צרחה קטנה נפלטה מפי. לא האמנתי למראה עיניי. הרגשתי כאילו אני בחלום. ואולי אני באמת בחלום? דבר כזה לא נראה אפשרי. או שכן?
הכל התחיל ביום שני בבוקר. על פניו זה נראה יום רגיל לגמרי. כלומר, בלאגן מוחלט. התעוררתי עשרים דקות לפני שבית הספר מתחיל. שוב. זינקתי וחיפשתי אחר בגדים נואשות. לא הסתרקתי, לא אכלתי ארוחת בוקר, ולא צחצחתי שיניים. יצאתי מהבית בדיוק שתי דקות לפני שבית הספר אמור להתחיל. לא מספיק שעמדתי לאחר, השיער שלי נראה נורא ותלבושת בית הספר שלי הייתה מקומטת לחלוטין. בנוסף, הייתי משוכנע ששכחתי מחברת מתמטיקה.
רצתי כמו משוגע לבית הספר. הלב שלי דפק במהירות. בדרך כלל, הייתי נושם עמוק כדי להירגע במצב כזה, אבל הפעם רצתי ולא היה לי זמן לזה.
הנוף של הרחוב הישן חלף במהירות על פני. לא התרכזתי בו במיוחד. היו לי דברים יותר דחופים לחשוב עליהם.
מרוב הלחץ מהאיחור לא שמתי לב לאן אני רץ. ואז הרגשתי שאני מתנגש במשהו. נפלתי לאחור והברך שלי השתפשפה במדרכה וירד ממנה מעט דם. העולם התחיל להסתחרר סביבי והראש שלי התחיל לכאוב. הרגשתי כאילו בא לי להקיא. ניסיתי לעמוד אבל לא הצלחתי. ואז פתאום העולם התבהר שוב, וכאב הראש והבחילה שלי נעלמו כלא היו. ממש כמו קסם.
מצמצתי בעיניי והסתכלתי סביבי. כבר לא הייתי ברחוב המטונף והישן שרצתי בו קודם. הייתי בלב אחו גדול עם מלא דשא ירוק סביבי.
הסתכלתי סביבי. האחו היה שומם. לא היה בו איש. אבל מה שבטוח: לא הייתה שום סיבה הגיונית לזה שהגעתי לכאן פתאום. אז למה אני פה?
שמעתי קול דהרה. הוא נשמע דומה לפרסות של סוס רצות על דשא. אולי זה באמת סוס? נשמתי נשימות מהירות יותר ויותר ונהיה לי חם. בינתיים קול הפרסות התקרב אליי. הדבר המוזר הוא שלא ראיתי שום סוס. הסתכלתי סביבי בחיפוש אחר הסוס החמקן ללא הצלחה. פתאום ראיתי הבזק של פרווה לבנה בזווית העין. צמצמתי את עיניי. זה מוזר. קול הדהרה הגיע מהכיוון של היצור. אבל זה לא היה סוס. זה היה… לא יכול להיות.
זאת כנראה טעות.
היצור הזה היה לבן כשלג ודווקא נראה ממש דומה לסוס, רק שהייתה לו קרן. לא שתיים. אחת. אבל יצורים כאלה קיימים כאלה רק באגדות. אולי אני הוזה? אולי חטפתי מכה בראש?
מאחורי החד קרן לכאורה הופיע אדם – לא, לא אדם, יצור שנראה כמו בן אדם – שנראה בשנות השלושים לחייו היה לו שיער לבן ארוך שנפל על כתפיו, אוזניים מחודדות, והוא היה לבוש כמו בימי הביניים. הוא נעל מגפי עור שהגיעו לו עד לברכיים, והיה לבוש בטוניקה ושריון. על רגלו היה נדן עם פגיון בתוכו.
היצור הזה התקרב לחד הקרן בצעדים קטנים וזהירים, ואז בבת אחת קפץ עליו ונעץ את שתי רגליו בצידי חד הקרן. הוא תפס את כתפיו של חד הקרן בשתי ידיו ומשך אותו לאחור בכוח. "כמה פעמים אמרתי לך, את לא יכולה לשתות דם של אנשים, ליארה", הוא מלמל.
