ש.ב מתמטיקה
לגמור את העבודה
לשטוף כיור בשרי
לסיים את הקוד
להכין פעולה לשבת
רשימת המשימות שכתבה באותו הבוקר עלתה בעיני רוחה, היא לא כתבה סעיף בו הנראה כמו:
לעמוד מול מי שלקח אותי טרמפ בזמן שהוא מאיים עלי עם אקדח
היא ידעה שלא תמיד הימים מתנהגים כמתוכנן, אבל עדיין ציפתה למעט התחשבות, יש לה הרבה מה לעשות היום, אין לה זמן לזה.
היא בהתה בלוע השחור המכוון אליה, היא לא חשבה שהוא יירה בה, היה מרענן לראות שמישהו שרוצה לכוון אליה אקדח אכן עושה זאת, אם כי, אם הוא גם היה יורה בה היא כנראה לא הייתה חושבת כך, היא לא הייתה חושבת בכלל.
כדאי להיזהר, בכל זאת, מכוון אליה אקדח: כדור יכול להיפלט, הוא יכול ללחוץ על ההדק בטעות, אם היא תבהיל אותו הוא עלול להגיב בצורה לא רצויה, היא לא יודעת איך הוא מגיב כשהוא מאבד עשתונות; כמו מול חיה מסוכנת ומבוהלת, עליה להתנהג לאט ובזהירות.
"מה אתה רוצה?"
"שלא תתערבי."
"שלא אתערב במה?"
"שכחתי שאני לא אמור להעלות היום טרמפיסטים" הוא מלמל
הם היו היחידים בכביש, מקרה שכיח, אך ייתכן שהפעם זה מכוון.
"שלא אתערב במה?"
קנה האקדח רעד מולה, כמעט מחליק מתוך יד רטובה מזיעה, האיש ניסה לנשום נשימות עמוקות אך היה זה מאמץ שווא, עיניו התבלטו מעט, פיו היה קפוץ בכוח, רגליו נראו כמתאמצות לשאת את משקלו- שלא היה גדול.
הוא היה כפי שהיא הייתה צריכה להיראות, בהתחשב באקדח המתנוסס מול פניה, זה הדאיג אותה.
"הם אמרו-" הוא התנשף "-מסרו לי לדאוג שאף אחד לא יהיה פה באזור בשביל להתערב במה שהם מתכננים, אבל עצרתי לך מתוך הרגל, אז אני צריך לדאוג שלא תתערבי."
דפיקות ליבה הואצו, גופה הרגיש את הסכנה מתקרבת; לא בפעם הראשונה היא הצטערה על כך שאין לה אקדח. היא הבינה, כמובן, למה לא מאפשרים לנערים בגילה לשאת נשק חם, הם בהחלט לא מספיק אחראיים בגיל זה, הסכנה של נשק בידיהם עצומה; אך היא רצתה שיהיה לה דרך טובה יותר מאולר וגז פלפל להגן על עצמה.
בהבזק מחשבה קצר, היא העריכה את האיש על שהרגלו הוא לעצור לטרמפיסטים, אך היו לה דברים דחופים יותר לחשוב עליהם.
"אתה יכול להסביר לי מה התוכניות אשר עליך למנוע ממני להתערב בהן?"
הוא לא ענה, רגלו החלה לבעוט בעצבנות באדמה, נראה שלא באופן מכוון.
"יש לך רישיון נהיגה?"
"כן, א-"
"אז אולי תוכלי לקח-"
"אני צריכה מלווה."
הוא נאנח "אולי בזמנים כאלה ניתן לעבור על החוק, זהו מקרה חירום."
"ושישללו לי את הרישיון? לא נראה לי."
המילים "מקרה חירום" לא עשו עליה רושם, היא שומעת אותם כל יום וחצי, היא יכולה להתמודד עם עוד מקרה שכזה.
שקט השתרר, מרחוק שמעה ציפור מצייצת, צרצרים דווקא לא שמעה.
"הם צריכים לבוא עוד מעט…" הוא אמר בשקט, לעצמו, והסתכל כלפי השמיים, נועץ בהם מבט.
"מי?"
"הם"
"תודה על המידע המפורט"
"אין לי איך לקרוא להם, בסדר?"
"לא"
השקט חזר ואיתו הד של מכוניות שועטות בכביש מרוחק.
