רבים הכריזו על כפר קונקורדיה בתור מקום מקולל.
ככה זה כאשר בכל לילה ולילה מסתובבות להן מפלצות מרושעות המאיימות על חיי התושבים הפשוטים. אלו מתארים אותן בתור חיות עצומות ועטופות פרווה מנוזלת, עם עיניים אדומות וניבים נוטפי ריר וקצף. עוד בתחילת זמני הכאוס, האמיצים גיבשו קבוצת הגנה ושמירה על הכפר, אך כל אלו לא נראו בבוקר לאחר מכן. לכן, הפתרון נהיה פשוט וכנוע: ברדת החמה, כל מי שרוצה לשמור על חייו נועל את הדלתות והחלונות, ומתפלל לאלים שישמעו את קריאותיו.
לאו באטרפילד היה רק נער פשוט מבית חוואים בדרום הכפר. בכל שבע עשרה שנות חייו הכיר את המציאות המוכרת ושמע את סיפורי הזוועות על אותן מפלצות צמאות דם. בעודו עוסק בחליבת פרות המשפחה, לאותו חלבן היה חלום גדול על מציאות רחוקה מהנוכחית: להשמיד את הרוע ולהשליט רק טוב! הוריו כינו אותו נאיבי, חבריו צחקו עליו, אך דבר לא עצר אותו מלהמשיך לדמיין יום שבו האופל יכחד מן העולם.
ביום אחד גורלי, כשחלב את הפרה האהובה עליו, מרת׳ה, מרת׳ה, שמע לאו קולות מוזרים. הוא שחרר את העטינים מאצבעותיו המחוספסות, זקף את גבו וחיפש בזהירות אחרי המקור. כשהשקט מילא את האוויר, הנער התיישב בחזרה על שרפרף העץ, וחזר לחלוב את מרת׳ה. הקולות המוזרים שבו, הפעם הם נשמעו רכים ומלטפים כמו של אישה.
״מה? מי זה שם?״ קולו נשבר.
שום מענה.
הוא גירד את אוזנו עם הזרת, אולי נכנס לו איזה זבוב? בשלב הזה ליבו הלם בחזו כמו שמתופפים בתוף. כשהרים את מבטו אל על, שם לב שהשמש עוד לא ירדה לגמרי, כך שהמפלצות לא אמורות להיות בקרבת מקום, כך לפחות שכנע את עצמו להאמין. הוא לקח נשימה עמוקה ואיטית לפני שניסה (בפעם השלישית) לחזור לעבודתו. על מנת להקליל את האווירה המלחיצה, הוא התחיל לשרוק לעצמו וקיווה שלא ישמע דבר נוסף חוץ מהשיר העממי המוכר. כמובן, באופן צפוי, שמע שוב את הקולות האלו, רק שעכשיו הקולות התגבשו לכדי מילים ברורות.
״לאונרד…״
״לאונרד… הקשב לי… לך אחרי קולי… מצא אותי…״
לאו גירד את מצחו המזיע. ״מי את? מהיכן את מדברת אליי?״ אישוניו הכהים הצטמצמו מרוב פחד.
התחינות נמשכו ודרשו מהחלבן לגשת ולחפש אחרי דבר שאינו יודע מהו. הוא הביט במרת׳ה שרק בהתה בו באהבה, ולאחר מספר רגעים של מחשבה, לקח מקל ארוך וגדול שמצא ליד אחד העצים הקרובים, והלך לחפש אחרי הלא נודע. ככל שהתקרב אל כיוון מסוים, כך הצליח לשמוע את הקול באופן ברור וממוקד יותר. זאת בהחלט הייתה אישה, כנראה בסביבות גיל העשרים המאוחרים, טון הדיבור שלה היה עדין אך עייף וטרוד באותו הזמן.
