"עד מתי קץ הפלאות" (דניאל יב, ו)
*
"לכי לעזאזל, את וכל הדור שלך!" הוא ממשיך, מנופף בידיו בתוכחה, פניו נעשים אדומים יותר ויותר. "יודעת מה? אנחנו אשמים. אנחנו עבדנו כל כך קשה כדי שאתם לא תצטרכו, ועכשיו אנחנו מתפלאים שאתם לא עובדים? לא עכברא גנב. את יודעת מה זה אומר בכלל? אל תעני לי!"
רותם שותקת, מבטה מושפל אל הדשא.
הוא קם מהספסל. "את צריכה להבין דבר אחד: א-ת ל-א כ-ל כ-ך מ-י-ו-ח-ד-ת! לא אכפת לי שאת חכמה. בלי עבודה קשה, בלי להישאר באותה עבודה יותר מחודשיים, החוכמה שלך לא שווה כלום. את לא יכולה להתפטר כל פעם שמשהו קצת מפריע לך! את רוצה להמשיך לגור ביחידת דיור שלנו גם כשתהיי בת ארבעים? כי את בדרך לשם!"
"לא, אבא."
"את מבינה שאת בדרך לשם? את מבינה שאת חייבת להתאפס על עצמך?!"
"כן, אבא. אתה צודק, אבא."
הטיימר של הטלפון הנייד שלה מצפצף והיא מכבה אותו. היא קמה.
"תודה." הוא מוסר לה כמה שטרות מעבר לספסל הפיקניק, והיא מכניסה אותם לכיס. "את בטוחה שאת לא מעדיפה שאני אעשה לך העברה?"
"כן, אני עדיין בטוחה. אני עובדת רק במזומן. נתראה ברביעי הבא?"
"כן." הוא קם מהשולחן, מתחיל להושיט את ידו לעברה, אבל אז עוצר, לוקח את ידו בחזרה, מסתובב ומתחיל להתרחק.
אחרי שהוא יוצא מטווח הראייה קם מאחד מהספסלים גבר וניגש אליה. הוא גבוה ורזה והשיער שלו ארוך ומדובלל. העיניים שלו כחולות. הוא לובש מכנסיים מוכתמים ונועל נעליים צבאיות. החולצה שלו קצרה ופתוחה, חושפת ידיים ובטן רזות אך שריריות, שזופות מדי ומוכתמות בפצעים. היא מוסרת לו אחד מהשטרות.
"בשביל זה צריך אותי? סבא'לה כזה לא יעשה כלום, וגם אם כן, את לוקחת אותו במכות בעצמך נראה לי."
"אחרי שבוע שעבר אני לא מסתכנת", רותם אומרת ומצביעה על חבורה ושפשוף גדולים על המותן שלה. "קיבלתי גם מכה בראש, פה מאחורה", היא ממשיכה ונוגעת בראשה, מתחת לקוקו.
"איזה עולם נהיה, גבר מבוגר מרביץ ככה לבחורה קטנה."
"הוא לא ממש הרביץ, רק דחף אותי. הוא נסחף, חשב לרגע שאני באמת הבת שלו. זאת אומרת, נראה לי שזה מה שקרה"
"מסכנה הבת שלו."
"בכל מקרה, לך זה טוב."
"זה כן", הוא הסתכל על השטר שנתנה לו ותחב אותו לתוך אחד מגרביו. "תגידי, אם מותר לי לשאול – את לא מתחרטת לפעמים שלא נכנסת לתוכנית? שזה מה שאת עושה בשביל כסף?"
"אוהו, רומן, גם אתה עכשיו?" היא מגלגלת עיניים בהפגנתיות, "דבר ראשון, זאת רק השלמת הכנסה, אני בכלל עובדת בחנות בגדים. דבר שני, מה הקשר בכלל בין התוכנית לבין זה? אתה קיבלת כוח מיוחד ותראה אותך, מוכר אופניים שאתה גונב בשביל חמישים שקל. זה יותר טוב?"