הד שהלך והתחזק.
עצם בלתי מזוהה הופיע בשמיים
"זה-"
והתפוצץ
"מה?"
"אמרתי להם להיזהר ממערכת ההגנה האווירית, מטומטמים שכמותם."
"למה אמרת להם דבר כזה?"
נראה שזו הייתה הפצצה ששברה את גב האדם. הוא כיווץ את פניו שטופות הזיעה בעווית כאב ורגליו קרסו תחתיו, האקדח נשמט מידו. היא בהתה בנהג לשעבר שלה יושב ומתנשף בקול על כביש אספלט שנראה מאוד לא נוח. הוא רעד בעוצמה וההתנשקויות בלתי נשלטות פרצו מפיו, כאילו הוא מנסה לבכות ובו בזמן נילחם בבכי, בזיעה שעל פניו התערבבו דמעות. היא תהתה אם הוא עובר התקף חרדה וכדאי לקרקע אותו, שכן במקרה זה נראה שהוא בהחלט מודע לסביבתו וזה מה שמפחיד אותו, מודע יותר ממנה לפחות; חוץ מזה, אין לה מה להגיד שיבטיח לו שהוא בטוח, אין לה סיבה להחזירו למציאות.
עוד עצם בלתי מזוהה הופיע בשמיים וההד המשיך להתחזק.
לשנייה היססה בן סקרנות עזה לפחד עד שנזכרה שהגנה אווירית בדרך כלל לא באה לבד במקרים כאלה ושממש לא כדאי שהמשטרה, הצבא, המוסד, השב"כ או כל גוף לא-בדיוק אוהד אחר ימצא אותה במצב כזה.
היא הרימה בזהירות רבה את האקדח והניחה אותו על יד מושב הנהג ברכב; גררה – בתקיפות יתר לטעמה אך בלית ברירה – את הנהג שעכשיו בוודאות לא היה מודע לסביבתו לתוך המושב הקדמי של הרכב; הוציאה במהירות את האולר, גז הפלפל והפלאפון ושמה ליד האקדח. רק לאחר כרבע שעה של נסיעה הוא התחיל לחזור למציאות ולהבין מה קורה סביבו ונדמה שהבנה זו רק הפחידה אותו יותר. בעיניים רחבות מידי, מבט שמנסה להיות אטום וקול רועד הוא התעקש שצריך לחזור אחורה.
"אם אני לא אהיה שם…" מילותיו אבדו לו במעמקי החרדה.
"השב"כ יטפל שבמה-שזה-לא-יהיה יופי" אמרה מעט במרירות.
"הוא לא."
"ואתה כן?"
מבטו מצא את האקדח.
היא מיהרה לקחת את שלושת אמצעי ההגנה (מצורת המבט שלה) או תקיפה (מהמבט שלו, כנראה) ולשים על רגליה.
"תחזרי אחורה."
היא הפעילה מוזיקה.
"את מסכנת את האנושות כולה."
"אני שמחה לשמוע."
ברור היה שהוא עצמו ממש לא רוצה לחזור אחורה וככל שהם התרחקו הוא נראה נינוח יותר: גופו נרפה, שריריו כבר לא קפוצים, מתגוננים, מפוחדים; אבל הבעת פניו נותרה מודאגת, מאוד מודאגת.
אחרי זמן מה של נסיעה היא סוף סוף עצרה.
"תודה על הטרמפ" היא חייכה אליו, "בהצלחה עם להציל את העולם".
"לעזאזל" הוא פלט.
המכונית עדיין לא זזה כשהיא כבר הגיעה לביתה.
היא הניחה, כנראה בצדק, שהיא תשמע בקרוב על מה שקרה שם ומה בדיוק זה היה, היא לא באמת הייתה בטוחה ביכולות גופי המדינה לטפל בזה במיוחד בהתחשב בכך שהיא לא ידעה מה זה, אבל היא ללא ספק בטחה ביכולתם יותר מאשר ביכולותיה וכאמור: היא ממש לא רצתה שהם ימצאו אותה שם והיו לה לא מעט דברים לעשות גם ככה.
–
צרחות עזות חדרו דרך האוזניות שלה ועוצמתן הייתה חריגה עד שגרמו לה לעצור את המוזיקה ולעזוב את הצלחת שבדיוק סיבנה מתוך דאגה שדבר ממש גרוע קרה.
