הרחובות כבר לבשו את צבעי שעת הדימדומים, הזמן שבו העיר עוצרת את נשימתה בצפיה לבו הלבנה, ולצאתם של הכוכבים.
אומרים שהסמטה נעורה מריבצה בשעה זאת, שאם עוקבים אחר קו האופק, מוצאים את מה שלא מחפשים. או, את מה שמחפשים ומוצאים שנים לאחר מכן, או בקדם זמן.
הוא נעצר מול דלת ישנה, שעוברים מולה בלי לחשוב פעמיים. אחת שאינה בולטת במיוחד, פרט לשלט נחושת קטן וחבוט שעליו נחרטה מילה בודדת: "פלאות".
כשדחף את הדלת, נשמע צלצול פעמון בודד, כזה ששר חלשות כמזמין נשמה שוטטת להאזין בקפידה.
הדלט נסגרה בדממה מאחוריו. אך הדממה נמשכה רק רגע, ומיד עטף אותו רחש עדין, אוושת גלים רחוקים או אלפי דפים הנהפכים בבת אחת.
האוויר בחנות אינו היה ספוג באבק ספרים ישנים אלה באור זוהר העובר דרך חלונות זכוכית צבעוניים. הריח אינו היה ריח של עץ ישן, אלה של מליחות חמוצה לפני סערה.
לא ספרים הם שעמדו על מדפים גבוהים, שהעפילו עד לתקרה מקורת. עמדו שם צנצנות זכוכית דקות עבות כאחד, תיבות קטנות שקופות, ובקבוקונים שלכדו בתוכם תנועה: אור שנכבה ונדלק כמו פעימת לב, ענן זעיר הממטיר טיפות שקופות שאינן נופלות לתחתית, וצליל עמום של צחוק תינוק שנלכד בתוך כדור בדולח מעורפל. פלאות מגוונות ישבו על המדפים העמוסים- טיפות גשם ראשון, להבת אהבה עזה, סלסוליה הרכים של הרוח במחוליה ורבים אחרים.
עיני הזר חזרו מנדידתן השקטה, והתמקדו בדלפק העץ הכהה העומד מולו ובדמות היושבת מאחוריו בדממה.
סימני זיקנה לא נראו, אך גם פנים צעירות לא היו לה. שערה הכהה היה אסוף ברשלנות, ועינייה החזיקו את אותו צבע תמהוני של השמיים בחוץ – בין כחול צלול למים עכורים. בידיה החזיקה נייר זכוכית עדין, ועסקה בליטוש ענן סוער במיוחד, לפני ששאבה אותו בחזרה לבקבוק הזכוכית.
היא לא הרימה את עינייה מיד. היא סיימה להכניס את הענן, סתמה את הבקבוקון בפקק השעם בלחיצה רכה, ואז הביטה בו.
"הגעת מוקדם," אמרה, וקולה היה כרחש עלים מרשרשים ברוח. "או מאוחר מדי. זה תמיד אחד מהשניים."
הוא כיחכח בגרונו. "אמרו לי… אמרו לי שפה אפשר להשאיר דברים."
היא חייכה חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. "פה לא משאירים אשפה, בחור צעיר. פה שומרים על מה שהחיים לא יכלו לשאת." היא הניחה את בקבוקון הזכוכית על המדף מאחוריה, קרן אור זהובה נפרשה לרגע על פניה. "מה הבאת איתך?"
הזר נעץ את עיניו בחיוכה, שותק לרגע. "אבן כבדה על לב עייף, זכרונות כואבים של נפש ריקה."
האישה לא מיהרה להגיב, היא העבירה את אצבעותיה על חריצי הדלפק, כאילו קוראת סימני מסע שנראים לאף אחד אלה לה. השתיקה עמדה, מתערבלת סביבם בכובד, מותחת מיתר לקשת שעדיין לא מוכנה לשחרר.
"אבן," היא חזרה אחריו בלחישה, והמילה נחתה על המיתר, מותחת אותו מעט יותר. "ואתה רוצה שאני אקח את הכובד. שאני אפנה מקום."