"טוב, טוב, לא צריכה להתעצבן."
"אז אל תעצבן."
הוא מסתובב ומתחיל להתרחק.
"מחר פה בשש, כן?" היא צועקת אחריו.
הוא מרים את ידו לאישור, בלי להסתובב, וממשיך ללכת.
*
פוסט ברשת חברתית, בקבוצת "מחזירים את האופניים שלנו ביחד":
"*** עריכה עקב תגובות: בבקשה אל תגידו לי להתקשר למשטרה. התקשרתי, הם אומרים שהם יכולים לחפש אותו, אבל שהם יכולים לעצור אותו רק לכמה שעות. השוטרת הנחמדה גם אמרה לי שזה בכל מקרה לא יעזור, מבחינת אנשים כמוהו כלא זה בית מלון עם שלוש ארוחות ביום על חשבון משלם המיסים. ***
שוב הגנב הטלקינטי. נו, הנרקומן היפיוף עם העיניים החולות, ראיתי שכתבו עליו הרבה פה בקבוצה.
קיצר, אני יושב בבית קפה עם שני חברים שלי, פתאום אני רואה את הבחור ניגש לאיזה אופניים במתקן שם ומול כולם, בלי בושה, מכוון מבט למנעול ושובר אותו. לקח לו איזה כמה דקות, כל הזמן הזה מלא אנשים עוברים שם ואף אחד לא עושה כלום. אני מתחרפן מזה. אני לוקח את השני חברים שלי ואנחנו באים אליו. אמרתי לעצמי שאנחנו שלושה, והוא בטח לא יעז להשתמש בזה על בני אדם. איפה. כשהוא קלט אותנו מתקרבים הוא העיף אותנו אחד אחד. אני עוד בסדר, אבל חבר שלי נפל על אבן ושבר צלע. חייבים לעשות עם זה משהו!"
מבחר תגובות לפוסט:
"ממשלה שמרנית על מלא עאלק! העיקר חוקקו את כל החוקים האלה נגדם אבל לא שמים על החוק של עצמם. מה שווה חוק אם לא אוכפים אותו?" – מוטי77
"מה המשטרה אמורה לעשות, להשאיר אותו בכלא בניגוד לחוק? אתה לא מבין, הממשלה הליברלית השאירה את כל המערכת רקובה, שלב אחרי שלב. ייקח כמה קדנציות של ממשלה שמרנית עד שדברים ישתנו באמת." – לוחם צדק
"ידידי, אם אתה חושב שיש לנו כמה קדנציות לשבת פה ולחכות שדברים ישתנו אני אשמח לקבל קצת ממה שאתה לוקח. הפלאות האלה מסוכנים כבר עכשיו! אני מעריך שיש לנו פחות מעשור עד שאנחנו גמורים" – מוטי77
"עד שאנחנו גמורים? אני באמת צריכה להגיד לך שכל הסטטיסטיקות אומרות שאנשים בעלי כוחות מיוחדים הם לא אלימים? אתה רוצה להמשיך לחוקק חוקים נגדם על בסיס החשש הלא מבוסס שלך?" – לוחמת צדק אמיתית
"לא אלימים? אני צריך להזכיר לך את מה שהפלאות האלה עשו בגינה הציבורית שבוע שעבר?" – מוטי77
"כן, לא אלימים. ברור שיש אצלם איזשהם מעשי אלימות. אצל כל הקבוצות באוכלוסייה יש. אבל סטטיסטית, לא רק שאין אצלם יותר אלימות, יש פחות. אבל מה אני בכלל מצפה ממישהו שקורא להם פלאות…" – לוחמת צדק אמיתית
"ברור שסטטיסטית יש פחות, כי אף אחד בשכונות שלהם לא מעז לדווח על שום דבר. הזקנה מהגינה הציבורית שבוע שעבר בטח כבר לא יכולה לדווח… ואני אקרא פלאות למי שאני רוצה. תפסיקו להתנהג כאילו הבעיה היא באיך אנשים קוראים להם ולא באיך הם מתנהגים" – מוטי77