מוחה מיד הותקף בערבוב של צהלות התרגשות לצווחות פחד, כולן מורכבות ממילה אחת:
"חייזרים!" צרחה אחותה בין חיוך לחיוך בעודה קופצת במקומה.
"חייזרים!" צעקו שני אחיה בהתאמה, בעודם רועדים על הספה.
"חייזרים!" צעקה אחות נוספת בעודה שועטת לתוך הבית ובעקבותיה שיירה של יותר מידי ילדים.
"חייזרים!!!"
"העולם החליט להשתגע היום סופית" היא מלמלה לעצמה, "נמאס לי". שנייה אחר כך עלתה במוחה האפשרות שיש קשר בין הדברים. היא הטילה ספק בכך שהדבר ממנו הנהג כה פחד היה חייזרים, שכן הם לא דבר עד כדי כך מפחיד, אבל כפי שנראה מתגובות אחיה יש סיכוי לא מועט שכן.
"למישהו מתחשק להסביר לי?" היא אמרה שבקול שקיווה – אם כי לא במיוחד הצליח – להתגבר על הצעקות שמילאו את הסלון.
"פרסמו באינטרנט שיש חייזרים בישראל!" אמר האח ששמע אותה בטעות כשעצר לשאוף אוויר.
"מי פרסם?"
"כולם!"
"בסדר בסדר" אמרה בידיעה ברורה שהוא כבר לא שומע אותה והלכה לחפש את המידע בעצמה במחשב. היא תהתה היכן אמה ברגע זה ושנייה אחרי זה נזכרה שהיא במרפאה.
הכותרת העצומה שבה נכתב "חייזרים בישראל" בכל אתר ואתר חדשות עם כמות משתנה אך תמיד מוגזמת של סימני קריאה (מה יש לאנשים עם הצמדת סימני קריאה לחייזרים?) וכמה תמונות ממקום שזיהתה מיד שכן בילתה בו יותר מידי משעות הצהריים שלה הספיקו מיד בשביל שתבין.
חייזרים מבקרים בישראל
ראש הממשלה הגיע לביקור במקום
סוכנות החלל הישראלית
מדענים מכל רחבי העולם
מהמשטרה לא נמסרה תגובה
מנסים לתקשר
אדם שטוען שניסה להתריע
איום על האנושות
המילים הבזיקו מול עיניה, מנסות – כי כך דרכם של עיתונות ושל אתרי אינטרנט – לשכנע אותה לקרוא עוד ולגלות את כל המידע שיש בכוחן לספק כרגע, אבל כבר היה לה כל המידע שהייתה זקוקה לו.
"חייזרים…" היא מלמלה ונחרה לעצמה בבוז קטן (לפני האנושות, כמובן, לא כלפיהם).
חייזרים מעניינים ללא ספק, ממש מרתקים ומלהיבים, יש בהם הרבה כדי לענות על לא מעט שאלות שיש למדע ושמסקרנות את האנושות לא מעט זמן, אבל הפחד מהם מוגזם ומיותר: מירב הסיכויים שהעניין שיש להם בנו הוא בדיוק כמו העניין שלנו בהם – עניין מדעי ושאיפה לידע, אף אחד, למיטב ידיעתה לא אמר לעצמו: "מעניין אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, הייתי רוצה לאכול חייזרים". אין להם שום צורך במותנו או בהשמדת האנושות, כנראה שלהיפך. ככל הנראה מה שקרה זהו חיפוש הדדי מסיבות דומות והם פשוט מצאו אותנו לפני שאנחנו אותם. את כל האירוע הזה אפשר לפתור עם קצת תקשורת בריאה ושכל ישר, אם כי, אלו שני דברים שקשה לומר שהאנושות מצטיינת בהם. זה ההסבר הפשוט ביותר ולכן, לפי התער של אוקאם, גם הנכון. חייזרים כל כך הרבה יותר מגניבים מאשר מפחידים, יש מספיק גורמי חרדה גם בלי המצאת איומים רק כי דבר כלשהו לא מספיק מוכר.
