"תתעורר."
"מממ…?"
"הגענו. תתעורר."
אני יוצא מהמכונית והמכונית נעלמת.
עכשיו אני לבד, עומד בסוף של רחוב ללא מוצא.
מולי – בית גדול. אני מרים את הראש כדי לראות את כולו.
בינינו מפרידה גדר מתכתית שחורה. הקצוות העליונים שלה משוננים. על השער מותקן אינטרקום.
אני לא רוצה להיות פה. אבל אני צריך. כבר תקופה ארוכה שאני דוחה את זה.
בלב מגמגם ופה יבש, אני לוחץ על הכפתור.
צלצול.
שנייה חולפת.
שתיים.
שלוש.
חמש.
שמונה.
אין מענה.
אולי אני אלך?
אני מסתכל לאחור. הבתים האחרים רחוקים. אני מסתובב בחזרה.
אחזור כבר בפעם אחרת. כשאהיה מוכן יותר. אני צריך לעשות רגע סדר בראש שלי לפני שאני–
–האינטרקום משמיע קול. הורס לי להרוס לעצמי.
באזזז.
אני דוחף את השער ונכנס דרכו. השביל מתפתל. הדשא מטופח. בובות של גמדים ופטריות. שלט כתוב בכתב יד: מכירה פומבית – הכול הולך.
צינור השקיה מונח על האדמה, מים זורמים מתוכו בעוצמה. שלולית מטביעה את הדשא. אני מעביר מבט מהיר בחיפוש אחרי הברז ומוצא. אני סוגר אותו והזרימה מפסיקה. הדשא שקט עכשיו.
עוד רגע ואני כבר בדלת הכניסה לבית. היא רחבה, גבוהה, עשויה מעץ כהה.
לדפוק? מישהו בכלל ישמע אותי?
יש עליה מה שלדעתי נקרא "נוקש דלת".
אז… לנקוש?
אולי בכלל לצלצל? אני מסתכל ולא רואה כפתור לפעמון.
אני נוקש בנוקש.
בום – בום – בום.
הצלילים עמוקים.
הדלת נפתחת כמעט מיד.
"היי," היא אומרת לי. זו היא? "צהריים טובים."
"צהריים טובים."
"בוא תיכנס. היא מחכה לך."
אוקיי, זו לא היא.
"בוא אחריי."
התקרה גבוהה. שישה מטרים לפחות. נברשות תלויות ממנה.
האישה מובילה אותי במסדרון.
"את…?"
"עוזרת הבית. רואה את הבית הקטן?" היא מצביעה שמאלה והחוצה, דרך החלון. "שם אני גרה."
המסדרון ארוך. דלתות מכל צד. ציורים ותמונות על הקירות. הרבה חיוכים.
"זה פה," היא אומרת כשאנחנו מגיעים לדלת שבסוף. היא מחייכת. "בהצלחה."
אני בא להגיד תודה, אבל היא כבר לא נמצאת שם.
אה שיט, רציתי גם לשאול אותה אם פשוט להיכנ–
"–אתה יכול להיכנס," אומר הרמקול הקטן שתלוי לצד הדלת.
כשאני נכנס לקליניקה אני רבע מבחין בדלת פנימית נסגרת–
"–צהריים טובים," היא אומרת ואני כבר יושב על הכורסה שמולה.
זו היא.
"צהריים טובים," אני משיב.
זו אשכרה היא.
"מה שלומך?" היא שואלת. "היה קשה להגיע לפה?"
אני מעביר מבט על השולחן שלידי. קנקן מים. כוס זכוכית עם חריטות. חבילת טישו. ואז אני מסתכל עליה. משקפי קריאה עבים. דפדפת ביד אחת, עיפרון בשנייה.
"אולי קצת – למרות שתכלס לא כזה. הקפיצו אותי, אז הכול טוב."
"ואם, נגיד, לא היו מקפיצים אותך?"
הנה היא התחילה.
"היית מסתדר?" והנה היא ממשיכה. "הכול היה טוב?"
אין לי תשובה, אז אני פשוט מחייך אליה. חיוך לא יציב. מטומטם.
גם היא מחייכת. חיוך יציב. נינוח.
"אני בעיקר שמחה שהצלחת להגיע סוף־סוף."
"כן, גם אני." כן?
"אני כן תוהה מה קרה שהניע אותך."
"שאלה טובה… אני…" אני נושף. שואף. ואז: "חלום הביא אותי לפה."
היא רושמת לרגע בדפדפת. ואז מחזירה אליי את המבט.
"חלום?"
"חלום. או שסיוט…? לא היו לי סיוטים מאז שהייתי ילד… מה זה בעצם סיוט?"