בהיתי בו. לא הבנתי על מה הוא מדבר. אבל באותו רגע הבנתי שהוא אולי יכול להסביר לי איפה אני נמצא ואיך אני חוזר הביתה.
"סליחה, אדוני?" פניתי אליו בהיסוס, "אתה יודע במקרה איפה אנחנו נמצאים?"
מבטו של האיש הופנה לעברי בעודו מנסה למנוע מחד הקרן להשתחרר מאחיזתו. "בארידור, כמובן."
בהיתי בו במצח מקומט. לא הייתי בטוח מי המשוגע פה. אני או הוא. "אהה", שאלתי בעודי מסמיק קלות, "איפה זה ארידור בדיוק?"
האיש ירד בקפיצה מחד הקרן אבל עדיין תפס אותו בחוזקה בשתי ידיו. הוא כיווץ את עיניו ובחן אותי לעומק. "הי ילד", עכשיו כל תשומת ליבו הופנתה כלפי, "אתה מרגיש טוב? איך קוראים לך? איפה אתה גר?"
״נראה לי שאני מרגיש טוב״, אמרתי, ״קוראים לי לואי ואני גר באילינג בלונדון״.
לשנייה אחת האיש הסתכל עליי במבט מבולבל, ואז העיניים שלי התרחבו ופיו נפער. ״מה… אבל… איך…״, הוא גמגם, ״בלתי אפשרי… מתי…״.
מה קרה לו? הסתכלתי עליו במבט בוחן. "אה… אדוני" ,אמרתי, "אתה בסדר?"
האיש הפנה את מבטו אליי ונראה כאילו יצא הרגע מטראנס. הוא שתק במשך כמה שניות ואז התחיל להתאפס על עצמו והתחיל לדבר. "כן, ברור, ברור. למה שאני לא אהיה בסדר? זה פשוט … אתה יודע קצת קשה לרסן את ליארה לפעמים. היא חד הקרנית שלי, אתה מבין", הוא עצר לרגע את שטף דיבורו כדי לנשום, "אז, מה רציתי להגיד בעצם? אה, כן. אני מניח שאתה צריך עזרה בלחזור לבית שלך?", שאל ואז על הדרך הוסיף, "אני ת'ארן דרך אגב."
"כן, אני מניח", אמרתי, "אבל מה קרה לך מקודם? נראית לא מאופס."
"זה לא מה שחשוב עכשיו", ת'ארן ענה לי, "מה שחשוב הוא שאני יכול לעזור לך להגיע הביתה."
טוב, לא יודע. לי זה נראה חשוב. הוא ביקש ממני לסמוך עליו עם משהו כל כך חשוב ואני אפילו לא הייתי בטוח שהוא שפוי. אבל… היו כל כך הרבה דברים מוזרים בכל העניין הזה. עמד מולי חד קרן, ולת'ארן היו אוזניים מחודדות. וחשוב מכל, לא ראיתי דרך אחרת לחזור הביתה.
נאנחתי. "בסדר", אמרתי באי רצון, "איך אתה יכול לעזור לי?"
"פשוט תבוא איתי", הוא אמר לי.
"אין סיכוי!" אפילו לא שמתי לב שאמרתי את זה עד שאמרתי את זה, "אני לא הולך איתך לשום מקום."
ת'ארן הרים גבה. "אז אתה מוזמן להסתדר בעצמך", אמר לי.
הוא צדק. זה לא שהייתה לי ברירה. השמעתי קול שנשמע דומה לנהמה אבל בכל זאת נכנעתי והתחלתי ללכת אחריו. ואחרי החד קרנית שלו.
הלכנו בשתיקה במשך כמה זמן. כבר איבדתי כל תחושת זמן אפשרית. פתאום קלטתי שאני ממש מאחר לבית ספר. שכחתי מזה לגמרי. "נו באמת, לואי", אמרתי לעצמי, "תתרכז. יש לך כרגע בעיה קצת יותר רצינית."