"מי זה תפסיקו? אני רק בן אדם אחד ומייצגת רק את עצמי" – לוחמת צדק אמיתית
"אני רק פה כדי להזכיר שפלאות זו מילה חיובית שמתארת דברים בלתי רגילים שמעוררים התפעלות ונשגבים מבינתו של האדם. המקור שלה הוא בתנ"ך, זו הסיבה שבחרו לקרוא לתוכנית פלאות ככה. זה שיש מי שבוחרים להיעלב ממנה זה כבר שלהם" – האופטימיסט הרציונלי
"נו באמת, ברור שהבעיה היא לא בשם של התוכנית (למרות שלמען הסר ספק הוא גם מטופש), הבעיה היא בזה שמשתמשים בו ככינוי גנאי לאנשים בעלי כוחות מיוחדים" – לוחמת צדק אמיתית
"שפה זה דבר חי, לא משהו שלוחמי צדק כופים על הציבור. הביטוי לא שלילי במהותו, ולא יעזור לכם לנסות להכניס את "אנשים בעלי כוחות מיוחדים" – אף אחד לא מדבר ככה". – האופטימיסט הרציונלי
"טוב, אני מיציתי את הדיון. יש לי דברים חשובים יותר לעשות. מאחלת לך שתשתנה" – לוחמת צדק אמיתית
"מאחל גם לך חמודה ☺" – האופטימיסט הרציונלי
"איך המשטרה בכלל יכולים לעצור אותו לא הבנתי, הוא יכול להעיף שוטרים באותה מידה שהוא יכול להעיף אנשים רגילים שבאים להתעמת איתו" – לא הבנתי
"זה כי הוא לא כזה טיפש כמו שאנשים חושבים פה. אם הוא תוקף בנאדם רגיל אז לאף אחד במדינה הזאת לא אכפת, אבל על תקיפת שוטר המשטרה תיכנס בו חזק באמת. אתם סתם מזלזלים בו כי הוא חי ברחוב, אבל הוא יודע יפה מאוד מה הגבולות שלו" – אז עכשיו תבין
"אני רק שאלה: אם הוא טלקינטי ולא אכפת לו לעבור על החוק ולהשתמש בזה, ולא עוצרים אותו, למה הוא גנב אופניים? למה הוא לא כבר מוצא עבודה אמיתית, או לפחות גונב משהו יותר שווה? זה נראה לי חשוד" – זאת אני
"תני לי להסביר לך: 1) הוא נרקומן. טלקינטי או לא טלקינטי, אלה לא יכולים לחשוב קדימה מעבר ללהשיג את המנה הבאה. 2) אם הוא היה משתמש בזה למשהו רציני יותר מלגנוב אופניים כן היו טורחים לעצור אותו ליותר זמן, ואם הוא היה מכניס כסף אמיתי מהכוח שלו אז היה לו מה להפסיד והוא לא היה רוצה להיכנס לכלא. אז הוא תקוע במצב הזה." – האופטימיסט הרציונלי
*
את השם של תוכנית פלאות המציא ילד בן 12, תלמיד בית ספר דתי בעיר קטנה במרכז הארץ. השם נבחר ברוב קולות בסקר אינטרנטי, אחרי שחמישה שמות שקיבלו יותר קולות ממנו נפסלו כי הם היו מתחכמים מדי או כללו מילים גסות. בכל מדינה היה לתוכנית שם אחר. גרמניה וערב הסעודית גם קראו לה במילים מקבילות ל"פלאות". ארצות הברית קראה לה SPAR, ראשי תיבות שלSpecial Power Allocation Registry. סין קראה לה "התוכנית הגדולה".