הוא הנהן. ידו נשלחה אל מעמקי כיס מעילו, כאילו חיפשה שם משהו חומרי, אך יצאה ריקה. אצבעותיו רעדו קלות באוויר.
"אין לי מה להניח על השולחן," אמר, וקולה של ריקנות מעומעמת נשמעת בקולו. "הדבר שהיה שם, הדבר שלשמו נשמתי, קמתי בכל בוקר – הוא פשוט איננו. האובדן הופך את הנשימה לכבדה מדי. החיים בוערים בכאב, אין בי עוד רצון לשאת אותם."
היא רכנה קדימה, עינייה מתכהות פתאום, ברק עתיק נוסף אליהן.
"אתה לא מביא לי את מה שאבד," אמרה רכות, ועינייה עלו אל עיניו. "אתה מבקש ממני לקחת את הסערה שאובדנך השאיר בך. את הריקנות הרודפת אותך. אתה בטוח שאתה רוצה לצעוד החוצה מהצל הרודף כשאף חלק מאותו אדם כבר לא איתך?"
"הוא מכלה אותי," קולו נחלש, כמעט נלכד בתוך הצללים של פינות החדר. "כל לילה. כל פעם שהעולם משתתק, שהירח עולה עמום מחדש, הריק הזה צף, ומזכיר לי שהיה משהו -מישהו- שבגללו היה שווה להיות כאן, ומה שנותר זה רק הכאב, הגעגוע. התחושה המושכת של פעם , שמחכה לגרור אותי איתה, זועקת לי כל פעם מחדש. אני רוצה שקט."
היא הסתכלה על פניו המתוחות, הריקות משינה, הושיטה יד למדף נמוך, ושלפה ממנו צנצנת זכוכית קטנה, בעלת מכסה פליז מושחר, והניחה אותה על דלפק העץ. ללא חיפזון, כנותנת לזמן להימתח ולהתעקם בחלל החדר. הצנצנת הייתה ריקה לחלוטין.
"שקט הוא דבר פשוט," אמרה, קולה עטוף בזהירות, כמודדת את כבדות מילותיה. "אבל שקט מגיע בהרבה צורות. יש שקט של מים רגועים, ויש שקט של אבן אשר אינה נושמת."
הוא הביט בצנצנת, היסוס קל נראה בפניו לראשונה מאז כניסתו לחנות.
"מה יקרה אם אעשה את זה?" שואל, קולו מתוח.
"תפסיק לכאוב."
"זה הכול?" נתמה.
האישה הזדקפה, מבטה ננעץ בזר.
"לא אמרתי שזה הכל."
לפתע קמה ממקומה, כיסאה נחרק על רצפת העץ. היא יצאה מאחורי הדלפק והתחילה לפסוע לעבר המדפים. מבטו של הזר עקב אחריה.
"אתה לא הראשון שנכנס בדלת זו בכוונה להשאיר אובדן וכאב, בחור צעיר".
היא הגיעה למדף הסמוך לחלון, נתזי אור צבעוניים צובעים את חפצי הזכוכית שמוצבים על המדף, ומרימה בקבוקון קטן, בעל צורה מרובעת וגסה, עטום בפקק שעם בעל חותמת. אך לא זה הדבר שתפס את העין בבקבוקון, אלה מערבולת אור ועננים שהסתובבה לה בפנים. היא הביטה בבקבוקון לרגע, ופתחה אותו. מיד נשמעו קולות צחוק ושמחה, האוויר התמלא בתחושה חמימה אך צפופה, כחיבוק נעים אך הדוק. האישה עצמה עינייה לרגע, כנהנית מרגע מיוחד, ופתאום- הטמפרטורה צנחה לקור חודר עצמות. קולות ההנאה התחלפו ברעשי מכונות מצפצפות, קול בכי קטן יחיד נשמע ונעטף בדממה רגע לאחר מכן, ובכי קורע לב נשמע מרחוק, וריח מתכתי עמד באוויר. נשמע קול חבטה עטומה, והתחושות נעלמו ברגע אחד.
הזר הסתובב למוכרת, בעיניו ליחה מסויימת.