תוך כדי המשכנו ללכת. והמשכנו. והמשכנו. באיזשהו שלב עזבנו את האחו והנוף סביבנו התחיל להשתנות מאחו לשביל עפר מלוכלך. השמש עלתה לה למרכז השמיים. כבר התחיל להיות לי חם. הזעתי כולי והייתי מלוכלך בעפר. כבר התחיל להימאס לי מכל העניין הזה והייתי כנראה כבר מתלונן אם לא היינו מגיעים אל היעד סוף סוף.
מולנו הופיע בית. זה לא היה בית רגיל. מולי עמדו ארבעה עצים שתמכו במרפסת עץ בצורת עיגול גדול שאליה היה מחובר מהאדמה גרם מדרגות מעץ מתפתל. סביב המרפסת הייתה גדר שעשויה מעץ. מתוך הגדר יצאו מדרגות אל תוך מרפסת נוספת בצורת חצי עיגול. גם הרצפה הזאת היתה מוקפת בגדר, אבל בניגוד לרצפה בקומה הנמוכה יותר לא כולה הייתה מוקפת בגדר. היה בה חלק שלא היה בו גדר אלא שהיה כניסה לתוך הבית עצמו. הבית עצמו היה גם הוא בצורת חצי עיגול, ככה שהשלים את הצורה של המרפסת לעיגול מושלם. הבית כולו היה עשוי מעץ והיו עליו כמה צמחים מטפסים.
"וואו", זה כל מה שהצלחתי להגיד, "כאן אתה גר?" ת'ארן הנהן במבוכה קלה.
הוא התחיל ללכת לכיוון גרם המדרגות התחתון וסימן לי בראשו לבוא גם. צייתתי והלכתי אחריו.
עלינו במעלה גרם המדרגות המפותל עד שהגענו למרפסת התחתונה.
במרפסת היו תלויים ערסלים, וכולה הייתה מלאה בצמחים מטפסים. באמצע המרפסת היה שולחן עץ יחסית ארוך, שסביבו היה ספסל עץ.
ת'ארן התיישב בצד אחד של השולחן. מאחר שנראה שהוא מצפה ממני להתיישב, התיישבתי בצד השני של השולחן.
"אז", ת'ארן נראה כמי שאינו יודע בדיוק מה לומר, "תוכל לספר לי איך בדיוק הגעת לפה?"
"אני לא בדיוק יודע", אמרתי, נבוך קלות.
ת'ארן נשך את שפתו התחתונה. "אז תספר לי את מה שאתה כן יודע", אמר לאיטו.
"אז ככה, אני קמתי בבוקר קלטתי שאני מאחר לבית הספר", התחלתי לספר, "התארגנתי מהר והתחלתי לרוץ לבית הספר, לא בדיוק הסתכלתי לאן אני רץ, ואז התנגשתי במשהו – אני לא יודע במה – והכול התחיל להסתחרר סביבי. זה המשיך להסתחרר עוד כמה שניות ואז פתאום הפסיק. ואז ראיתי שאני פה." סיכמתי.
ת'ארן שתק כמה שניות ואז אמר: "אוקיי, אני צריך שלא תלחץ. אתה בעצם נמצא בארידור. שזו יבשת סודית בכדור הארץ שיש בה קסם."
הרגשתי כאילו תקוע לי כדור בגרון שמונע ממני לדבר. ניסיתי להגיד שזה לא יכול להיות אבל במקום זה יצאה לי צרחה קטנה מהפה.
ת'ארן העביר בשערו ושתק. העברנו ככה כמה דקות ונראה שהוא לא מתכוון לדבר, אז נאלצתי לעשות את זה בעצמי: "זה… מה אני אמור לומר?"
ת'ארן משך בכתפיו. "לא נראה במיוחד שאתה רוצה לדבר, אז כיבדתי את זה."
"אני רציתי לדבר", מחיתי, "אני פשוט לא ידעתי מה לומר. אני אפילו לא מאמין לך. נראה לי. אני לא יודע מה לחשוב, בסדר?"
