סליחה על זה.
חשבתי אני מת.
אין לאן לברוח… אני מוקף.
זה התחיל מהאשמות השווא הללו שדווחו לגביי. אין לי דבר מה שיאמת את חפותי וישמש לי כערובה לכך שלא גנבתי, אבל, ובחיי, שקערת החרס הארורה הזו לא הסבה את מבטי מעולם.
המשמרת שלי במוזיאון בדיוק הונחה על השעות האלו, ואיבדתי את אמונם של הממונים עליי – בטענה ששום דבר נראה לעין יוכל להסביר מה התרחש שם. איבדתי בנוסף לזאת את נימוסיי. ואת רישיון הנשק שלי. לא שפגעתי במישהו, אבל…
בתימצות, פוטרתי.
לא זוכר למה, ובאמת כל הדרך תהיתי, מה לכל השדים והרוחות משך אותי למדבר?
לא, לא טרחתי להביא הרבה. רק תיק טיולים ישן שאליו נדחפו מספר קופסאות טונה ובקבוקי מים. לא תכננתי דבר מלבד לילה שקט בחברה מצומצמת למדי. אהיה אורח לעצמי ודי. אחרי יממה בתחנת המשטרה וחיפוש מעיק בדירתי, לא נצטכרתי להרבה.
שעות חלפו. השמיים התמלאו כתמים אדמדמים שרק כהו עם הזמן, עד שהחשיך. מדורה קטנה ומאולתרת הפיגה את השקט עם קול פצפוצי הזרדים שלה. לכשפנתה להכבות, נרדמתי גם אני.
איפה שהוא בשליש השני ללילה נעורתי משנתי. יצאתי מנקודת הנחה שהקור של הלילה הוא הגורם לכך.
כחכחתי בגרוני כדי להשיל מעליי מעט מחבלי השינה.
"הערנוך?", קול חלקלק שכזה העמיד אותי בחיפזון על זוג רגליי. היתכן והדבר ההוא, הוא הוא הגורם המפריע לשנתי?
הדובר המשיך שניה מאוחרת יותר גם ללא מענה: "מצוין. רצינו לדון איתך בנושא הקערה ההיא שגנבת, וכי ודאי נוכל לעשות עסקת חליפין תמורת—"
"מי אתה?", אימצתי את עיניי בחושך לתור אחר בן שיחי התמהוני שקפץ עלי לפתע. "ולמה אתה יודע מי אני??", נזכרתי לשאול.
"מוטב שלא נכנס לעניינים הללו… ושוב, בנוגע לקערה – כמה זהב תרצה תמורתה?"
מתוך הרגל הושטתי יד רועדת לחגור הנשק, ולחרדתי נזכרתי שעבודתי כשומר נגמרה אמש…
צקצוק קל עלה מכיוון אחר. מישהו אחר המשיך – "אם זה ירגיע אותך, אנחנו סך הכל שדים… לא שאנחנו מבקשים שתמכור את נשמתך העלובה, חלילה, רק את החפץ הגנוב ההוא שמסכן את חייך כאדם חופשי… אנחנו משלמים בעין רחבה"
הבטתי שוב לכל עבר, חסר אמונה לגבי כל מה שהתרחש מתחילת השבוע עד כה.
"שפיר, קטב… אבהלת יאת בר אנשא" קול נשי עלה מאחוריי.
"וכען גליא ליה דהוא מוקף…", קול נוסף טרח להעלות את רמת המתח באוויר.
מצמצתי שוב, לוודא שאני לא ישן עוד. "יש עוד ממכם? ומה אתם מדברים שם, לעזאזל?! אני יכול להשבע שזה לא עברית," הנחתי יד על המצח מסחרור פתאומי שחשתי.
"הקשב נא, ידידנו… אנחנו מוכרחים להשיג את הקערה הארורה הזו. ברשותנו אמצעים ל–"
רציתי לדרוש שיסתמו, בחיאת… מי הם האנשים ההזויים האלו שנפלו עלי. אבל לא הייתי בטוח אם יש בידיהם נשק, והיטבתי לשתוק בעניין הזה. "לא, לא גנבתי."
שתיקתם הגסה הייתה מבהילה יותר מאיומם.
"באמת. באמת באמת," הוספתי בחוסר אונים.
הם ענו בקול רטינה משותף. "הנה הסיבה למה ההגבלה הזו מרתיחה. המידע שקיבלנו נקטע באמצע! אין לדעת אם הוא משקר, הארור הזה"
"אני לא משקר," הוספתי בשקט והשארתי לעצמי את השאלות שחונקות אותי…
הם שוחחו ביניהם מעט ואני בינתיים גיששתי על הארץ אחר פנס כלשהו שקיוויתי שלקחתי. מצאתי קופסאת גפרורים ששימשה לי מוקדם יותר לעישון הטונה. מצאתי גם נייר סופג, אבל הוא יתכלה בשניות. וקופסאות הטונה כבר רוקנו מתוכנן.