אף אחד, לפחות בציבור הרחב, לא יודע עד היום מאיפה הכוחות הגיעו. יש לא מעט תאוריות, אבל תאמינו לי שאף אחת מהן לא מבוססת על מידע מאומת, ואני לא קובע דברים על בסיס מידע לא מאומת. אני מניח שנדע, אם בכלל, עוד כמה עשרות שנים, כשיפתחו את הארכיונים. כל מה שאנחנו יודעים זה שאיכשהו האנושות השיגה מאגר של שיקויים שמי ששותה אותם מקבל כוח מיוחד, ושמספר השיקויים קטן בהרבה ממספר בני האדם. בכל מקרה, מכיוון שהמערכת הבינלאומית החדשה עבדה טוב ולא היו שום מדינות מסוכסכות, לא היה חשש ניכר לשימוש לרעה, ומהר מאוד הארגון לשיתוף פעולה בין-לאומי עבר מלתהות מאיפה הכוחות האלה הגיעו ללעסוק תחביב האהוב עליו: בירוקרטיה וויכוחים על חלוקת משאבים.
הוחלט שכל מדינה תקבל הקצאה של שיקויים לפי מספר האזרחים שלה, ושהיא תוכל לחלק אותם כראות עיניה, אבל שכל המדינות יהיו מחויבות לקיים מערכת של רגולציה נוקשה על מי שיקבלו אותם. הם יצטרכו להירשם במאגר ידוע, לשאת עמם אמצעי איתור ולהיות מוכנים להתייצב לחקירה בכל רגע נתון. כך, הניחו מדינות העולם, יימנע שימוש לרעה בכוחות. אצלנו, אף שמפלגות הקואליציה דגלו רשמית בשוק חופשי ובחירות הפרט, הן החליטו לחלק את השיקויים לאנשים החלשים ביותר כלכלית באוכלוסייה. המטרה המוצהרת הייתה צמצום פערים סוציו-אקונומיים, אבל ברקע אנשים הבינו די מהר שיש מטרות אחרות: הראשונה, הברורה מאליה, הייתה כמובן רווח פופוליסטי בדעת הקהל. השנייה הייתה מנגנון הפיקוח: אם אלה היו אנשים נורמטיביים עם כסף, אי אפשר היה לפקח עליהם באגרסיביות בלי שזה יעורר תרעומת. למטרות האחרות, מן הראוי לציין, אין אישוש ממקור מאומת.
כמובן שלא הייתה חובה לקבל את השיקוי. שוק חופשי וחירות הפרט, כזכור. הוחלט שאם אדם לא ירצה לקבל את השיקוי, הוא יוצע לבא אחריו מבחינת מיעוט הנכסים וההכנסה. בסופו של דבר, מעט יותר מ-87% ממי שהשיקוי הוצע להם בחרו לקבל אותו. בכל זאת, מי לא רוצה כוחות על? כלומר, סליחה, כוחות מיוחדים.
*
"תעודת זהות 'בקשה", אומר השוטר הגבוה, שעומד עם שוטר נוסף בפינת הרחוב.
"אני?", שואלת רותם.
"כן גברת, את רואה פה עוד מישהו?"
"לא הבנתי, מה עשיתי בדיוק?"
"לא אמרתי שעשית משהו. תעודת זהות 'בקשה."
"באיזו זכות אתה דורש ממני לתת לך תעודת זהות בלי שעשיתי משהו?"
"בסמכות משטרת ישראל. תעודת זהות 'בקשה גברת".
"עם כל הכבוד, אין לכם כאן שום עילה. אני ממשיכה ללכת."
"גברת, זאת פעם אחרונה שאני מבקש בנימוס: תעודת זהות 'בק…"
רותם הולכת לתוך השוטר, שתופס אותה. היא דוחפת אותו אבל הוא לא זז. היא נסוגה מעט, מורידה את הראש ורצה לכיוון השוטר, מנסה לעקוף אותו מימין. הוא תופס אותה ומטיח אותה לרצפה. השוטר השני עומד לידו ולא זז. היא נעצרת לרגע ואז מנסה לקום. השוטר תופס את הזרוע שלה ומעקם אותה מאחורי גבה. הוא מושיט את ידו לאזיקים שבחגורתו, ואז, משום מקום, עף שלושה מטרים ימינה ונוחת על גבו.
