רוב הסיפורים מתחילים בהתחלות דרמטיות. פיצוצים, אנשים אהובים אבודים, מלחמה, אסונות.
טוב, הסיפור הזה לא כמו רוב הסיפורים. אתם מבינים, הסיפור הזה הוא מעט שונה.
כל סיפור צריך להתחיל איכשהו, ושלנו מתחיל מהאמצע.
ענבל הייתה רגילה.
כן, זה נשמע מוכר, נכון? ככה רוב הסיפורים מתחילים.
אבל נו, כבר הדגשתי שהסיפור הזה לא כמו רוב הסיפורים.
אז יודעים מה? ענבל לא הייתה ילדה רגילה. כמובן.
והיא גם הייתה מודעת לזה.
אני לא מתכוונת מודעת שהיא שונה או מיוחדת או משהו. הרי זה מה שקורה ברוב הסיפורים ו… נו, תשלימו בעצמכם.
ענבל לא הייתה ילדה רגילה. היא הייתה אחת מבני היסודות.
אז מה זה בני היסודות, אתם שואלים?
תמשיכו לקרוא, אולי תגלו.
*
"אוף", מאי מלמלה בשקט מעל שולחן הכתיבה בכיתה "למה השיעור לפני ההפסקה בבית ספר תמיד הכי משעמם?"
ענבל החמיצה פנים, ועיניה לבשו גוון ירוק צבע הזלזול לא ברור אם כלפי דבריה של מאי, או כלפי דברי המורה החופר.
"תנסי להקשיב", היא הבהירה את כוונתה "אולי כדאי שתלמדי משהו"
"מאי וענבל!" קרא המורה עיניו לבשו גוון אדום של כעס, אתם מבינים? צבע העיניים של כל בני היסודות משתנים בהתאם למצב רוחם ולרגשותיהם דבר שמאוד עצבן את ענבל, כי אף פעם לא יכולה לשקר או להסתיר את מה שהרגישה אז כן, מעצבן מצד אחד אבל מצד שני גם חיוני.
אחרי הכל, כשמגיעים לרמת כנות מוחלטת אי אפשר לשקר אי אפשר לתחמן, לצאת מצרות ללא עונש, וגם לפתוח במלחמות וככה, עם כמה שארבעת יסודות החומר היו שונים זה מזה לא פרצו ביניהם מלחמות
למרות שגם העובדה שלא היה ביניהם רעב, או חולי, או כל בעיותיהם האחרות של בני התמותה שבדרך כלל גורמות לרוב המלחמות עזרה, קצת קשה לומר שהם באותה סירה עם בעלי היסודות הקוסמים חושך
הייתה להם אדמה משלהם, וזה לא היה הבעיה של ענבל, או של אף אחד מבני יסודות החומר
"ענבל", חזרה מאי ולחשה בשנית
"מה את רו-?"
"-ענבל ומאי!" קרא המורה "אם אתן שולטות בחומר עד כדי כך שאתן לא צריכות להקשיב, אולי תרצו ללמד את הכיתה?"
ענבל הרכינה את הראש וצימצמה עיניים רק זה חסר לה שיראה את הגוון הכתום שנאה שצבע את עיניה
"כן, המורה"
מאי קמה ממקומה וניגשה ללוח
כמו צבעם הסגול של עיניה גם היא נראתה אמיצה, היא שלחה מבט ברון שהעביר יד בשערו החום, ומלמל בלי קול "היסטוריה".
היא נפנפה בשערה הכתום, מעט בהתנסות כלפי המורה, וקראה מהלוח במשך לא יותר משנייה
"ובכן", אמרה "כפי שהמורה הסביר בשיעור הקודם."
"והקודם", מלמלה ענבל בשקט
"והקודם", לחש רון
"והקו-"
"כן כן, אמילי", אמר המורה. "זה בהחלט אינו נחוץ יותר. אני מלמד אתכם פעמים רבות את אותם נושאים, כי זה נושאים חשובים! דברים שצריך לדעת בחיי היום יום! נכון, מאי?"