"דן –" היא מסתכלת אל הרגליים שלי ומורידה את הדפדפת. "הכול בסדר?"
אני מסתכל בעקבותיה.
הרגליים שלי רועדות. אחת רוקעת ברצפה. זה לא אופייני לי – אני חושב. אני מרגיש גם נוקשות בעורף. ועכשיו כשאני מסתכל למטה אל הרגליים, אני מפחד שהצוואר שלי ייתקע.
"אני פיקס, מה." אני מנסה להרים את המבט אבל לא כל־כך מצליח. "כמו עץ פיקוס."
"ואיך זה לך להיות עץ פיקוס?" היא שואלת אותי. אני צוחק בתגובה.
זיעה מתחילה להצטבר. קיץ והתלבשתי חם מדי.
"תוכלי אולי להדליק את המזגן?"
"באמת חם פה."
ביפּ.
פְששש…
משב אוויר קר מהמזגן מצנן אותי ואני מרגיש את הנוקשות מרפה. הצוואר זז. אני מרים את המבט ומסתכל עליה שוב. היא מחייכת. עדיין, או שוב.
"ברוך שובך."
"תודה."
"הכול בסדר?"
"כן, אני –" אני שואף אוויר עמוק. "שנייה, אני מסדיר את הנשימה–" אני מסדיר אותה. "ואולי אשתה קצת מים." במזיגת המים היד שלי רועדת מעט. אני גומע אותם ומניח את הכוס. ואז אני נושם.
עכשיו גם הרגליים רועדות פחות. יופי.
"אני –" עולה לי רעיון לראש ואני לוקח את קנקן המים ביד. "מקווה שזה בסדר." אני שופך מעט מים בכף היד ושוטף איתם את הפנים. שופך עוד קצת ומעביר אותם בשיער. אני מחזיר את הקנקן אל השולחן ומשקשק את הפנים. מרפה.
"בְּלוּבְלוּבְלוּ!" אני משחרר תוך כדי.
הפנים שלי רטובים. השיער גם. ומבולגן. היא מסתכלת עליי. מרימה גבה – אבל מחייכת.
"סליחה, אממ, אני פשוט בלחץ."
"זה בסדר. טבעי. שמעתי בקול שלך עוד כשהתקשרת. ספר לי על החלום, או הסיוט. בזמנך כמובן–"
"–לא, לא, זה בסדר. אני מוכן."
אני עוצם עיניים. לוקח נשימה עמוקה. ג'אז איטי וסמיך ממלא את החדר. התווים שוקעים זה בתוך זה, נעלמים לאט. המוזיקה לא מתקדמת לשום מקום. היא רק מעמיקה. לא ברור מאיפה היא באה. היא פשוט כבר כאן.
אני פוקח עיניים ויושב בחדר ישיבות ליד שולחן ארוך. לצידי יושבת אשתי.
עשרה או עשרים גברים יושבים סביב השולחן. חליפות שחורות מעל חולצות לבנות, עניבות אדומות.
אין דיבורים. התלחשויות, כן.
האיש בראש השולחן מעביר סיגריות לכולם. אחרי כמה רגעים אשתי מקבלת חופן סיגריות, לוקחת אחת לעצמה, ומעבירה לי את השאר. אני עושה כמוה. לוקח אחת לעצמי, שם אותה בפה, ומעביר הלאה את השאר.
אני שולף מצית מהכיס ומנסה להצית את הסיגריה. גז נובע מהמצית. אני רואה אותו, מסתלסל מהפיה, אבל האש לא נדלקת. אני מנסה שוב. אבל אין אש. רק גז שרוקד.
שיהיה.
אני מבקש ממישהו מצית אחר והוא מגיש לי אחד. זיפו. אני פותח את המכסה ומעביר את האגודל על גלגל ההצתה. קליק. ניצוצות. ועדיין – אין אש. אני מנסה בשנית. קליק. ניצוצות. ובשלישית. כלום.
אני מסתכל סביב. גברים שמעשנים. שמצליחים.
אני מחזיר את מצית הזיפו לאיש. הוא מצית את הסיגריה שלו בהצלחה ושואף עמוק, נושף לעברי עננת עשן.
מתוך העננה מגיחה יד עם מצית שלישית. היד של אשתי.
"תנסה את זה."
אני מנסה. הפעם זה עובד. האש יפה, מדליקה את קצה הסיגריה.
אני שואף והעשן מדגדג לי בגרון. שיעול קטן, ואני מחזיר את המצית לאשתי. שואף שוב. הפעם זה עובר חלק יותר.