"ראית את ליארה. החד קרנית שלי", הוא הצביע על חד הקרן (או החד קרנית) שעמדה מתחת למבנה, "מה אתה חושב?"
"אולי אני חולם", אמרתי, "או שבגלל המכה שקיבלתי בראש התחלתי להזות דברים."
"אז אולי אתה חולם", ת'ארן אמר, "אז מה? זה אומר שבחלום שלך זה לא אמיתי?"
חשבתי על זה רגע. "אוקיי", הגעתי למסקנה, "אני מאמין לך או לפחות אני מאמין לך בחלום שלי. אז איך הגעתי לפה ואיך אני חוזר הביתה?"
"מה שמסתיר את ארידור מעיני האנשים שלא חיים בה הוא כישוף עתיק", ת'ארן הסביר, "הכישוף הזה גם מונע מאנשים שלא גרים בארידור – אנשי חוץ, אנחנו קוראים להם – להיכנס לארידור. העניין הוא שיש פרצה בכישוף. כל מאה שנה הכישוף נפרץ למשך דקה ונשלח למקום רנדומלי בכדור הארץ. כעבור דקה הוא חוזר למקום הרגיל שלו. אבל מי שנתקל בו למשך הדקה הזאת משוגר לעולם שלנו ו… כנראה שאתה נתקלת היום בכישוף הזה בטעות."
"אבל למה אתם לא עושים משהו כדי למנוע את זה?" כמעט צעקתי, "עכשיו אני תקוע פה בגלל הכישוף המטומטם הזה."
"טוב, מה אנחנו יכולים בדיוק לעשות?", ת'ארן אמר, "אם ננסה לתקן את הכישוף זה עלול להחריב את כל ארידור. ואז כולנו נמות."
זאת הייתה נקודה טובה אבל לא רצית להודות שהוא צודק אז שיניתי נושא. "אז איך אני חוזר?"
"בנוסף לשיגור בלתי רצוני פעם במאה שנים, אפשר לשגר את הכישוף למיקום שבוחרים מתי שרוצים", ת'ארן נשמע כאילו הוא מתחיל להשתעמם מהשיחה, "אבל זה מסובך. אני אצטרך לקבוע פגישה עם המלך כדי לקבל אישור לעשות את זה. תצטרך לישון כאן הלילה."
פתאום שמתי לב שהתחיל להחשיך. מתי זה קרה? לפני שתי שניות היה בוקר. בחרתי להתרכז במשהו אחר שהטריד אותי. "איך יכול להיות שכל כך קל לקבוע פגישה עם המלך?" שאלתי.
"אני היועץ שלו", ת'ארן ענה בקצרה, "אני אראה לך עכשיו איפה תישן."
***
הרגשתי את אור השמש חודר לי לעיניים. רטנתי מתוך שינה והתהפכתי לצד השני. הרגשתי מישהו מטלטל אותי מצד לצד. "נו, כבר, ילד רגיל", אמר קול נשי, "קום כבר".
באי רצון מוחלט, התרוממתי לאט לישיבה ושיפשפתי את העיניים. מולי עמדה נערה בת גילי עם שיער לבן גלי ואוזניים מחודדות, על צווארה היא ענדה שרשרת זהובה עם תליון בצורת לב – למען האמת, היא נראתה ממש כמו ת'ארן.
"מה זה?" מלמלתי בקול צרוד משינה, "מה קורה כאן?"
הנערה תחבה בעזרת ידה את שערה מאחורי אוזנה. "קום כבר", היא ציוותה עליי, "אין לנו הרבה זמן."
מצמצתי, עדיין מטושטש מהשינה. "מי את?" שאלתי.
"אני קאליסה, הבת של ת'ארן. ואתה", היא נופפה באצבעה לעברי, "צריך להקשיב לי עכשיו. אבא שלי הוא לא מי שאתה חושב שהוא. הוא לא רוצה להחזיר אותך לבית שלך, איפה שזה לא יהיה. הוא לא אוהב את כל מי שמחוץ ליבשת."