"או כן", מלמלה מאי בציניות "בגלל שאף אחד כאן לא יודע שיש כ-3 יסודות בעולם ושאנחנו שייכים לקבוצת יסודות החומר שאלו אש, אוויר ואדמה אנחנו חיים בשלום, הרמוניה וכו' היסודות הקוסמיות אור וחושך, לא סובלים זה את זה יסודות האנרגיה חום וקור, חיים על עונות השנה ולכן עליהם לשתף פעולה כמובן שגם הם מתווכחים ולא עוזר במיוחד לשאר היסודות שאין להם עיניים מתחלפות, אפשר להבדיל ביניהם מאוד בקלות, כי טוב, הם לא חיים ביחד ודרך חייהם שונה זה מזה קיצוני ובניגוד אליהם, לנו רק צבע השיער משנה חום – אדמה, כתום – אש, שחור – מים, בלונד – אוויר"
"ובכן, מאי", המורה חייך בקרירות וניסה להסוות את הפתעתו אך עיניו נצבעו לבן, דבר שבבירור העיד שהופתע "רואה? כשאת רוצה, את יכולה, זה לא לקח הרבה זמן, נכון?"
"לא, המורה, למעשה זה לקח רק דקה"
המורה הנהן בשביעות רצון
"ולכן אני לא מבינה למה לקח לך חצי שנה ללמד את כל זה" היא חייכה חיוך מתוק, והסתובבה בחזרה לשבת בלי לבקש אישור
בני האדם היו אומרים שצריך לכבד מישהו מבוגר ממך אבל אתם מבינים, בני היסודות אומנם חיים על כדור הארץ המודרני, אבל הם חיים בקצב שונה בן יסוד בן 270 שנות יסוד שקול לבן אדם בן 23 בערך וככל שרק גדלים יותר, הקצב שלוקח לבן יסוד לגדול מואץ יותר משמע כשהם קטנים לוקח יותר זמן להתבגר וככל שמתבגרים כל שנה הקצב מואץ קצת יותר
השיעור הסתיים, וכל התלמידים היו בדרך לקפיטריה מאי וענבל נכנסו והתיישבו ליד רון ואמילי עם הפרצוף העגול, החיוך הקטן, והשיער התואם בגווני החום קווי הדמיון בין רון ואמילי היו כל כך ברורים, שלא ניתן לטעות, תאומים.
"היי בנות גומיות יפות!"
"תודה רבה, אמילי" מאי משכה את שתי הגומיות משערם
"היי!" קראה ענבל
אך מאי רק צחקקה, והראתה לאמילי בגאווה את הגומיות התואמות
"תחזירי!" ענבל חטפה ממאי את הגומייה, ונעצה בה מבט זועם
"מממ, העיניים שלך צהובות", צחקקה מאי
"אוי שיט" ענבל צמצמה עיניים והרכינה ראש
"אוי נו", אמרה מאי. "את תמיד עושה את זה. זה לא סוד שאני מצחיקה"
הם אכלו כמה דקות בשתיקה מעיקה, נראה שכולם חשבו על אותו דבר
"הטקס מתקרב, ועדיין לא מצאו מחליפים בעלי כוחות יסוד" מילמלה אמילי
"איזה טקס?" שאל רון
טוב, אולי כמעט כולם
אמילי תקעה בו מרפק, ומאי הסבירה "הטקס, זה שמתרחש כל אלף שנים ארבעה ילדים אחד מכל יסוד נולדים עם כוחות יסוד ותפקידם להחליף את ארבעת בעלי הכוח, ולטפל ביסודות החומר לולי בעלי כוחות יסודות החומר לא יהיו כוחות ליסודות החומר בעולם, המערכת פועלת באיזון דק"
"בחיים לא הייתי בטקס כזה", התגונן רון עיניו עטו גוון אפור צבע הבושה
"זה כי עדיין לא הייתה קיים בטקס כזה, מוח סלע הטקס מתרחש כל אלף שנים" אמרה אמילי וגלגלה עיניים בצבע ירוק
"כל אלף שנים אז למה אתן דואגות? זה בכלל לא העסק שלנו"
"בגלל", הסבירה אמילי בנימה מעוצבנת "שהטקס הקרוב מתרחש ממש מח-"
בין רגע, רעידת אדמה פרצה, כל כוסות המים בקפיטריה נשפכו לרצפת השיש, לרגע מפחיד האוויר בחדר נעשה דליל, וענבל לא הצליחה לנשום
מאי קמה ממקומה, ורצה לכיוון המטבח
"מה קורה כאן, מאי?" שאלה ענבל שבאה בעקבותיה
"אני צריכה לבדוק משהו", מאי פנתה לכיוון הכיריים
"מה, מאי?" שאלה ענבל, ונימה של היסטריה התגנבה לקולה. "מה קורה כאן?"