ואז כולם מתחילים להתקפל. גם אנחנו. אנחנו מתלבשים, מתעטפים בשכבות, ויוצאים החוצה אל הלילה. קר ברחוב. מגדלים גבוהים מסתירים את השמיים. רוח נושבת ביניהם. השריקה שלה מתעכבת באוויר.
"זה מרשים, אתה יודע?" היא אומרת לי.
"מממ?" אני משמיע.
"שאתה בסדר כשדברים לא מסתדרים."
"אנערף."
"שאתה יודע לזרום עם השיט."
אנחנו מתהלכים קצת ומגיעים לקומפלקס שיכונים. מבני מגורים ישנים בני כחמש קומות, בנויים מלבנים חומות ומוצקות, יוצרים חצר פנימית רחבה, מלבנית. ובמרכז המלבן – מגרש כדורסל מוקף גדר רשת. האספלט כהה וסדוק, הסימונים בו דהויים, אבל בסלים יש רשתות. אנשים משחקים. מבוגרים, ילדים. הם רצים, מכדררים, צועקים, זורקים לסל. הצלילים מהדהדים.
אנחנו מחזיקים ידיים כששלג מתחיל לרדת. איש גבוה מטביע בסל, הכדור מתגלגל לפאתי המגרש ואז כולם מסתכלים אל השמיים. לאט־לאט השלג ממלא את הרחבה, נערם בשכבות במרכז השכונה, והאנשים שעד לפני רגע שיחקו במגרש מתחילים להתקפל, משאירים עקבות בשלג.
כולם הלכו הביתה.
עכשיו שקט. נשאר רק זמזום המזגנים הקטנים שתלויים על קירות המבנים, בצמוד למדרגות החירום.
אנחנו ממשיכים בהליכה ויוצאים מהקומפלקס. עוד כמה רגעים ואנחנו בפארק. אנשים רצים, הולכים, מטיילים עם כלבים. איש מנגן בסקסופון. חתול שחור רודף אחרי סנאי שמטפס במהירות לצמרת של עץ.
"אני צריכה פיפי," אשתי אומרת. "הקור."
כן. הקור קר.
אנחנו נפרדים בנשיקה – היא לשירותים, ואני ממשיך לטפס בשביל אל הגבעה. מלמעלה אני רואה את כל השכונה. את הפארק, את מגרש הכדורסל, את השיכונים ומאחוריהם את המגדלים הגבוהים. הנה חדר הישיבות. אנשים לבושי חליפות עומדים מחוצה לו, מעשנים.
עשן, מתכת, זכוכית, בטון, אספלט, אדמה. אנשים בשר ודם בין לבין. ובין הבין לבין – רוח.
רגע. ועוד רגע. אולי יותר.
ועכשיו:
מועקה.
אשתי. היא הלכה לשירותים. מתי? כמה זמן עבר מאז שהתפצלנו? אני מתחיל להילחץ. מה אם היא לא תמצא אותי? לא, לא. רק שלא תחשוב שנטשתי אותה. הלב שלי. פאק. הלב שלי. הוא לא מחסיר פעימה, הוא מחסיר את עצמו. נעלם לתוך ואקום.
אני חייב למצוא אותה.
אני מסתובב על ציר ומתחיל לרדת במהירות במורד השביל. הברכיים שלי קפיצים, כל צעד דוחף אותי אל הצעד הבא. וכשאני מגיח מעבר לעיקול בשביל, מופיעים שניים.
"מה זה, לאיפה נעלמת?"
מי הם?
"מה?" אני שואל.
"יא מצחיק."
"מי אתם?"
רגע, יש מצב שהם מוכרים לי? טוב לא משנה, אני באמצע משהו–
"–סליחה אבל אני באמצע–"
"–מה הולך איתך, תגיד?" שואל אחד מהם. "הכול בסדר?"
הוא מניח לי יד על כתף אחת והשני מניח יד על השנייה. המגע הזה. הוא מוכר לי.
אני מסתכל להם טוב בפנים.
"אני מכיר אתכ…?" השאלה שלי נקטעת תוך כדי.
אה, בטח – הם חברים. כאילו, לא חברים חברים. חברים מכרים.
רגע. בעצם לא. זה נבו ונצר, החברים הכי טובים שלי. שרדנו את גן חובה ביחד. את יעקב הרס"ר.
הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם.
"ישבנו במסעדה, אמרת שאתה הולך רגע לשירותים – ופוף!" נבו אומר.
"פשוט נעלמת מאחורי הכד," נצר משלים אותו.
"כד?"
"השירותים שם? אז הם נמצאים מאחורי כד ענק."