השמיים התהדרו בדמדומים כאשר לאו מצא מערה באיזור שומם אדם. הפרה והצעיר עמדו יחדיו בפתח, ההיסוס מילא את פניו המיוזעות. מעולם לא יצא לו להיכנס למקומות לא מוכרזים, בטח ובטח שלא הובל על ידי אישה מסתורית אל מערה. הוא בחן את פניה של מרת׳ה, בתקווה שתספר לו אם זה מסוכן או לא, אך לצערו לחיה שלו אין את אותן יכולות של אותה ישות.
״אתה מסוגל לאו, תכנס אל המערה, ושום דבר לא יקרה לך.״ הוא דרבן את עצמו והתחיל לקפוץ במקום במחשבה שזה מה שימריץ את רגליו לבצע את המעשה האמיץ ולהיכנס פנימה. הוא נאלץ להשאיר את מרת׳ה בחוץ כיוון שהכניסה הייתה צפופה מדי עבורה. גופו הדקיק השתחל פנימה וכך הלך בצפיפות, בחושך, וניסה שלא לצרוח בכל פעם שטפטפו עליו טיפות מהתקרה. הקירות החלו להתרחק ולהתרחק ככל שהתעמק בדרכו, עד שהגיע אל מבואה גדולה עם פתח לשמי הירח שהאירו אותה באור כסוף. שריריו שקשקו מפחד בשלב הזה. וודאי הוא לא ידע האם הוא במקום הנכון, ואם הוא לא…? הוא הסתובב כדי להמלט משם בריצה, אך קירות המערה החלו לזהור.
״הלו?! אני לא יודע מה את רוצה ממני, אבל אין לי שום דבר לתת!״ הוא קרא כמעט בצעקה, השקט החריד אותו.
״לאונרד. לא תצטרך לתת שום דבר. רק לקחת.״ הקול השיב לו. ״מצאת אותי… סוף סוף. אחרי כל הזמן הזה מצאתי מישהו שיכול להביא איזון בעולם חסר צדק.״
״מי את?״ הוא נדחק אל הקיר בעוד שאצבעותיו עברו בשערותיו הכהות. עיניו חיפשו בכל פינה אך לא היה שום צל של אדם או ישות כלשהי.
״את התשובה תקבל ברגע שתניח את ידך על ליבי.״ היא השיבה בנימה שמיימית.
״ליבך?״ הוא רק נהיה מבולבל יותר כשהחל להסתובב בתוך המבואה המוארת רק עם המקל שיגן עליו בידו, עד שהבחין באבן לבנה וזוהרת בקרקעית בריכת סלעים במרכז. הוא הכניס את ידו והרגיש את המים החמימים נוגעים בעדינות בעורו השזוף. הוא הרים את האבן וברגע קול האישה נעשה צלול יותר מאי פעם.
״מצאת אותי, לאונרד באטרפילד. אני היא קריסטל האור. אני היא התגלמות הטוב שהיה והטוב שיהיה. שמעתי לקריאותייך להביא טוב לעולם באמצעות ליבך האמיץ, ולכן, בכוחי לתת לך את החיזוק שאתה זקוק לו.״ היא הבטיחה בביטחון. ״כל מה שעליך לעשות הוא להצמיד אותי אל החזה שלך.״ היא הכריזה.
לאו לגם את רוקו בחשד. ״ל-למה את עוזרת לי, בעצם?״
״לאונרד. עולם בני האדם והטבע מתנגשים זה בזה כבר במשך עשרות שנים. אנשיך סובלים, והם זקוקים לעזרה. חיפשתי אדם מתאים ואתה הנבחר. שנינו רוצים באותו הדבר. למה שלא נעבוד יחדיו?״
הוא שהה רגע כדי להחליט. האם הוא הולך אחרי קריסטל כוחני? האם לחזור למקום הבטוח בחווה? אוי, אלים, הוא אפילו לא זוכר כמה זמן הוא כבר חולם לצאת ולחפש את ייעודו בעולם! ואולי זה התפקיד שהוא צריך למלא? הוא לא ידע לתאר, אבל בליבו ידע שזה נכון לו להקשיב לקריסטל האור.