האדמה רעדה בחוסר יציבות, והאוויר נעשה דליל לסירוגין
מאי הגיעה לכיריים והדליקה את האש, להבה ענקית פרצה, להבה ענקית שמוכנה לכלות כל מה שנקרה בדרכה האש החלה להתפשט
"לכיוון היציאה!" צעקה מאי "קדימה, עכשיו!"
"מאי, מה קורה כאן?" צעקה ענבל מעל רעש התלמידים הרצים והצווחים במסדרון
עיניה של מאי נצבעו בטורקיז עמוק, עמוק כל כך שנדמה שצבע הטורקיז השתלב עם שחור
"היסודות?", ענבל פלטה יבבה היא כבר התחילה לחוש במצב
"כן, ענבל", נאנחה מאי. "כוחות היסוד מתפרקים"
*
ברחבת הטקס ענבל חיפשה בעיניה את מאי, בין ההמון היה קשה לקלוט איפה היא אך לבסוף קלטה אותה בצד המזרחי, ליד הבמה המוגבהת
היא התקרבה, ורק אחרי שתי שניות נכחה לדעת שמאי מתווכחת עם ילד בלונדיני שמבט יאיר נסוך על פניו עיניו לבשו גוון במעין שילוב של ירוק וכחול כנראה מתוך שעמום וזלזול
"אז מה?" הוא ירה לצידה של מאי
לא משנה במי מדובר ועל מה, היה ברור לה באיזה צד היא אך הוויכוח היה סוער, ומאי החלה להעלות ווליום
אף אחד לא יקשיב לענבל, או אפילו שם לב שהיא בסביבה
"בואי, מאי", ענבל תפסה לה בזרוע וגררה אותה משם
רק זה חסר לה שדקה לפני הטקס כל העיניים יהיו נסוחות לכיוונם, לכיוון מאיה צועקת על בנו של בעל כוח יסוד האוויר
מבחינה פוליטית? לא, הוא לא ממש יכול לעשות להם כלום נכון שטכנית בגלל שבעלי כוחות היסודות היחידים ששולטים בכוחות הם יכולים גם לשלוט באזרחי יסודות שכפופים לכוח הזה אך כאן השליטה לא עוברת בירושה אלא מה? זה ברור! אחרת זה היה יוצא הרבה ריבים ובלאגן, כמו שיוצא אצל בני תמותה כשיש אנשים בעלי "דם כחול" זה היה עלול ליצור הרבה מלחמות על השליטה ביסודות, על השליטה באזרחים, לא לא, המערכת שלהם הייתה הרבה יותר מאורגנת מזה, כאן זה לא עובר מדור לדור ארבעת בעלי כוח היסוד הבאים שישלטו בעולם הם אלה שהיקום החליט להעניק להם כוחות אמא שלה הסבירה פעם חשבה ענבל הילדים שיבחרו יהיו הילדים הכי אמיצים וטובי הלב ענבל לא באמת האמינה שליקום יש מודעות היא לא באמת הבינה איך היקום יכול לדעת מי הילדים הכי אמיצים אך אם היקום באמת מחליט, הוא צריך להזדרז.