"אל תתקרבו אליה!" צועק רומן לשני השוטרים, ומחווה לרותם בראשו לברוח. היא בורחת בריצה עם צליעה קלה.
"פלאות מזדיין", מסנן השוטר הגבוה וקם מהמדרכה. חברו נותן בו מבט מתרה. "עצור מיד!" הוא צועק לעבר רומן. "אתה עצור בגין תקיפת שוטר בתפקיד!".
רומן ניגש אליהם, מפנה אליהם את גבו ומניח את ידיו מאחורי גבו. "אני לא מתנגד", הוא אומר שוב ושוב בזמן שהשוטרים אוזקים וגוררים אותו בכוח איתם.
*
בית משפט השלום בתל אביב
ת"פ 34927-06-21
לפני כבוד השופטת נאוה כהן.
המאשימה מדינת ישראל, ע"י ב"כ עו"ד חי אמזלג, פרקליטות מחוז תל אביב.
הנאשם רומן סנצ'ין, ת"ז 0362986781, ע"י ב"כ עו"ד רועי פרימן, הסנגוריה הציבורית, מחוז תל אביב.
פסק הדין
רקע עובדתי
הנאשם הואשם בתקיפת שוטר (לפי סעיף 273 לחוק העונשין) והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין), תוך ניצול לרעה של כוחות מיוחדים כהגדרתם בחוק (לפי סעיף 551(ב) לחוק העונשין). הנאשם השתמש בפסיכוקינזיס (הנעה של אובייקטים באמצעות המחשבה, מוכרת בציבור כטלקינזיס) כדי להפריע לשוטר בעת מעצר חוקי, ומנע את המעצר.
1. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן, וכי ב"כ הצדדים יסכימו על העונש בגין העבירה.
2. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. הודאתו נמצאה כהודעה מרצונו ומדעתו של הנאשם, ובית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
גזר הדין
3. בית המשפט ער לחומרת עבירת תקיפת שוטר ולצורך בהגנה על שוטרים במילוי תפקידם, ובמיוחד לחומרה היתרה שבשימוש בכוחות מיוחדים כהגדרתם בחוק לשם ביצוע עבירה זו.
4. עם זאת, נסיבות המקרה, ובייחוד לאור נכונותה של מכרתו של הנאשם (רותם לוי, ת"ז 200681342) לקחת עליו חסות חוקית ולערוב אישית לכך שלא יעבור שוב על החוק וישתף פעולה עם הרשויות הרלוונטיות, מצדיקות את אימוץ ההסדר בין הצדדים בכל הנוגע לעונש.
5. בית המשפט מטיל בזאת על הנאשם את העונשים הבאים, בכפוף להסכמת הצדדים:
א. 600 שעות עבודות שירות לתועלת הציבור.
ב. שלוש שנים מאסר על תנאי שלא יעבור על החוק כלל ושישתף פעולה עם כל הרשויות הרלוונטיות בכל דרישה שתידרש ממנו.
ניתן והודע היום במעמד הצדדים ובאי כוחם.
השופטת נאוה כהן, בית משפט השלום.
*
גבר בשנות השישים לחייו צועד ממרכז הפארק לכיוון הכביש. הוא הולך לאט, צולע מעט. בשלב מסוים הוא עוצר ליד פח אשפה, מוציא ממחטת נייר מהכיס, מנגב את מצחו, זורק אותה לפח וממשיך ללכת. עוברות כחמש דקות עד שהוא מגיע אל קצה הפארק.
רותם יושבת על הספסל שהאיש מתרחק ממנו. כשהאיש יוצא מתחומי הפארק, רומן מגיח מאחורי אחד מהעצים וניגש אליה. הוא מתיישב לידה והיא מוציאה שטר מכיסה ונותנת לו.