״אני מוכן.״ הוא הסכים, וכך מעגל אור הופיע סביבו. זה היה מדהים, האור סנוור אותו עד שהיה מוכרח לעצום את עיניו עד תום ההליך. כשהאור נרגע, הוא קלט שידיו ריקות. הקריסטל נצמד לחזה שלו ונהיה חלק ממנו, זוהר ומרשים בגאווה. אם זה לא היה מספיק, הוא כבר לא היה לבוש בסמרטוטיו הפשוטים, אלא בשריון אבירים מוזהב, ומסביב למותנו חרב זהב מעוטרת עלי זית לבנים. כמו האדם הסקרן שהוא, הוא שלף את החרב והרים אותה בהשתאות.
״אלים אדירים!״ הוא השתנק מעוצמתו של הנשק. ״זה מדהים!״ הוא לא הצליח לסגור את פיו מרוב התרגשות.
״בעזרת החרב תשליט איזון ברוע המוחלט!״ היא הכריזה. ״עכשיו, סר לאונרד, צא החוצה. השמש כבר אינה בשמיים יותר, משמע הציוויליזציה שלך נתונה בסכנה.״ קולה הזהיר במתיחות, וכך, יצא מפתח המערה הצפוף. הוא לגם את רוקו בחשש כשהסתכל על כוכבי השמיים המנצנצים. מעולם הוא לא נשאר כל כך רחוק מביתו אחרי שעות היום. הוא קיווה שהוריו לא מודאגים מדי בקשר אליו, אבל אחרי שילחם במפלצות הגועליות, לא יהיה להם ממה לדאוג יותר!
״מרת׳ה! מרת׳ה! מרת׳ה יקרה!״ הוא קרא אחרי שלא ראה אותה בסביבה. ליבו החל לפעום, אולי מפלצת תקפה אותה כשהוא לא היה על המשמר? הוא החזיק אצבעות שהיא פשוט ברחה ושלא נפגעה, אחרת יאשים את עצמו לנצח. היא החיה הכי קרובה אליו, אולי אפילו החברה הכי טובה שלו ביקום! הוא זכר איך לא אפשרה להוריו לחלוב אותה, עד שלא נותרה ברירה והוא היה המטפל הבלעדי שלה. תמיד היא הייתה סבלנית ונחמדה אליו כל כך.
הוא שמע צעדים בקרבתו, כאלו שדחפו את העלים בכל פעימה. הוא שלף את חרבו והחזיק את הידית צמוד בשתי ידיו עד שמפרקי ידיו הלבינו. הוא ייצב את עמידתו, לא שידע אי פעם איך לעשות זאת אבל עכשיו עם כוחותיה של הקריסטל הצליח לעמוד בכובד השריון ולהחזיק חרב כאילו עשה זאת כל חייו.
הצעדים החלו להישמע יותר ויותר כמו פרסות קלילות המקליקות בדרך כמו חיה חופשיה וחסרת פחד. הוא כיווץ את עיניו והביט לכיוון השיחים, מהם יצא סוס לבן, תמיר ובעל כתמים שחורים. הסוס נעצר מלפניו והוריד את ראשו לאות כבוד. הוא היה מבולבל במיוחד מההופעה של הסוס המרשים. ״ומי אתה?״ הוא התקרב בזהירות אל הסוס והניח את ידו על מצחו השעיר.
״אינך מזהה את חברתך הותיקה?״ קריסטל האור שאלה והחלה לזהור מחדש בחזו.
הוא הרים את גבתו העבה והשתנק כשראה את הכתמים בסדר המוכר על הסוס, או שנאמר, הסוסה? ״מה עשית לה?״ הוא דאג.
״עזרתי לה להפוך לישות חזקה והולמת יותר למעמדה האצילי בתוך ליבה. שנים שהיא מגנה עליך ומגלה כלפיך נאמנות שאין כמותה. אין מקום לדאגה, סר לאונרד, השינוי לא יצר אף כאב, בדיוק כמו שלא כאב לך בעת השינוי שלך.״ היא הבטיחה, בעוד שמרת׳ה נראתה מרוצה לחלוטין מגופה החדש.