"אז מה הוא כן רוצה לעשות איתי?" לגלגתי, "להרוג אותי? לזרוק אותי לצינוק?"
"אל תהיה מגוחך", קאליסה גלגלה את עיניה, "הוא רוצה להשתמש בך. יש אנשים בארידור שחושבים שאולי כדאי להפסיק להסתיר את ארידור משאר אנשי העולם, והוא לא רוצה שזה יקרה. אז הוא רוצה להשתמש בך כדאי להראות להם שזה לא רעיון טוב."
"ומה את חושבת?" אני חייב להודות שהייתי מסוקרן לשמוע את התשובה.
"לא אכפת לי במיוחד", היא אמרה בקוצר רוח, "הסיבה היחידה שאכפת לי ממך היא שאני אוהבת לעצבן את אבא שלי. ואם אני אעזור לך לחזור לבית שלך, זה ממש יעצבן אותו."
"אז את לא מחבבת אותו", ווידאתי.
"ממש לא, קדימה תתלבש מהר ונזוז".
נעמדתי בלי לדעת למה אני עושה את זה. "רגע!" קראתי, "ומה אם אני לא מאמין לך?"
היא הסתובבה אליי במבט חסר סבלנות. "קח", היא אמרה לי והושיטה לי פיסת נייר, "תקרא."
פתחתי את פיסת הנייר באיטיות. לא האמנתי למראה עיניי. זה היה מכתב מת'ארן למלך. והוא לא היה כמו שאולי תדמיינו. ת'ארן כתב למלך כדי ליידע אותו שהגעתי. שהוא סיפר לי את – כפי שהוא קרא לזה – השקר על הפגם בכישוף. ושמחר הוא הולך להציג אותי לעם כדי להראות להם למה לחשוף את היבשת בפני שאר העולם זה רעיון גרוע. בשנייה הראשונה חשבתי שבעצם יש סיכוי טוב שקאליסה משקרת לי. שהיא בעצם יכולה לזייף את מה שכתוב שם. ואז קלטתי משהו. יכול שת'ארן משקר לי ויכול שקאליסה משקרת לי. אבל ככל הידוע לי, לת'ארן יש מניע לשקר אבל לקאליסה אין. ת'ארן הוא היועץ של המלך – הוא מעורב בפוליטיקה פה. קאליסה רק נערה מתבגרת.
"אז…", גמגמתי, "אין שום בעיה בכישוף?" קאליסה הינהנה.
"ואבא שלך הוא זה שגרם לי להגיע לכאן? ואחרי זה הוא שיקר לי?" היא הנהנה שוב.
"והוא תכנן את הכל מראש?"
היא נשפה ברוגז. "כן, כן, כן, הבנו. שיקרו לך, אתה מרגיש נבגד, בלה, בלה, בלה, עכשיו אתה יכול להתלבש ונצא מכאן כבר?"
היא יכלה להיות יותר נחמדה. "בסדר", רטנתי, "אבל צאי מהחדר בזמן שאני מתלבש."
"תזדרז", היא זרקה לי בעודה פונה מחוץ לחדר.
כעבור כמה דקות כבר היינו בחוץ. "אז איך אני בעצם חוזר הביתה?"
"ניקח כרכרה למרכז הממלכה", קאליסה הסבירה, "יש שם תחנת שיגור שאפשר להגיע ממנה לאן שרוצים בעולם…"
קולה נקטע על ידי מישהו מוכר. שאולי הייתי רוצה לא להכיר. "אתם בצרות כאלה גדולות", ת'ארן אמר.
מרוב הלם לא הצלחתי לזוז. איך הוא מצא אותנו? ראיתי שאפילו קאליסה נראתה מפוחדת.
הרגשתי גוש בגרון. דמעות עלו בעיניי. זהו, זה נגמר. אני כלוא פה לנצח. "מה אתה רוצה ממני?" זעקתי בייאוש מוחלט, "לא עשיתי לך כלום! מה יש לך נגדי? אני רק חייתי את החיים שלי בשקט ואז אתה באת וחטפת אותי לפה!"