"תגידי, אנחנו עם הסידור הזה כבר יותר משנתיים ואף אחד מהלקוחות שלך לא עשה בעיות. הפעם היחידה שבאמת עזרתי לך זה היה בחינם. את לא חושבת שאולי את לא באמת צריכה אותי?"
"לא הבנתי, אתה לא רוצה שאני אשלם לך יותר?"
"ואללה, אני אגיד לך ת'אמת, אני לא רוצה כלום מזה יותר. לא רוצה את הכוח הזה. לא אכפת לי שאף אחד לא יכול לעשות לי כלום, זה לא שווה את זה. לא שווה את העבודות שירות, לא שווה את הלגנוב אופניים, לא שווה לגור ברחוב. את צדקת שלא לקחת כוח מיוחד, שלא נכנסת לסיפור הזה בכלל."
"רומן, זאת הפעם העשרים שאתה אומר לי את זה."
"נכון."
"אבל הפעם אתה באמת מתכוון לזה. נראה לי."
רומן משפיל את ראשו. "נכון."
*
"רומן, אתה לא קורא חדשות, נכון?"
רומן מסתכל עליה ומגלגל את עיניו.
"אז לא ראית מה קרה עם הכוחות?"
"נו"
"בקיצור, אפשר לבטל את הכוחות. זאת אומרת, כל מי שיש לו כוחות יכול ללכת לבטל אותם."
"מה? איך? מה?"
"מה שאתה שומע. כל מי שיש לו כוחות ללכת לבטל אותם."
"אוקיי… איך?"
רותם מוציאה את הטלפון הנייד ומקישה עליו. "הנה אני מגיעה לזה.. שנייה, זה לא זה. מה זה? אוף גם זה לא… או!" היא מגישה לו את המכשיר.
"אני לא יכול לקרוא את זה", הוא מחזיר לה אותו. "זה קטן לי מדי."
"אין בעיה." היא מתחילה להקריא: "המשרד לרווחה והמשרד לביטחון פנים, מתוקף אחריותם על ניהול ותפעול תוכנית פלאות… בלה בלה בלה… מחלקת כוחות מיוחדים בארגון לשיתוף פעולה בין-לאומי מסמיכה בזאת את כוחנו… בלה בלה בלה… או, הנה! כל אדם שהשתתף בתוכנית פלאות ומעוניין לוותר על הכוחות המיוחדים שקיבל מוזמן בזאת לגשת למרכז המעקב והטיפול למשתתפי תוכנית פלאות שהוא משויך אליו. ההליך פשוט ואינו כרוך בסיכון בריאותי."
"אוקיי, נשמע בסדר."
"רגע, יש כוכבית. משתתפי התוכנית שיש להם רישום פלילי לא יוכלו לוותר על כוחותיהם אם לא יקבלו ערבות חתומה בידי אזרח שעובד בעבודה מסודרת (יש להציג חוזה עבודה ותלושי שכר של שלושה חודשים אחרונים) ואין לו רישום פלילי.
"לא הבנתי, אז אם הכוח המזדיין הזה גרם לזה שאני עם רישום פלילי אז אני לא יכול לוותר עליו?"
"אני אחתום לך ערבות, נו."
"טוב, נו"
*
רותם יושבת על ספסל בפארק הציבורי. רומן ניגש אליה.
"מה זה?", הוא שואל, "חשבתי אמרנו שש."
"כן, שש."
"אז איפה הלקוח שלך? הוא מאחר?"
"רומן, אין לקוח היום." הוא מביט בה מופתע. "אני צריכה להגיד לך משהו."
"נו, מה?"
"נכון מי שחותם ערבות לצורך ביטול כוחות מיוחדים צריך שלא יהיה לו רישום פלילי?"
הם יושבים בשתיקה שניות ארוכות.
"ממתי יש לך רישום פלילי?"
"מפעם. עשיתי שטויות כשהייתי קטנה."
"אז… אז למה לא אמרת קודם?"