לאו נהיה נרגש מהשינוי שעבר על שניהם והפך אותם מחוואי ופרה פשוטים לאביר וסוסה אדירים. ״כדאי שנשוב הביתה, גורל הכפר בידינו.״ הוא דיבר אל מרת׳ה, וזאת רכנה מטה ונתנה לו לעלות עליו. הם רכבו יחדיו בחזרה אל הכפר, בתקווה שלא יגיעו מאוחר מדי. הם מצאו את הכיכר המרכזית ריקה מאדם. כל הבתים היו חשוכים ואטומים בקרשים ממוסמרים. אין מה לומר, תושבי הכפר כבר היו מתורגלים כמו שצריך. הוא ירד ממרת׳ה הסוסה כשהגיעו אל הגבול בין היער לבין הכפר. גם השניים הגיעו מהיער, אך לא מהיכן שהמפלצות שוכנות.
ערפל ריקד באוויר הקר, אך זה לא הניע את לאו מלהמשיך ולחכות לאיומים הבאים. והנה רק דיברנו, הרשרושים החלו להשמע קרוב יותר ויותר בקרבתו. מפלצת עצומה על ארבע רגליים התגלתה לה מהחשכה. כשלאו הרים את חרבו, האור שבקע ממנה הופץ לכל עבר וכך היה יכול לראות את האויבת שלו בבירור. היא הייתה מבעיתה עם קרניים ארוכות וחדות כמו חצים, פרוותה הייתה מכוסה בריר סמיך ועיניה האדומות נראו חסרות הבעה אופטימית. קול גרגור מאיים עלה מגרונה בעוד שחשפה עליו את שיניה האימתניות.
״קישטה מפה, מפלצת מגעילה!״ נופף לאו בחרבו המבריקה. ״את לא רצויה כאן! חזרי אל היער ועזבי אותנו במנוחה!״ הוא ניסה לגרש אותה, אך היא לא זזה ממקומה.
למעשה היא התייצבה במקומה והתכוננה לתקיפה. היא ניתרה ממקומה ועטה עליו, אבל לאו רץ שמאלה ונמלט מהטלפיים החדות שלה. היא החלה לרדוף אחריו כמו ציידת אחרי הטרף שלה. האביר קפץ על מעקה המזרקה וגרם לה לעקוב אחריו, אך כשזאת הגיעה, היא נפלה אל המים.
לאו צחק במחשבה שידו על העליונה כעת. ״ראית מה זה? אולי באמת כדאי שתתקלחי, מפלצת דוחה ומנוזלת!״
המפלצת התנערה ויצאה מהמזרקה שנהייתה עכורה ושחורה מרוב הזוהמה שירדה מפרוותה. היא נהמה בזעם ורצה לכיוונו בכל הכוח, רק שהפעם לאו לא הצליח להדוף אותה. הוא תפס בקרניה ונסחב יחד איתה קדימה.
״תעצרי!!״ הוא צעק אבל המפלצת הייתה כל כך עצבנית, הרי למה שהיא תקשיב לאויב האנושי שלה? היא גררה אותו רחוק ממרכז הכפר קרוב אל היערות שוב, אך רגע לפני שריסקה אותו לתוך עץ, מרת׳ה הסוסה דהרה במהירות ודחפה את ראשה אל הבטן של המפלצת וכך לאו התגלגל על האדמה.
הוא הביט בשמיים החשוכים והתנשף בכבדות. ״זה קשה יותר ממה שחשבתי.״ הוא מלמל.
״האמן בעצמך, סר לאונרד. אולי הדרך שלך אינה נכונה.״ היא הציעה.