השליטים העליונים מזדקנים, ועדיין – עדיין לא נגלו ילדים חדשים עם כוחות, עדיין לא מצאו מחליפים ענבל חששה מלחשוב מה יקרה לעולם ללא יסודות החומר ולא עזר למצב רוחה שזה היה טקס יסודות החומר הראשון שלה בחיים אלא מה? ברור שזה יהיה הטקס הראשון שאליו הוזמנה
חייהם של בני היסודות נמדדים כבר בערך 753 שנים בשנות אדם אבל בעלי כוחות יסוד שורדים בדרך כלל כאלף שנה, בגלל כוחות היסוד שזורמים בוורידיהם ומחזקים את תאי דמם כך יצא שבן יסוד בחיים לא ישתתף יותר מפעם אחת בטקס בחייו וחלק בכלל לא זכו להשתתף בכל חייהם ככה שיצא שחוץ ממה שעובר מפה לפה ומאוזן לאוזן – אף אחד לא באמת יודע מה קורה בטקס יסוד
היא באה לשאול את דעתה של מאי, שבדרך כלל הייתה ידועה בזה שיש לה דעה נחרצת אך בדיוק אז ארבעת בעלי כוחות היסוד עלו לבמה, ולפני שענבל הספיקה להשחיל מילה כל ההמון השתתק
"כאשר בני כוחות היסוד קרבים לקץ", התחיל סלזר, בן כוחות יסוד האש, ללא הקדמות "קמים בני כוחות יסוד חדשים."
"אוף נו" לחשה מאי בשקט, כדי שקולה לא יבלוט על פני הקהל השקט "חשבתי שרק בבית ספר לומדים היסטוריה"
הקהל היה גדול מדי, אבל גם שקט. הרבה יותר מדי עם כל המאמץ של מאי, כל מילה נשמעה ענבל הייתה מודעת מאוד למבט ששלחה לה קסנדרה, בעלת יכולת יסוד המים
קסנדרה העבירה אצבע בשערה השחור, בעוד עיניה עטו קלות גוון של ירוק – זלזול ובוז
אך מאי לא הפסיקה לקשקש על איזה סרט מתח אנושי, על איזה אחד שדקר מישהו או משהו אבל ענבל לא באמת הקשיבה לה תשומת ליבה הייתה לגמרי מרוכזת במילים הנוראות שישנו את חייה לעד
"לצערי", אמרה מירי, בעלת כוח יסוד האדמה "המחליפים עדיין לא נמצאו ולכן אנו חוששים שזה מביא אותנו לדאוג, שאבני יסודות הכוח נלקחו על ידי אחד מבני היסודות האחרים, מתנדב אחד מכל יסוד חומר צריך להתנדב לצאת למסע, להשיב את האבנים שימו לב בעלי יסודות החומר הבוגרים יתפסו יותר מדי תשומת לב בקרב העולם הרחב ולכן אלה חייבים להיות ארבעה בני או בנות נוער, בגילי 15 עד 17 שנות יסוד, כך שבשנות אדם אתם תהיו בני 13 עד 15 שנים דבר שיפחית חשד כי הרי איש לא יחשוד בארבעה בני נוער שמטיילים ביחד" היא חייכה ברוך "זכרו, אנחנו מנסים להשיב את אבני היסודות, לא לפרוץ במלחמה"
העולם דמם לגמרי. כולם חולקים את אותם המחשבות ומלמולים החלו להישמע בקהל
"אבני כוח?"
"איך לא שמענו על זה?"
אילו ענבל הייתה יודעת שכוחות היסוד תלויים בכמה אבנים שיכולים להינזק ולהיפגע היא הייתה מרגישה הרבה יותר פגיעה כל לילה מעניין עם בגלל זה לא סיפרו להם על האבנים היא הניחה את דעתה על המחשבה הזו
"בני נוער?"
"למה זה חייב להיות ילדים?"