"הוא מנסה להדליק אש…", הקול הנשי העיר בחדות. זו נשמעה כמו חולשה. אש.
מיהרתי להצית את הנייר בכל זאת. שמש חייבת להופיע בקרוב. אור זו חולשתם. האש מתכלה לה. דבר מה חייב להתרחש בקרוב. אני לא יכול לסיים כאן, ככה, עכשיו…
כנראה התרגשתי מדי מהעניין הפעוט ההוא, טמנתי ראשי בחול, שברתי את הכלים, איבדתי אמונים. זהו, עכשיו, כשעזבתי וברחתי למקום הארור הזה, קיבלתי את עונשי. מנה אחת אפיים.
היו לרשותי עשר שניות מבהילות בהן חיפשתי עוד דברים להבעיר… משהו שישמור לאורך זמן את הלהבה. משהו כמו… וזלין? קופסה חצי מלאה. תזמון יפהפה.
האיזור היה מואר לגמרי, והיצורים הללו כבר נעלמו. דחפתי את החפצים המועטים שהיו לרשותי לתיק, את האש השארתי מרצדת מאחור, והשקט שקיוויתי להשיג במדבר הוחלף בחרדה מחודשת…
"לא שתיתי מספיק. זו בסך הכל הזיה… תופעות משונות שכאלו…"
לפנות בוקר חזרתי לדירה. השמש עוד לא הפציעה וכבר תגילת הזויה חדשה טרחה להופיע. אישה מבוגרת ישבה על המדרגות בפתח הדלת וסרגה לה בנחת.
"בוקר אור," היא מלמלה.
"בוקר," עניתי בחוסר סבלנות כשחיפשתי את המפתח בצרור העמוס.
"אני מסוקרנת, יוסף… איפה הקערה?", היא שאלה בשקט והכניסה את המסרגה והחוטים שלה לתיק.
לא יכולתי לעצור בעד הלעג שנפלט ממני – "לא גנבתי, גברתי. ותאמיני לי שהתערוכה ההזויה הזו יכולה להסתדר בלי קערת חרס," הדלת חבטה בקיר המבואה בזעם.
"גברתי? אני מבוגרת? ומעולם לא האשמתי בגניבה," היא נותרה ישובה בשלווה מרתיחה שכזו, נינוחה למדי. היה בה משהו שלא יכל לאפשר לו מנוחה.
"את מכשפה?", וידאתי אם יתכן הדבר. אחרי הלילה הזה הכל יתכן.
"איזה זלזול, בחורצ'יק… אבל אני כן מבינה בקערות של שדים, אם אתה מתעניין."
"ש-שדים? מה קשורים שדים לדבר…??"
היא נעמדת באיטיות ומחייכת לה. "אתה בטוח שזה המקום המתאים לשיחה שכזו?"
הנהנתי בבילבול, התנצלתי והצעתי לה להכנס לסלון.
"סליחה ש… מבולגן פה," התנשמתי בכבדות ומיהרתי להביא לה כוס מים. "לא טרחו לסדר אחרי שעשו פה חיפוש."
היא מהנהנת בהבנה. "לאן ברחת כהרף עין אמש? וכי אינך יודע כיצד לא לעורר חשדות?"
"לילה במדבר," עניתי בשקט, מבוהל מהביקרותיות המופגנת שלה.
"מדבר??", היא צעקה בייאוש. "איזו רוח נכנסה בך?? מה חשבת שתמצא שם?? רק שדים מסתובבים שם, כי הם אסורים לעבור את הגבול! הגבול שבדיוק הקערה יוצרת!"
"איזה גבולות את מדמיינת לעצמך?? לא יצאתי מהארץ"
"בדיוק. היית על הגבול… אם היית מתקרב אולי באמת היה נכנס בך איזה שד ומכניס בך קצת מחשבה…", היא נאנחת בכעס ומניחה את כוס המים הריקה על השולחן.
"תרצי עוד מים?"
"לא, תודה". מילאתי בכל אופן.
"אפשר הסבר, בבקשה?? מה קרה פה… מה קורה. אני לא מעכל…"
אתה לחוץ."
אני יודע שאני לחוץ, ומזיע, כי פתאום הכל קורה כל כך מהר ואני לא מבין… מי אלו היו? באמת שדים? את יכולה להבטיח לי?? אני, אני מבוהל!! בבקשה, גברת!", התנשפתי במהירות. הידיים שלי רעדו. לא דמיינתי שזה יקרה לי אי פעם… "אני עדיין לא מאמין לאגדות המיסטיות השרלטניות האלו. סלחי לי, אבל מבחינתי את שקרנית," זעמתי בשקט.
"אולי אם תפסיק לקרוא לי 'גברת', ואולי אם לא תדבר על מהירות כפולה, ואולי אם באמת תקשיב למה שיש לי לומר- אז, ורק אז… אולי יהיה לך סיכוי להבין את הדבר הגדול ההוא שנגנב, המכונה בידיך "קערת חרס ארורה"…"
הנהנתי בחיוורון, מנגב את הזיעה הניגרת ממצחי.