"מהו הדבר הזה?"
היא שתקה לרגע, מבטה מהורהר.
"לפני זמן מה זוג נכנס בדלתי. מה שחשת הרגע היו תחושות השמחה של גילוי עובר בביטנה של האישה, וסערת העצב של גילוי לב שאינו פועם".
היא הסתובבה לעבר הדלפק והתחילה לפסוע, צעדיה חדים, כלא הושפעה מהסערה.
"ומה הם ביקשו ממך?"
האישה עצרה.
"לשמור אותו."
"את הכאב?"
"את כל מה שהיה כרוך בו."
היא הניחה את הבקבוקון על הדלפק, הסערה בתוכו גברה על קרן האור החודרת.
"אנשים חושבים שאפשר להפריד בין הדברים. שמחה מכאב. אהבה מגעגוע. זיכרון מאובדן. הם טועים."
היא העבירה אצבע על הזכוכית.
"פלאות לא עובדות כך."
הזר השתתק לרגע.
"אז מה יקרה לי?"
האישה הפנתה את מבטה לצנצנת בעלת מכסה הפליז.
"מה אתה רוצה שיקרה לך?"
"אני רוצה להפסיק לכאוב."
"גם אם תפסיק לזכור למה כאב לך?" שאלה בנימה בוחנת.
הוא דמם לחלוטין, חושב על כאב הלילות הקרים ללא חום, על לב פועם ללא ניצוץ.
"כן."
היא שבה לאחורי הדלפק ופתחה את מכסה הפליז. לא נשמע צליל, אבל האוויר בחנות הפך פתאום כבד יותר, כחש בשינוי.
"הנח את כף ידך מעל הפתח," הורתה לו. "ולאט, אל תאיץ. תן לצריבה למצוא את דרכה החוצה."
הוא הושיט את ידו.
האוויר מעל הצנצנת היה קר, אך לא קר כמו לילה. זה היה קור שחדר מתחת לעור.
ברגע שאצבעותיו עברו את שפת הזכוכית, הוא עצם את עיניו.
הוא הושיט את ידו מעל הצנצנת. ברגע שאצבעותיו עברו את שפת הזכוכית, הרגיש קור חד עובר בגופו. הוא עצם את עיניו.
ואז שמע צחוק.
הוא הכיר את הצחוק הזה.
לרגע החנות נעלמה. הוא ראה אותה שוב. הם ישבו יחד מתחת לעץ התפוח והיא סיפרה לו משהו שכבר לא זכר. הוא נזכר בדרך שבה חייכה, את קולה, את האופן שבו צמצמה שפתיים בחיוך הפוך בניסיון להימנע מצחוק.
הוא רצה להישאר שם, בטוח מתחת לעץ התפוח ולצפות יחד איתה בכוכבים.
אבל הזיכרון התחיל להתרחק.
הוא ניסה להחזיק בו. ניסה לזכור את פניה, את האופן שבה שערה הסתלסל – רגע, האם הסתלסל?- ובצבע עיניה ה -כהות? בהירות?- שהביטו בו.
קודם נעלם הקול.
אחר כך הפנים.
הוא ניסה לומר את שמה, אך המילה נעלמה עוד לפני שהצליח להגות אותה.
"לא," לחש.
הכאב בחזה נחלש. הנשימה נעשתה קלה יותר. הכובד שהיה איתו במשך זמן רב התחיל להתפוגג. כתפוי נשמטו, קמטיו התרפו.
יחד איתו נעלם גם משהו אחר.
הוא פקח את עיניו.
הצנצנת עדיין עמדה מולו. בתוכה לא ישבו אבנים, כמו שדמיין והמשיל את האובדן. מטר ניצוצות נפל משמיים לא נראים.
הוא נשם עמוק.
לראשונה מזה זמן רב, לא כאב לו.
הוא חייך.
"זה עובד," אמר.
האישה רק הביטה בו.
הוא הסתכל שוב על הצנצנת.
"מה יש שם?" הביט בניצנוצים הקטנים והבוהקים.
"מה שהשארת."