היית משוכנע שהוא הולך להתפרץ. כבר לא היה לי אכפת. המצב שלי לא יכול להחמיר יותר, נכון? אבל הוא לא התפרץ. המבט בעיניו היה… עצוב. "אתה חושב שאני הנבל", הוא אמר בשקט, "אבל זה רק בגלל שאתה הגיבור בסיפור שלך. בסיפור שלי – אני הגיבור. אולי יש לי סיבות למה שאני עושה. אולי אני יודע מה הסיכון בחשיפה. אולי אני יודע מה יקרה במקרה של חשיפה. אולי אני יודע מה מונח על כף המאזניים. אולי אני יודע בדיוק מה אנשים הולכים לאבד."
שתקתי. כבר לא היה מה להגיד. הוא פסיכי על כל הראש. שום דבר שאני אגיד ממילא לא יזיז לו.
אבל מסתבר שלקאליסה היה. היא כולה רעדה מפחד וההבעה המפוחדת עדיין הייתה על פניה אבל היא אזרה אומץ והתחילה לדבר. "באמת?", היא אמרה בקול רועד אך נחוש, "אתה פשוט כזה מסכן, אה? זה פשוט כל כך ברור שכולנו צריכים להוקיר לך תודה אבל אנחנו טיפשים ולא מבינים את זה. האמת היא, אבא, שאתה זה שטועה כאן. גם בסיפור שלך אתה הנבל. אתה רצחת את אשתך, זוכר? הזאתי שהייתה אהבת חייך?"
ת'ארן הרים את מבטו לשמיים כך שלא יכולנו לראות את העיניים שלו, ושתק לכמה שניות. פתאום, ללא הסבר, הניח את ידו על כתפה של קאליסה והסתכל לה ישירות בעיניים. "אני לא רצחתי את אמא שלך", בקול שלו נשמע כאב עז, "זה רק מה שהמלך סיפר לכולם. הוא חשב לחשוף אותנו לעולם, והוא השתמש בה כמרגלת. אבל היא לא הכירה איך העולם שבחוץ עובד והיא הייתה מעורבת בתאונת דרכים עם כרכרות משוכללות שיש אצלן שנקראות 'מכוניות'", הוא השתתק לרגע ונשך את שפתו בעוד הבעה מיוסרת עולה על פניו, "היא לא שרדה."
הסתכלתי עליו ועל המבט המיוסר שהיה על פניו. אני לא יודע למה אבל פשוט הצלחתי לרחם עליו. "אני באמת מצטער שאיבדת אותה", זה לא היה נכון, אבל הוא לא היה חייב לדעת את זה,"זה לא הגיע לה. זה לא הגיע לך. זה לא מגיע לאף אחד. אבל זה המצב, עד כמה שהוא לא הוגן. וזה שתמנע ממני לחיות את החיים שלי לא יחזיר אותה."
"אני לא חושב שזה יחזיר אותה, אבל אם העם ישכנע את המלך לחשוף אותנו לעולם, יהיו עוד אבדות. עוד אנשים יפגעו. אני לא מנסה להחזיר אותה, אני מנסה למנוע מזה לקרות שוב."
"טוב", קאליסה התקרבה אליו עד שהאפים שלהם כמעט נגעו זה בזה, "לא נראה לי שאתה לא עושה עבודה מוצלחת במיוחד. אם תשאיר את לואי כאן, הוא לא יוכל לחזור לחברים שלו. למשפחה שלו. זה חיים שמישהו רוצה לחיות?"
"את לא מבינה בכלל על מה את מדברת," ת'ארן כמעט צעק, "חיים הרוסים של אחד עדיפים על חיים הרוסים של עשרות. אולי אפילו מאות. חוץ מזה, הוא יכול לבנות חיים חדשים כאן. את חושבת בכלל שאני אוהב את זה? אבל אין שום פתרון אחר. אין. שום. פתרון. אחר."
"טוב, אני לא ביקשתי את זה", התעצבנתי, "אין לי זכות להחליט עליי."