מצד שני, הנהג היה ממש מפוחד והוא היה איתם בקשר לפני זה, הוא כנראה יודע משהו עליהם ועל הכוונות שלהם. או שהוא טיפש. וגם – למה שהם יתאמצו להיכנס לאטמוספירה של כדור הארץ? הם מסוגלים ליצור קשר עם האנושות מרחוק מספיק טוב, כפי שיצרו קשר עם הנהג ואם הם רוצים לבצע מחקר הם יכולים לבקש דגימות שנשמח לספק תמורת דגימות דומות מהם; ואיך ייתכן שהם לא נתפסו על ידי נאס"א לפני שנכנסו? הם כנראה היו במערכת השמש מספיק זמן בשביל שישימו לב אליהם, או שלא? אולי בכל זאת יש להם כוונה נסתרת נוספת מלבד מדעית. בכל מקרה, ניכר שהביקור הזה מאוד מתוכנן ובהחלט לא מקרי, אם כי דל במידע.
כל זה רץ במוחה תוך כמה שניות.
–
תיק הצד שלה חיכה בנאמנות (כי בגידה לא באה בחשבון אצל תיקים) מלא בכל ורק במה שהיא זקוקה לו ליציאה מהירה של פחות מיום: מים; פלאפון; אמצעי הגנה; פריכיות, קרקרים ושקית של אגוזים, שקדים וגרעינים שונים; מפתחות; מטען ומטען נייד; מחברת, עטים וחפיסת מסטיקים בטעם דובדבן.
עכשיו, כשהמקום במלא סקרנים, אין סיבה שתמשוך תשומת לב מיותרת.
"אמא, אני צריכה מלווה, אני רוצה לנסוע למקום של החייזרים."
ההורים שלה כבר הביעו סבלנות יוצאת דופן לבקשות הרבה יותר מוזרות שלה – כנראה מתוך הבנה שיש להן שורשים גנטיים כלשהם – אלא אם כן הם סברו שהבקשה מסכנת אותה יתר על המידה.
"אני עוד מעט גומרת פה ואני יכולה לבוא איתך, באמת חיפשתי לאן להוציא את הקטנים ואני גם מאוד סקרנית, אבל נצטרך לחזור מוקדם ולאכול ארוחת ערב איפשהו בדרך."
"תודה, אמא! אין עלייך!" אמרה במלוא הכנות.
תיקון: הם הביעו הרבה מעבר לסבלנות ובאופן וודאי היה מדובר בעניין תורשתי.
–
הכביש החד-מסלולי עליו נסעו כנראה לא ראה עומס כזה מאז שנסלל. את רוב הנסיעה הם העבירו בעמידה בפקק ובליווי מוזיקת מטאל בשביל להרגיע את התינוק ששמיעת צרחות גרמה להפסיק לצרוח בעצמו, ככל הנראה כי הוא לא חווה מספיק בבית בהקשר שלילי – היא תמיד סברה שההורים שלה רגועים מידי.
את המכונית היא החנתה בחניון המאולתר שהקימה המשטרה אשר היה מלא ברכבים והלך והתמלא עוד ועוד. לאורך כל הכביש היו מכוניות חונות, כנראה של אלו שהספיקו להגיע לפני שהוקמו החניות.
כשהגיעו למקום הוא אכן היה, כצפוי, הומה אדם, בשונה מאוד מהכביש הריק והשקט בו הם עצרו כמה שעות לפני כן. מחסומים משטרתיים ורכבי בטחון הקיפו את המיקום המדויק, אבל מחסומי אדם הקיפו מרחב ברדיוס גדול פי כמה. עיתונאים וסקרנים התאמצו להתקרב כמה שיותר בשביל לראות ולצלם ולנסות להוציא הודעה רשמית מהגורמים הביטחוניים.
גם היא, כמובן, רצתה להתקרב עוד, אבל שנייה אחרי שהם הגיעו היא קיבלה סיבה הרבה יותר טובה להיכנס לתוך ההמון: אחיה בן השלוש רץ היישר לתוכו.
"דינדין, חכה!"
מהר מאוד היא הבינה שצעקות לא יואילו במקרה זה והתאמצה להדביק את אחיה שהתקדם במהירות בין האנשים. גודלו הלא-גדול עזר לו להתקדם ולהשתחל, אבל יסכן אותו במקרה של קריסת קהל או במקרה שיאבדו אותו; כמו עם חיות מסוכנות, אסור לנתק קשר עין.