"יש לי את זה!" קראה מאי בקול, ועיניה בגוון צהוב מתלהב "אנחנו חייבות לצאת עכשיו, ענבל! זה כזה אדיר! נשחזר את הסצנה!" "מה?" קראה ענבל בהפתעה הקריאה של מאי באולם המלא מילמולים בהיחלט בלטה כולם נעצו בהם מבט
"נו, מה את דואגת אנחנו לא יכולות למות מזה כאילו, אני לא באמת אדקור אותך אני אומרת לך, זה יהיה אדיר! ו-"
"מאי?", ענבל מצמצה בהפתעה. "על מה בדיוק..?" אך קולה נקטע על ידי קסנדרה שעמדה על הבמה מביטה בהם, יחד עם כל שאר בעלי כוחות היסוד "מאי מינרס, יסוד האש, וענבל אצ'ינס, יסוד המים עלו לבמה! המתנדבות הראשונות! איזה כבוד!" האולם היה שקט
אף אחד לא הריע לשתי בנות ששלחו את עצמם בהתלהבות תאומית למשימת התאבדות
"לא, רגע!" קראה ענבל "היא לא דיברה על זה, נכון? היא לא התכוונה לזה!"
" הממ התכוונתי למה?"
"לצאת למשימה הזו-" התחילה ענבל להסביר
אך שוב נקטעה באמצע על ידי קסנדרה "המשימה להצלת העולם שלנו המשימה החזרת הסדר על כנו המשימה להציל את כולם!"
הקהל המאושש החל למחוא כפיים
" הה המשימה הזו?" צחקקה מאי, והנה עיניה הבריקו בטורקיז "או כן" היא חייכה "בהחלט התכוונתי למשימה הזו" היא משכה בידה של ענבל לעבר הבמה בכיוון הקהל המוחא כפיים מתוך מין מחויבות ענבל הרכינה ראש לא רצתה שיראו את צבע עיניה השחור, צבע הפחד
מאוחר יותר כשניסתה לשחזר את התרחשות האירועים בראשה ענבל זכרה רק שמיד אחריהם עלה הילד שרב עם מאי שמסתבר ששמו דילן "תראי את הטיפש הקטן" לחשה מאי בבוז באוזנה "עם החיוך השחצן והעיניים בצבע הטורקיז סגול הבוהק הזה כמה שהוא אמיץ" אמרה בציניות וגלגלה עיניים בצבע ירוק "איזה שחצן"
הקהל פרץ במחיאות כפיים מחודשות מתוך כבוד אך גם מתוך מחויבות לאט לאט מחיות הכפיים נחלשו באולם וכולם חיכו בדממה למתנדב מבין יסוד האדמה
"אני מתנדבת" אמרה אמילי עיניה יציבות והיא רק מביטה ברון לוחצת את כתפו בהתנצלות ופונה לבמה "הרי מישהו צריך לעשות את זה" היא משכה בכתפייה ועלתה לבמה בצעד בוטח
מירי התרחקה מהמיקרופון שהגביר את קולה "כל הכבוד ילדים" חיכה אליהם והוסיפה בקול חרישי כך שרק הם יכלו לשמוע "אני מצטערת שזה המצב אבל תבינו, אנחנו מתחלשים וכבר לא יכולים לשלוט בכוחות המצב חייב להשתנות במהרה" לאחר שמירי התרחקה מהן ענבל לא פנתה להביט בצבע עיניה של אמילי היא ומאי נפלו עליה בחיבוק מוחץ "אויש נו אתם תמיד תהיו רגשניות כאלה?" שאל דילן מגלגלת את עיניו הירוקות מחווה בוהקת של זלזול
"למה?" שאלה מאי בעוקצנות "פוחד שזה יפריע לכולם להתרכז ברגע התהילה הגדול שלך?" עיניה עטו גוון כתום שנאה כמעט זה לחלוטין לשלו
"אוי כן "הוא אמר בלגלוג "כי הרי זה מה שאני הכי חושש ממנו שחבורה של ילדות יגנבו לי את ההצגה "
"היי אנחנו לא-" התחילה ענבל לענות ואז קטעה את עצמה כן, הן כן, מה הן חשבו לעצמן? הם באמת רק ילדות, קצהב נשימתה של ענבל גבר