"כן, יש לי זכות, מאחר שאני היחיד שיודע מה יקרה אם זה לא יעצר", ת'ארן נעץ בי מבט חודר, "וזה בכלל לא עניין של זכות, זה עניין של כוח. של מי יכול להתנגד למי. ואתה… לא יכול."
רגע של דממה עבר ביננו. ואז קאליסה צעדה צעד אחד והסתכלה לאבא שלה ישירות בעיניים, הפחד שהיה לה בעיניים בתחילת השיחה נעלם לחלוטין ואותו החליפה הנחישות. "אולי הוא לא יכול", היא סיננה, "אבל אני יכולה."
ובשנייה אחת, היא תפסה את שתי הידיים של אביה ומשכה אותן. הוא איבד את שיווי המשקל ונפל על האדמה. קאליסה זינקה עליו ולא שחררה לא את הידיים. כנראה כדי למנוע ממנו לקום. אבל ת'ארן לא התכוון לוותר כל כך מהר. הוא השתמש בתפיסה שלה בזרועותיו כדי להרים את הזרועות שלה למעלה. אחר כך הוא ניסה לעמוד, אבל נפל למטה על קאליסה. ככה שהם היו במין מנח מוזר כזה שת'ארן שכב על קאליסה והזרועות שלהם היו מורמות למעלה תוך כדי שהם תופסים אחד לשני אותם. קאליסה ניסתה להשתחרר מאחיזתו של ת'ארן בכך שהתגלגלה הצידה. ת'ארן עשה אותו דבר רק לכיוון ההפוך.
נשמתי עמוק. כולי שיקשקתי אבל פשוט לא יכולתי לעמוד בצד. תפסתי בידיה של קאליסה וניסיתי לעזור לה להתנתק מת'ארן.אבל הכוח שהם הפעילו אחד על השני היה חזק מדי. בעודי מנסה להשתחרר מהם הרגל שלי עלתה למעלה ופגעה בסנטר של ת'ארן. חזק. הראש שלו הסתובב הצידה כתוצאה מהמכה. פתאום גופו התרפה מעט והוא נפל על האדמה מעולף.
לשנייה אני וקאליסה שכבנו על האדמה קפואים. אחר כך, נעמדנו אבל עדיין שתקנו. קאליסה ניסתה להסתיר את זה ממני אבל ראיתי שעיניה דומעות.
"קדימה", הנחתי את ידי על כתפה של קאליסה, "בואי נלך. לפני שימצאו אותו. אל תדאגי, הוא יהיה בסדר."
הלכנו כמה דקות בדממה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שאולי כדאי שאני אדבר כי אין לי מושג לאן ללכת.
"איך בעצם מגיעים למרכז היבשת?" שאלתי את קאליסה.
"צריך לתפוס כרכרה", היא אמרה בחצי מלמול, "תן לי, אני אוביל."
"התענוג כולו שלך", אמרתי בחיוך ונתתי לה לעקוף אותי.
"הגענו", היא מלמלה כעבור כמה זמן.
מולנו עמדה כרכרה כחולה. "של מי הכרכרה?" הסתקרנתי.
"של אבא שלי", קאליסה אמרה.
נכנסתי לכרכרה. "נו, רואה? את יכולה לעמוד על שלך מולו."
נסענו במשך שעתיים בערך. קאליסה נהגה. איך היא יודעת לנהוג?
בהתחלה נסענו בשתיקה. לאף אחד מאיתנו לא היה מה להגיד. אני בהיתי בנעליים שלי בשקט וקאליסה התרכזה בנהיגה כאילו חייה תלויים בזה.
הרגשתי לא נעים. בלי קאליסה הייתי כנראה תקוע פה לנצח. אני צריך לפחות להגיד לה תודה. פתחתי את פי כדי להגיד את זה אבל לא יצא ממנו קול. ניסיתי שוב. עדיין לא עבד.