"באמת?" אני שואל כשהם מסובבים אותי לאחור ואנחנו מתחילים ללכת. אני מביט לאחור.
מה היה שם? מאחור?
"מה איתו?" נבו שואל את נצר. "אתה חושב שהוא מריח שרוף?"
"די עם השטויות, נבו," נצר עונה לו. "הכול בסדר." ואז הוא לוחש לו משהו.
"רגע. באיזו מסעדה היינו?" אני שואל.
"המסעדה הגרמנית."
"ומה הזמנו?"
"פאטוש ומסאחן," הם עונים ברצינות, אבל צוחקים. אני מצטרף לצחוק.
טוב. בעיר מעורבת שכזאת, זה הגיוני.
שיהיה.
השביל מטפס למעלה. שלושתנו הולכים בו. אנחנו עוברים את העיקול, את העיקול שאחרי העיקול, את האמפי הגדול, את ביתן העזרה הראשונה, את המסעדה הגרמנית, ובעצם את הכול. בסוף אנחנו מגיעים לקצה, ושם אנחנו מתיישבים – עם הרגליים תלויות מעל הצוק.
נבו פותח בקבוק בירה ושם לי אותו ביד. נצר מדליק סיגריה ושם לי אותה בפה. הם עושים איתי סלפי במצלמת הפוג'יפילם שקניתי לנצר כמה שנים קודם, לפני הטיול שלו ביפן.
"זוכר שקנית לי אותה?" נצר שואל אותי.
"ברור, מה."
"כמה זיכרונות, אה?"
נצר מראה לי את הסלפי. אנחנו לא נראים כמו עצמנו. אני במיוחד. השיער? לא… נראה לי שזה משהו בעור.
"איך אנחנו מזדקנים מהר," אני אומר בחצי חיוך.
"מהר מדי…" נבו לוקח שלוק מהבירה שלו.
"כבר עם רגל וחצי בקבר." נצר שואף מהסיגריה שלו. "אפשר לחשוב שאנחנו בני תשעים."
"מה שלום שירה, תגיד?" נבו שואל. "חמודה. שנים לא ראינו אותה."
"אה?"
"שירה… מה שלומה?" נבו חוזר על עצמו.
"מי?"
"שירה אשתך…?" נצר ממשיך אותו.
"אני נשוי?"
נבו מסתכל על נצר, מוטרד, שואל אותו: "אולי הוא באמת מריח שרוף?"
"אח שלי," נצר מכבה את הסיגריה באבן ומסתכל לי מקרוב בעיניים: "אתה יודע איך קוראים לך?"
"איזו שאלה?" אני מגחך.
"נו, איך קוראים לך?"
שניהם בוהים בי עכשיו ואני מתמהמה.
"תענה. פשוט. איך קוראים לך?"
"דן, נו, יא מלחיצים… איך קוראים לי, גם כן… דן." נראה לי.
"ואיפה אנחנו עכשיו?"
"בפארק."
"איזה פארק?"
אני מסתכל סביב.
"נו, הפארק ש…"
פאק.
"הפארק ש…"
באיזה פארק אנחנו? איפה אנחנו בכלל?
נצר כורע מולי. נבו נעמד לידו, כוסס ציפורן.
"איפה שירה עכשיו?" נצר שואל.
"מי?"
"נו, שירה!" נבו מרים את הקול.
"אנחנו חייבים למצוא אותה דחוף," נצר אומר.
הם מעמידים אותי על הרגליים וסוחבים אותי משם במהירות. מאחורינו עולה השמש.
"אל תדאג, דנדון," נבו אומר בין נשימות. "הכול יהיה בסדר."
אנחנו עוברים את המסעדה הגרמנית, את ביתן העזרה הראשונה, את האמפי הגדול, את העיקול שאחרי העיקול ואת העיקול שלפניו, עד שאנחנו מגיעים לשביל שממנו באנו. אני מתקשה לנשום.
ובמרחק, מישהי עומדת. הגב שלה אלינו.
"הנה היא!" הם קוראים.
הלב שלי צץ שוב במקומו. אני מרגיש אותו חוזר לפעום.
"שירה!" אנחנו רצים אליה. אני בין הזרועות של נבו ונצר, משתדל לעמוד בקצב.
נצר מניח לה יד על הכתף והיא מסתובבת.
אני…
אני לא מכיר אותה…
ואני עייף.
כל־כך עייף.
מצמוץ, ואני שוכב במיטת הילדות שלי.
רעות.
רחוב האירוסים.
הדלת לחדר שלי פתוחה.
אני מתיישב על המיטה ואימא שלי נכנסת לחדר. היא פותחת את תריסי החלון, מסתכלת עליי בחיוך.