מרת׳ה חזרה לעמוד מאחורי לאו בזמן שקם על רגליו וניקה את ידיו מהאדמה שנדבקה אליו. המפלצת חזרה בצעדים איטיים ושקטים והסתכלה על הנער במבט חסר רחמים. הוא ייצב את עצמו ויצר קשר עין עם המפלצת.
אולי באמת הדרך שלו לא נכונה. הוא ניסה לברוח ולהתחמק, אבל אולי הוא פשוט צריך לחכות לרגע הנכון?
החיה גירדה את החול בהכנה להתקפה נוספת, בעוד שלאו החזיק חזק את חרבו ושמר על עמידת מוצא נוחה. הוא חשב על הלילות הנוראים שהוא ובני הכפר עברו בגללן, על הפחד שזרעו, ועל העובדה שהלילה הפך למושג מחריד ביותר. כל האימה והרוע שחשב עליהם גרמו לו להיות ממוקד במטרה אחת: לקטול ולסיים את הרוע אחת ולתמיד.
וכך, כאשר המפלצת פרצה קדימה וקפצה גבוה-גבוה, כמטר מעליו, הוא כיוון את החרב ובתנועה אחת כוחנית שיסף את צווארה. היא נפלה ארצה ועיניה האדומות נעצמו. האור מהחרב זהר שוב וכוון לכיוונה של המפלצת.
״אף אחד לא יוכל לנצח אותי באמצעות הכוח שלי! הרוע חוסל ואני עכשיו אביא טוב לנצח!״ הוא קרא בגאוותנות. הפרווה החלה לרדת מעורה של המפלצת בזמן שחגג את נצחונו וכל גופה השתנה והתעצב מחדש. קרניה נעלמו כלא היו, גופה נהיה רזה, מוארך ועדין מאוד, צווארה נהיה ארוך ורגליה דקיקות וקלילות. הוא נפל על ברכיו כשקלט כי מדובר בחיה מתוקה וחמודה להפליא.
״מה קרה כאן?״ הוא היה מבולבל.
״נראה שהתצורה הטבעית של המפלצת היה בכלל איילה. אפלת הטבע השתלטה עליה והפכה להיות מפלצת. אך מדוע?״ הקריסטל תהתה יחד איתו.
עוד צעדים נשמעו מתקרבים אליו. שלוש מפלצות קטנטנות הגיחו מהשיחים וככל שהתקרבו, כך התצורה שלהן הפכה לשל איילים קטנים.
״לא… אלו היו הילדים שלה…״ הוא מלמל והניח את ידו על מצחה של האיילה המנוחה. הוא הביט לשמיים ודמעה ירדה מעינו. ״חשבתי שאני עושה טוב. למה אני מרגיש כל כך רע?״ הוא תהה בזמן ששאר גורי האיילים שכבו לצידו.
״לעיתים, סר לאונרד, הטוב שאתה חושב שאתה עושה יכול להיות רע בפני הצד השני. טוב ורע לא מוכרחים להילחם זה בזה. הם הולכים ביחד. בכל רע יש טוב, ובכל טוב יש גם רע.״ היא סיפרה. ״הדרך שהלכת בה נראתה לך כטובה. בדיעבד, היית יכול לבחור גם בדרך אחרת. להקשיב לצד השני. להבין אותו.״ הקריסטל נשמעה רחומה ועדינה בדיבורה, גם אם מילותיה היו קשות. ״עדיין יש לך הזדמנות לתקן את שהרוס, סר לאונרד באטרפילד.״
״אני מצטער. אני באמת מצטער על אמא שלכם.״ הוא ביקש את סליחתם של הגורים, אך שם לב כי הם מנסים למשוך אותו איתם. הוא קם והובל בדרכם פנימה אל תוך היער. הוא החליט להיות קשוב ורחום כלפיהם בניגוד לפעם הקודמת כשחיפש מלחמה ואגרסיביות מול אמא שלהם. הם הגיעו אל קרחת יער, שם קלט ביצה מסריחה והריסות של משהו שהיה נראה כמו… ״הבית שלכם.״ הוא נפעם. הוא התחיל לחקור את האזור וגילה אבנים ורמזים לשריפה שקרתה כאן. ״זה… זה בגלל בני האדם?״ הוא שאל.