הוא התקדם ישר, עמוק יותר וקרוב יותר למחסומים, בעוד היא רצה קדימה אחריו היא נתקלה מבלי כוונה באנשים רבים ונראה שפגעה בחלק מהם שכן צעקות רדפו אחריה.
כשכבר הגיעו למרכז המעגל, איפה שאנשים בתפקיד רחשו פעילות, מחסומי פלסטיק אדומים היו מוצבים ושוטרים עם מגפון הזהירו את האנשים שלא להתקרב, היא גילתה שלא רק צעקות רדפו אחריה. הנהג מהצהרים כנראה קרא לה כל הדרך בזמן שהתמקדה באחיה, לחלקיק שניה הסיטה את מבטה לעבר מבטו שנותר פעור עיניים וכשהחזירה אותן לנקודה האחרונה בה אחיה היה, הוא כמובן כבר נעלם משם. רגע מדאיג אחר כך היא ראתה אותו מעבר למחסומים, מתקדם בריצה לעבר-
עצם בלתי מזוהה
היא תשאיר את זה ככה בינתיים ותחליט אחר כך מה היא רואה שם.
בלי מחשבה, היא עברה את המחסומים החדירים מידי שהציבו מפאת קוצר זמן ורצה אחריו במהירות שהיא מצליחה להוציא ממנה רק במרדפים הקבועים אחרי האחים שלה ופעלתנות היתר שלהם.
היא סוף סוף הצליחה להדביק אותו, היא אחזה בו חזק ובעודה מתנשמת ומתנשפת סביבתה חדרה למודעתה והיא ראתה הרבה יותר מידי זוגות עיניים נעוצות בה וגם כמה קופסאות גדולות מעוותות צבועות במגוון צבעים שנראה כאילו מישהו ניסה לצייר ציור מופשט ונכשל. הקופסאות משום מה הצליחו לזוז וגרמו למוחה להסתחרר. השילוב של ריצה, שמש וצמא הגביר את הסחרור והיא רק רצתה לצאת משם. היא הרימה אותו של הידיים והתקדמה לכיוון ממנו הגיעה, מנסה להסביר לילד למה מה שעשה היה לא בסדר.
"דינדין, אתה לא יכול לרוץ בלי שאנחנו יודעים לאן אתה הולך ובלי שיהיה מי שישמור עלייך, מה שעשית עכשיו היה מאוד מסוכן, אתה מבין את זה? רואה את המחסומים האדומים? אסור לעבור אותם, בסדר?"
הילד לא ענה.
"בסדר, דינדין?"
"דינדין?" שאל שוטר שבא מולה.
"כינוי, שיבוש של דני דין, הוא כל הזמן נעלם לנו."
"כן, אפשר להבין, איך קוראים לו באמת?"
"אחיה"
"ומי-"
"אלו החייזרים?" היא הנידה בראשה לעבר הקופסאות.
"כן" בקולו ניכר קוצר רוח.
"קצת מוזרים"
"אלו חליפות החלל שלהם, הם לא יכולים…" הוא התלבט לרגע "לנשום כאן, אם אפשר לקרוא לזה כך."
"והצלחתם ליצור איתם קשר?"
"הם יוצרים איתנו, אבל זה לא רלוונטי לענייננו, אפשר לשמוע מה מעשיך כאן?"
"לא" אמרה והתקדמה בזמן שאחיה התפתל בידיה, מעוניין בבירור לרוץ שוב למקום שאסור לו להיות בו.
השוטר עמד כמה שניות, בוהה בה, עד שנזכר מה הוא אמור לעשות.
"סליחה, כנראה לא הבנת את כוונתי-"
היא המשיכה להתקדם בנחישות, אוחזת בחוזקה בילד המנסה לברוח.
"אני לא יכולה עכשיו, אני מנסה להציל את החייזרים ממנו."
"את החייזרים… ממנו?"
"הוא בהחלט עלול לשבור את הדברים המוזרים ששומרים עליהם."
"אני לא חושב-"
"לא משנה מה אתה חושב."
"אמא!" קרא השובב.
ואכן אמא התקדמה לעברם, דוחפת עגלה ועל ידה דילגה אחותה הקטנה, שנראתה שרק בקושי היא עוצרת את עצמה מלרוץ גם היא אל מעבר למחסומים הלא מספקים.
