין נשבה בחוזקה. לפני שיצא, נתן מבט אחרון באלדרון ובסיגרון שעמדו קרובים זה לזה, והאש ביניהם נעה באיטיות, ואז יצא והדלת נסגרה מאחוריו.
הוא המתין שם אולי שעה, מרגיש איך השקט הולך ומתארך. מדי פעם שמע את הרוח מכה בקירות. הוא הביט בחבילת הפתקים הזוהרים שהניח לצדו והיה נדמה לו שהאור שלהם נחלש.
"רבינדר", קראה סיגרון.
הוא שב למגדל וראה את שניהם — אלדרון וסיגרון — עומדים ממש על שפת האש. 'אלדרון, חכה"'—
"חיכיתי מאה שנה" אמר הקוסם הזקן "לא אחכה דקה יותר." הוא אחז בידה של סיגרון ויחד פסעו שניהם אל תוך הלהבה ששינתה את צבעה מכתום לזהב וחיבקה אותם לתוכה.
"מה עשית"… לחש רבינדר למגדל.
"לא היתה לי ברירה," השיב לו קול שבקע מהקירות. "ברגע שהלהבה הופיעה, אלדרון התחיל לחשוד."
"אז היית…"
"הוא הקריב כבר מספיק," קטע אותו המגדל.
"לא ביקשתי את דעתך", השיב רבינדר. "אתה תשמור על האש. זה תפקידך — בשביל זה בנינו אותך"
"סיימתי לקבל הוראות מכם" הקול בקע כעת בעוצמה " הגיע הזמן שאקבע את גורלי בעצמי" ומגדל הזיכרונות, שהיה בודד כל כך הרבה שנים, דלק עכשו באור עז שנראה למרחוק – אור של אלפי נרות שפעמו כולם בקצב של לב אנושי.
המגדל נעלם בבוקר שאחרי. אבל מספרים שבערבות הארגמן, אישה שכבר שנים לא הזכירה את שם אחיה, מצאה את עצמה מספרת עליו לילדיה ושבכפר הקטן, נערה שגידלה תינוק לבדה חשה, לפתע, שמישהו עוטף אותה בחום —ומספרים שכל פעם שענן חולף מעל ירח שלם, ניתן לשמוע קול לחש עולה בעמק ההוא – ולראות שתי צלליות זוהרות שנעות זו לצד זו בתוך הלהבות שבוערות ברחבי העולם."
"אם תחלום על אש שאינה שורפת — סימן שאלדרון מבקר בזיכרונותיך.
אם תראה את עיניו — אתה כבר חלק מהזיכרון שהוא שומר.
אבל אם הוא כותב את שמך באוויר — הגיע זמנך להישכח."