״לצערי כן, סר לאונרד.״ הקריסטל ענתה מתוך החזה שלו. ״לפני שנים, כשהכפר שלך התחיל להתרחב ולהשתלט על שטחי היער, בני האדם נהגו בצורה קשה ומרה אל החיות שגרות כאן. לפחות היו.״ היא ציינה.
לאו נאנח והסית את עיניו מרוב אשמה. עוד מפלצות הגיחו מכל הסביבה אך הפעם לא חיפשו לתקוף אותו. הן רק הסתכלו עליו בעיניים מתוסכלות ותשושות, עייפות מהמלחמות על הבית שלהן. לאו הרים את חרבו והכריז בקול: ״אם האור של החרב הזאת הצליחה להפוך אותי מאיש פשוט לאביר בשריון, ואת המפלצות לאיילים, אולי גם יהיה בי כוח להחזיר את הבית שלכן לקדמותו, וכן אתכן.״ הוא דיבר על כל המפלצות המחרידות.
״קריסטל האור, תני לי את הכוח להשיב את מה שנהרס, תני לי את הכוח למצוא את הרחמים אל החיות. אמנם הן עשו רע והטילו אימה על האזרחים, אבל גם אנחנו לא היינו טובים אליהן. תני לי את הכוח למצוא את האיזון, ולהביא צדק לאן שחסר.״ הוא כיוון את החרב קדימה, וכך, קרני אור יצאו לכל עבר. המפלצות הסתתרו מאחורי העצים והשיחים מרוב פחד בעוד שליאו ניסה להחזיק את כל העוצמה המתפרצת בידיו האנושיות.
כשהאור נעשה פחות מסנוור, הוא פקח את עיניו, וצפה בטבע שהתחדש. הביצה הפכה לאגם טהור ומנצנץ, האדמה היבשה נעשתה טרייה ודשא ירוק ופרחים חזרו לצמוח. העצים העקומים והשבורים הזדקרו בגאווה והעלים לבלבו מחדש. לאו נפעם מהמראה החדש של היער ועיניו הכהות נצצו מרוב התרגשות. החיות יצאו מהמחבואים שלהם, וכך גילה סנאים, איילים, ארנבים ואפילו דובים חומים שנראו תמימים, ממש לא מפלצות. האיילים הקטנים הרכינו ראש, וכך כל החיות מסביבו רכנו והשתחוו אל האביר לאו.
״האם אתה מבחין בגדולתך, סר לאונרד באטרפילד?״ הקריסטל שאלה אותו. ״יש בך אומץ, רחמים, והבנה גדולה יותר ממה שהיו לך לפני. הכעס היה שקוע בך, ואילו עכשיו, אתה יכול לראות את העולם טוב יותר. לכל הישויות בעולם ישנם שריונות או הגנות, חלקן זוהרות וחלקן מנוזלות. אך בתוך תוכנו נוכל למצוא תצורות טהורות יותר. לא תוכל להשמיד את כל הרוע בעולם, נערי. אולי אפילו אם תנסה לדרוס את הרע, תהפוך לאחד כזה בעצמך, בדיוק כמו שיכולת להיות. אם לא תקבל את הרע, לא תמצא את הטוב. בלי אפלה לא ניתן להעריך אור.״ היא הסבירה לו את התובנות החדשות.
״אני מבין זאת עכשיו. אם כך, זה אומר שיש לנו הרבה עבודה לא גמורה.״ הוא השיב והרים את סנטרו. ״לא רק עולם הטבע מלא ברע. גם עולם בני האדם אינו טוב עדיין.״ הוא ציין והביט אל הכוכבים.
״אם כך… האם אתה מוכן להרפתקה נוספת, סר לאו באטרפילד?״ שאלה הקריסטל.
״מוכן ומזומן. יותר מאי פעם!״