הוא הביט בה בחוסר הבנה, בילבול מביט בה מעיניו.
"מה השארתי?"
משהו בתוכו התעקש שיש כאן טעות. הרי הוא הגיע לכאן בשביל דבר מסוים. כאב מסוים. אדם מסוים. אבל ככל שניסה להיאחז במחשבה, כך היא חמקה ממנו.
הוא ידע שהיה פעם מקום שהיה שייך לשניהם.
הוא ידע שהיה עץ.
עץ תפוח, אולי.
הוא ידע שהיו כוכבים.
אבל לא ידע למה היה חשוב לו לזכור אותם.
הוא הסתכל על הצנצנת. לרגע נדמה לו שאחד הניצוצות מתקרב אל דופן הזכוכית. הוא הושיט אליו אצבע, אך עצר לפני שנגע.
בתוך האור הבהב משהו נוסף.
חיוך.
לא פנים. לא קול. רק התחושה של חיוך שהיה פעם מוכר לו כל כך, עד שהלב שלו ידע לזהות אותו עוד לפניו.
הוא קימט את מצחו.
לרגע אחד בלבד, כאב חד חלף בו.
לא הכאב הישן. משהו קטן יותר. כמעט געגוע.
ואז גם הוא נעלם.
הוא הסתכל על האישה.
"אני אמור להצטער?"
היא נשענה על הדלפק.
"אני לא יכולה לענות על זה."
"למה?"
"כי זו לא החנות שלי להחליט בשבילך מה חסר לך."
הוא שתק.
המשפט הזה נשאר ביניהם זמן מה.
לבסוף הוא שאל, "ואם יום אחד אני אזכור?"
"יכול להיות."
"ואז זה יכאב שוב?"
האישה הביטה בו בעיניה הכחולות-עכורות.
"פלאות לא מבטיחות חיים ללא כאב."
היא לקחה את הצנצנת וסובבה אותה בעדינות בין אצבעותיה.
"הן רק נותנות לאנשים את מה שהם מבקשים."
הוא הנהן, אף שלא היה בטוח שהבין.
הוא הביט בצנצנת בפעם האחרונה.
משהו בו אמר לו לקחת אותה. לשמור אותה. לחזור אליה ביום שבו יבין מה איבד.
אבל הוא לא ידע למה.
"אני יכול לקחת את זה בחזרה?" שאל.
"אתה יכול."
הוא הביט בצנצנת עוד רגע. כוכב אחד בהק יותר מהאחרים.
ואז הניד בראשו.
"לא."
האישה סגרה את המכסה.
"אם כך, סיימנו."
הוא קם מהכיסא. רגליו הרגישו קלות יותר משהרגישו זה שנים.
הוא פנה אל הדלת.
כשהגיע אליה, עצר לרגע והביט לאחור. החנות הייתה שקטה. האור הצבעוני מהחלונות נפל על מאות הבקבוקים והצנצנות, ובכל אחד מהם היה משהו שמישהו, במקום כלשהו, לא היה מסוגל לשאת לבדו.
לרגע תהה כמה אנשים עמדו בדיוק במקום שבו עמד הוא.
כמה מהם ביקשו לשכוח.
כמה ביקשו לזכור.
וכמה הבינו מאוחר מדי ששני הדברים כרוכים זה בזה.
הוא פתח את הדלת.
הפעמון צלצל פעם אחת, הפעם בנדנוד בודד, כקינה על מה שאבד.
בחוץ כבר היה לילה. הכוכבים מילאו את השמיים, והרחובות היו כמעט ריקים.
הוא הרים את ראשו.
לרגע חשב שהוא אמור לחפש משהו בשמיים.
כוכב מסוים.
אולי זיכרון.
אולי אדם.
אבל הוא לא ידע מה.
אז הוא פשוט המשיך ללכת.
מאחוריו נשמע צלצול פעמון בודד.
הוא לא הסתובב.
ובחנות, מאחורי דלת העץ הישנה, ניצוץ אחד בצנצנת הבהב בפעם האחרונה.
האישה הביטה בו.
"גם זה פלא," לחשה.
והחזירה אותו למדף.