"ובכן, שדים. מה הם, אתה יודע? ובכן, בני אנוש מורכבים מאדמה ורוח. שדים, או בתיאורם המדויק, מפגיעים – מורכבים מאש ורוח. חצי גשמיים, חצי רוחניים…"
"אני לא מבין עדיין," הרגשתי שהקירות סוגרים עלי. "מה הקערה קשורה?"
"סתם, איזה לחש עתיק מלפני אלפיים שנה… אתה מבין? קערה בעצם כולאת את השדים. יש מילים מיוחדות שאתה צריך לכתוב, לצייר את השד המדויק שלך, והוא נכלא ונעלם… הקערה הזו באמת לא חשובה עד כדי כך, לו היה כלוא תחתיה שד חשוב… שד כזה שיכול להפיק תכנית להחריב את הגבולות, ו… אתה לבן לגמרי. הכל בסדר? תנשום קצת," היא מיהרה להושיט לי את כוס המים שמילאתי עבורה.
"לא, למען האמת ממש לא… זה היה לא הוגן, כך הרגשתי." נשמתי עמוק, מדי. כמעט נחנקתי לפני שהספקתי להמשיך לשפוך על האישה הזרה את הדוחק ומכביד עליי. "כמו מישהו ניצל את החולשה שהמשמרת שלי תאמה את שעת השוד. והעובדה שהייתה לי רשות בלעדית להיות בשטח המוזיאון בלילה ההוא. ושמצלמות האבטחה נותקו ולא הותירו ברירה אלא להאשים אותי…"
היא מכחכחת בגרונה והרהרה בדבריי במשך כמה שניות, ואז שיחקה באצבעותיה בעצבנות וחייכה במשהו שנראה כמו ניסיון פיוס קל. "יתכן ויש לי מושג מי האחראי… ולפני שאתה מתעצבן, תדע שאני לא שיערתי שיפטרו עובד מוצלח וחרוץ כמותך… פשוט היה לי צורך דחוף לבדוק האם השדים שמים עין על הקערה הזו או שלאו. גיליתי את התשובה דרכך. בדרך הקשה…"
"זאת הייתה את?? איך יתכן?? את מבוגרת, ובכלל, אין לך דרך להכנס!!"
היא מצקצקת בלשונה ומנסה להרגיע בעוד כוס מים קרה… "לא, לא… ודאי שלא אני… אבל תלמידתי המקסימה שעובדת במקום הואילה בנחמדותה לעזור לי. אתה ודאי מכיר, אבי? או שזה שם החיבה שלה? מעולם לא טרחתי לחקור אחר זה. לא משנה… גם כל השיח המיותר והמייגע הזה לא משנה. אני כאן כדי לדאוג שזה לא יחזור בשנית. בעיקר להגן עליך, להחזיר לך את עבודתך, וללמד אותך מה לא לעשות, למען השם, כדי לעזור לשדים."
כחכחתי בגרוני ועצמתי עיניים. "תודה, באמת. הנעמת את זמני עם סיפורייך היפים, שספק בדית וספק אמיתיים, אך… אני לא מתכוון לחזור לעבודתי כשומר. סבלתי מספיק. שקלתי מחדש, ו… זה לא מתאים לי. תצטרכי להסתפק באביגיל הזו שלך כדי לרקום תכניות נגד שדים…", עמדתי בפתאומיות וסימנתי לה עם העיניים שזמן האירוח בטל ומבוטל.
היא לא הקשיבה לרמיזה הברורה הזו והמשיכה בפיטפוטה הקולח – "אתה לא מבין… כבר נבחרת; כלומר, לא נבחרת אבל אתה עמוק בעניין הזה. השדים ירדפו אותך, הם ימצאו דרך כלשהי בחכמתם, הם לא טיפשים כמו שאתה נוטה לחשוב ביהירותך הסתומה. אתה לא רוצה לנסות אותם, תאמין לי… ואם לא לטובתך, אז לטובת שאר האנשים שהלחש הזה נועד להגן עבורם. לא תצטרך לסכן את עבודתך בשנית, אני מבטיחה…"
פערתי את פי, רק כדי סדק קטן, והיא כבר עצרה אותי – "שקול נא זאת בכובד ראש. תחזור על מה שנאמר פה שוב ושוב עד שתגיע למסקנה המכובדת…", היא קרבה וטחבה לכף ידי פתק מקומט ומצהיב, עליו כתובה באותיות אשר ניכר החיפזון בעת כתיבתן, כתובת לא רחוקה ממקום דירתי, וחתום בפינתו בסלסול ארוך ומלוטש את שמה של הגברת – אופיר.
"הצעתי תמיד תקפה, אך הזדרז נא… אתה לא רוצה לפספס את המועד."
הנהנתי בחשש מה. "אשקול זאת… אבוא אלייך בערב."
"כבר בערב?", הרימה גבותיה בפליאה.
"בעצם, כבר עכשיו… אני חושב ש… אעזור לך."