"קדימה, לואי", עודדתי את עצמי, "אתה יכול לעשות את זה. זה לא כזה קשה." אז ניסיתי שוב. ושוב. ושוב. מראש שפתחתי וסגרתי את הפה בלי להשמיע קול ממש נשמעתי כמו דג. פשוט לא ידעתי איך להגיד תודה. לידי, ראיתי את קאלסיה מגניבה אליי מבט משועשע מהצד. הסמקתי. טוב, זה באמת מטופש. זה רק להגיד תודה. פתחתי את פי שוב בהיסוס והוצאתי צליל לא ברור ממנו. קאלסיה כבר ממש צחקה. "מה יש לך?" היא שאלה בין געיות הצחוק.
נלחצתי ומיהרתי לענות. "אה… כלום, כלום."
קאליסה הרימה גבה. "אתה רוצה להגיד לי משהו לגבי 'הכלום' הזה?"
"מה? אה… כן. כאילו, לא. כאילו, כן. כאילו… רק רציתי להגיד לך תודה. על… זה שעזרת לי ככה."
קאליסה צחקה. "זה הכול? לכן פתחת וסגרת את הפה כמו דג במשך עשר דקות שלמות?"
היא ממש לא הייתה חייבת להזכיר את זה. "זה לא היה בדיוק ככה", התגוננתי, "זה היה.. ניסיתי לאוורר את הפה שלי."
קאליסה התקפלה מרוב צחוק. "זה לא מצחיק!" התעצבנתי, "וכשמישהו אומר לך תודה, נהוג להגיד בבקשה."
קאליסה אפילו לא הסתכלה עליי כשאמרה: "בבקשה."
עכשיו זה היה תורי לצחוק.
קאליסה נשכה את שפתיה. "לואי"ת היא אמרה בשקט, "אתה חושב שאבא שלי יהיה בסדר?"
"אני בטוח שהוא יהיה בסדר", אמרתי, "הוא אמנם התעלף, אבל זה כנראה רק 'זעזוע מוח', וכאילו, כן זה נשמע גרוע אבל אתה יכול להתאושש תוך כמה ימים ולחזור להיות כמו חדש. בטח כבר מצאו אותו ונתנו לו טיפול רפואי."
קאליסה הינהנה אבל עד היום אני לא בטוח שהיא באמת השתכנעה.
המשכנו לנסוע בשתיקה. אבל הפעם זאת לא הייתה שתיקה מעיקה. אומרים שחברות נמדדת בשתיקות שלה. אם זה נכון, נראה שהפכנו לחברים ממש טובים.
בסופו של דבר, הגענו. ירדנו מהכרכרה והלכנו לכיוון תחנת השיגור. הזנתי שם את הכתובת של הבית שלי והייתי צריך רק ללחוץ על כפתור השיגור.
"טוב", אמרתי – משום מה הייתי צריך להתאפק לא לבכות, "ביי, אני מניח?"
"כן", קאליסה אמרה, "ו… היה נעים להכיר אותך."
דמעה התגלגלה על לחי. "גם אותך."
לחצתי על כפתור השיגור. פתאום הכל נעשה חשוך.
***
"לואי!" שמעתי יפחת בכי. "הוא התעורר!"
הרגשתי זרועות סביבי חונקות אותי. פקחתי את עיני וראיתי את הפרצוף של אימי מולי.
"אמא?" שאלתי בתדהמה, "מה קרה?"
"חטפת זעזוע מוח", היא הסבירה בקצרה בפנים מלאות דמעות, "השכן מצא אותך."
רגע, מה? לא יכול להיות. מה עם ת'ארן? קאליסה? כל זה היה חלום? הזיה? זה לא היה אמיתי?
הרגשתי דמעות יורדות על פני. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו שכל זה לא היה אמיתי. ואני לא יודע למה, אבל הכי הפריע לי שקאליסה… הייתה רק פרי דמיוני. או שלא. אולי… זה לא היה חלום. אולי לא חטפתי זעזוע מוח וזה מה שהיבשת גרמה לכולם לחשוב. אולי ארידור קיימת. ואולי לא. אני לא יודע. אבל האולי הזה היה כל התקווה שנותרה לי.