"אני… אני חשבתי שביטלו… זה… זה היה כשעוד גרתי אצל ההורים שלי. אבא שלי אמר לי שהעורך דין סגר בעסקת טיעון שלא יהיה רישום פלילי. אבל נרשמתי לפני כמה ימים באתר של הרישום ערבים לביטול כוחות מיוחדים והיום כתבו לי שאני לא יכולה כי יש לי רישום פלילי."
"מה, אז אבא שלך פשוט חירטט אותך?"
"כן."
שתיקה.
"הוא לא היה בנאדם טוב."
שתיקה.
"את יודעת שאין לי אף אחד אחר שיחתום לי ערבות."
"אני יודעת. אני מצטערת."
הוא מסתכל עליה ומחייך חיוך נבוך. היא מסתכלת לו בעיניים ומחייכת חיוך של הבנה. הוא קם, אומר "שלום רותם", מסתובב והולך. אחרי כמה כחצי דקה היא צועקת לו: "מחר פה בשש, כן?"
הוא לא מגיב וממשיך ללכת.
*
לרותם אין רישום פלילי. עורך הדין כן דאג בזמנו שלא יהיה אחד. זאת לא הפעם הראשונה שהיא משקרת לרומן.
רותם כן השתתפה בתוכנית פלאות. אפילו שהיא באה מבית אמיד, היא נחשבה במצב סוציו-אקונומי שעומד בתנאי התוכנית כי היא כבר הייתה בת 18 וגרה לבד, לא קיבלה תמיכה מההורים ועבדה רק בחצי משרה בחנות בגדים. אחרי שהיא ראתה מה קורה לרוב המשתתפים של התוכנית, איך המגבלות והפיקוח רק דוחקים אותם עוד יותר לשולי החברה, איך הם מאבדים את הקשרים האנושיים שהיו להם, היא החליטה לא להגיד לאף אחד שהיא השתתפה בתוכנית. זה הצליח לה משתי סיבות: היא לא הייתה בקשר כמעט עם אף אחד באותן שנים, והכוח שלה היה קל מאוד להסתרה, גם אם היא משתמשת בו.
אז רותם שיקרה לרומן כדי לא לחתום לו ערבות. למה היא עשתה לו את זה, אחרי שהוא הציל אותה מהשוטר אז? אחרי כל ההיכרות ביניהם? אם אני חייב לשער, אז רותם לא דפקה את רומן. להפך. אני מניח שהיא ידעה שהוא לא באמת רוצה לוותר על הכוח שלו, לא באמת רוצה לוותר על החיים שלו. רומן אולי שיקר לכל העולם, אפילו לעצמו, אבל לרותם הוא לא יכול היה לשקר: בגילו הוא כבר לא היה מסוגל להתמודד עם חיים רגילים, עם צרות של אנשים רגילים. אז רותם עשתה מה שרומן באמת רצה, גם אם הוא לא הכיר ברצון הזה. מתחת למעטה הקשוח היא תמיד הייתה ילדה טובה.
זו כמובן רק השערה. אני לא יכול לדעת באמת למה רותם עשתה מה שהיא עשתה. בניגוד אליה, אני לא קורא מחשבות. כן, זה הכוח שרותם קיבלה, הכוח שאפשר להשתמש בו ועדיין להסתיר אותו. אם מתפלק לך להגיד בקול מה מישהו חשב, תמיד אפשר להוסיף "נראה לי", ואפילו אם תשכחי להוסיף, אנשים יניחו שאת מאוד אמפתית. או סתם יהירה.
בטח שמתם לב בשלב הזה שאני משתדל לא להגיד דברים שאני לא יודע בוודאות. אז איך אני יודע את כל הדברים האלה על העבר של רותם? למה הרשיתי לעצמי לעקוב אחריה כל השנים האלה? בואו רק נגיד שאני הגבר המבוגר היחיד בעולם שלא משנה כמה הוא ישלם לרותם, הוא לא יוכל לקבל ממנה את השירות של בת שמתייחסת יפה לאבא שלה.