רק לאחר שנתנה את אחיה לאמה, היא נפנתה לעכל את מה שעברה באותו הרגע, את הפלא. היא הייתה קרובה לחייזרים. אלו שמדענים מחפשים אחריהם מרגע שהאנושות הבינה שאולי יש כאלה ביקום. זה מגניב, היא לא הצליחה לחשוב על מילה אחרת, פשוט מגניב. מגניב ומפליא ומגניב. ההבנה שהיא עמדה ליד פתרון אחת התעלומות הגדולות ביותר חלחלה לאיטה והידיעה כי היא בין היצורים התבוניים שעל גבי כדור הארץ שזכו להיות הראשונים (באופן יחסי לשמונה מיליארד) שהביטו בחיים תבוניים מחוץ לו רק התגנבה לביקור קצר בתוך מוחה.
זמן מה עמדה ובהתה באנשים שזזו מולה כשהם נועצים בה מבטים בעוד הם מתאמצים לשווא שלא תשים לב לכך, לא היה צורך להתאמץ לשם כך.
"שלום."
היא ניערה מעט את ראשה ומבטה המעורפל התמקד.
הנהג מהצהריים עמד מולה ומאחוריו היא ראתה את השוטר מתקדם לכיוונה.
"מה?"
"מה את עושה פה?"
"מה שכולם באו לעשות, מסתכלת על חייזרים."
"ורצה ישר לתוכם?"
"שלום."
היא הסיטה את ראשה ומבטה מצא את השוטר.
"מה?"
"מה את עושה פה?"
"מה שכולם באו לעשות, מסתכלת על חייזרים."
"ורצה ישר לתוכם?"
"מה שניכם רוצים ממני?"
הם הביטו זה בזה במבוכה.
"אתם מכירים?"
"לא."
"ואתם מכירים?" שאל השוטר.
"כי אתה זה ששואל את השאלות כאן?"
"מה? כן. לא."
"אני מציעה שבמקום שתחקור אותי, תחקור אותו, יש לו הרבה מה להגיד על מה שקורה פה וכנראה שהוא יודע כמה דברים על מטרת החייזרים בבואם לפה."
"ואיך את יודעת זאת?"
"תשאל אותו" אמרה בחיוך גדול והלכה לכיוון אמה, לעזור לה עם הילדים. לא עניין אותה מה כל אחד מהם רוצה ממנה, אבל היא שמחה שיכלה לחבר בניהם, זה כנראה יועיל.
–
חיוכה גדל עוד בין ביס לביס.
"זה. פשוט. מגניב" אמרה בהדגשה של כל מילה.
"אני מסכימה."
"את יודעת כמה זה ישפיע על העולם? כמה זה ישנה הכל? זה מפוצץ מוח."
"כן, נכון, את יכולה לעזור לה?"
בזמן שניקתה את אחותה מהאוכל שמרחה על עצמה והסבירה לה איך נכון להחזיק אותו עלו במוחה שאיש כנראה לא הבין את המשמעות האמיתית של כל העניין ושזו ככל הנראה המטרה האמיתית של החייזרים: הכרת ציוויליזציה אחרת לגמרי. הם חיים בצורה כל כך אחרת מהאנושות שמרתק להכיר זאת. זו היכרות עם שונות שלא ניתן לדמיין בחיים על כדור הארץ והיא תהיה מרתקת מאוד. מה מקביל אצלם לתנ"ך?
–
מדהים לראות כמה יכול להשתנות בכמה שעות. זו הייתה אחת מהמחשבות האחרונות שעברו במוחה רגע לפני שהוא כיבה אותן. עלתה בה החלטה מאוד ברורה שהיא צעירה כרגע ואין לה מקום להתערב באירוע, אבל ללא ספק היא תעסוק בנושא עוד בעתיד, אין סיכוי שהיא עוזבת את זה ככה.
חלקיק שנייה אחרי שהתעוררה משינה מלאת חלומות עיבוד של היום שעברה על יצורים מוזרים שמתפוצצים בפתאומיות והצליחה להפריד בינם למה שבאמת קרה, שפתיה נמתחו לאט לחיוך במחשבה על כמה טוב שיש משהו שהצליח להעיר בה את הסקרנות שלה ואת תחושת הפליאה מהיקום – דבר חשוב שאיבדה מזמן.