"הרבה זמן לא ישנת אצלנו."
"באמת הרבה זמן."
"מה שלומך?"
אבא שלי יורד מהקומה העליונה.
"להגיד את האמת?"
הוא עובר מחוץ לחדר שלי.
"המצב המנטלי שלי לא טוב."
והוא נעצר. והוא מתקרב קצת. והוא נעמד מחוץ לדלת.
אני בא לספר להם הכול. יאמינו, לא יאמינו.
אני נושם עמוק, עוצם עיניים ופותח את הפה כדי לומר:
"מאמי."
העיניים שלי נפקחות.
שירה.
"עוד רגע שמונה ועשרים."
אשתי.
אני עוצם את העיניים. פוקח שוב. הכול נשאר יציב. המיטה שלנו, חדר השינה שלנו. התקרה עם הכתם. שירה שלי.
אני נושם. מסתכל עליה.
נשאר ככה עוד רגע. ועוד רגע. אולי יותר.
"דן?" היא שואלת אותי.
לא שירה. היא. יושבת על הכורסה שמולי עם דפדפת ביד.
"חלום יוצא דופן?"
"את שואלת?"
היא מהנהנת.
"בלשון המעטה," אני עונה בחיוך וממצמץ בלי להתכוון.
"סוג של חלום בתוך חלום."
"בתוך חלום."
היא רושמת בדפדפת ומרימה אליי את המבט. "קורה לך הרבה? חלומות בתוך חלומות?"
"מדי פעם. אבל לא כאלה."
"מה זה 'כאלה'?"
"הממ…" אני מנסה לחשוב על המילה הנכונה. הרגליים שלי שלובות. אני מחליף ביניהן. "חלומות כאלה 'אמיתיים'…?"
היא רושמת עוד משהו. שותקת כמה רגעים, ואז שואלת: "מה זה אמיתי בעיניך?"
"התקלת אותי."
"קח את הזמן."
אני מגרד בזקן. בצוואר, בלחי. עובר לשפם.
"המציאות מציאותית, כן?" אני אומר. "אבל אני חושב שלרוב היא קורית לנו בלי שאנחנו שמים לב. בלי ש… אנחנו קורים בה… את מבינה, בערך? למה אני מתכוון?"
"תנסה להסביר."
"הממ, וואו…" אני מגחך. "זה מורכב."
"תנסה בכל זאת?" היא מציעה.
"כאילו… המציאות קיימת, והיא קורית לנו… אבל אנחנו קיימים במציאות, ולא קורים בה."
היא רושמת. אני ממשיך.
"עד שמגיע איזה רגע, לפעמים, ש־הופ –" אני מקיש באצבעות. "בסדר. אני עם מה שקורה עכשיו. ואני בסדר עם זה. וזה בעיניי משהו אמיתי."
"ואיך זה מתקשר לחלום?"
"שאלה טובה…"
"כי מה קרה בחלום?"
"…אני לא בטוח שאני יודע. זה עוד, הממ… מחלחל."
היא מסתכלת על הקיר שמאחוריי ועושה פרצוף. מרימה גבות.
"נגמר לנו הזמן, דן."
"זהו?"
"בינתיים, כן."
"הזמן זז מהר כשחולמים," אני אומר.
"אם משהו צץ, אתה מוזמן לכתוב לי."
"תודה, אבל אני לא אוהב להפריע."
"אז תכתוב את הדברים, כדי לא לשכוח."
"רעיון טוב."
אני מתחיל לקום.
"נתראה בשבוע הבא?" היא שואלת.
"נראה לי שכן."
אני מתיישר על הרגליים, מתמתח, הולך לכיוון הדלת ומניח יד על הידית–
"–היציאה מהדלת ההיא, דן." היא מצביעה על דלת אחרת.
אני מסתכל על הדלת האחרת.
"כן?" אני שואל, ואז מצביע על הדלת שמולי. "לא נכנסתי דרך זאת?"
"כן. זאת הכניסה."
"אבל…" אני עובר להצביע על הדלת האחרת. "היציאה משם…"
"כן." שוב היא מחייכת.
שיהיה.
"אוקיי."
כשאני מתקדם לעבר הדלת האחרת, אני מרגיש את הלב שלי פועם. לא מהר מהרגיל, לא חזק מהרגיל. פשוט פועם.
אני מניח יד על הידית, עוצם את העיניים ולוקח נשימה עמוקה.
פותח את הדלת, פוקח את העיניים ויוצא דרכה החוצה.
ואז אני סוגר אותה מאחוריי ושומע את דלת הכניסה נפתחת–