"בואי ענבל" אמילי הניחה יד על כתפה ויד שניה אוחזת בידה של מאי "נלך"
*
"מה זאת אומרת לא יוצאת איתנו למסע!?" קרה מאי בזעם
"כן, מה זה צריך להיות?" קרה דילן
"אל תסכים איתי בציבור דילן!" קראה מאי עיני שניהם הבזיקו בגוון כתום והוויכוח בין מירי בעלת כוח היסוד הנחמדה ובין הילדים התחיל לקדוח שוב אך האמת, שלא נותר דבר להסביר
כשקראו להם למשרדה של מירי היא לא דמיינה אפילו שזאת תהיה הסיבה שבגללה זימנו אותם אליו, כמובן שהיא חשדה מעט כשאמילי לא הופיע ולא נראה שהולכת להגיע בקרוב אבל עדיין בחיים היא לא הייתה מצליחה אפילו לעלות על דעתה שאמילי הנדיבה, החברותית, המתחשבת היא… היה קשה להעלות את המילה על הדעת אפילו מירי רק אמרה "אני יודעת שאתם ניסערים אבל למזלנו הרב מצאנו לה מחליף ראוי לא פחות, קדימה כנס"
הוא נכנס לחדר כושל מעט, בהחלט לא מצליח להעלות על פניו את ההבאה הרגועה של אחותו כשהתנדבה "רון?" שאלו מאי וענבל ביחד
"אחותי" הוא מצמץ עינב מעלות דמעות ותערובת של מלא צבעים פחד כעס תחושת בגידה "אחותי היא בוגדת"
זהו זה המילה נאמרה, כשמירי הושיבה אותם על הכיסאות הנוחות בחדרה וסיפרה להם שעם שחר אמילי יצאה בחשד גדול לכיוון אחד מבני היסוד האחרים כדי למסור להם מידע או לדווח על המסע למציאת האבנים הם ידעו שהם צריכים לבדוק בכול יסוד ויסוד אבל כולם חשדו אוטומטית שאמילי הלכה לדווח ליסוד האנרגיה חושך הבעייתי ביסודות לא רק שהם מעדיפים לפעול בצללים ובחשאיות אלא גם שהיו עיוורי צבעים, לא רואים רגשות ולא מביעים כאלה
במהלך השיחה הארוכה שניהלו מירי לא אמרה את המילה בוגדת אלה "מבולבלת" או "עברה צד"
"נראה שאנחנו יוצאים לבקר את שאר בעליי היסודות, אנחנו בהחלט הולכים לשם מחזירים את האבנים ומוצאים את אחותי מתעמתים איתה ודורשים תשובות!"
"אוקיי" ענבל נשמה חלושות דרך אפה "מתיי נצא לדרך?"
רון הזדקף "עכשיו"
*
עברו יומיים שבהם הם חצו שתי יבשות ומעל ארבע עשרה שעות שלא אכלו כלום כך שלא יכלה להאשים את ענבל ורון שנרדמו מיד בהפסקת מנוחה הראשונה שלהם למסע זה, למראה שני חברי הצבת הישנים ענבל לא יכלה להתאפק יותר היא הייתה חייבת לדעת
"היי דילן?" היא שאלה, דילן לא הסיר את עינו מהאש בזמן שענה לה "כן?"
ענבל נשכה את שפתה והזרה אומץ לשאול "אתה שליט צבעים, נכון?"
לרגע זעיר אחד שרק ענבל חדת האבחנה יכלה להבחין בו עיניו עטו גוון לבן של הפתעה אך הרגע חלף מהר כל כך שענבל תהתה אם רק דמיינה אותו, הוא הסיט אליה את מבטו בעיניים שלוות שעטו גוון חום "מה גורם לך לחשוב כך?" שאל בקול משועמם ובפרצוף פוקר מושלם אך ענבל הבחינה שהיה בקולו גם רמז של חשש "טוב זה די פשוט" ענבל משכה בכתפייה "האופן שבו אתה מתאים את הפרצוף שלך לצבע העיניים שנייה לפני שהוא מתחלף וגם בגלל הדפוס"
"הדפוס?" שאל
"טוב, כן כל פעם שאתה אמור להרגיש משהו אתה אוטומטית מחליף אותו לאו דווקא לרגש הניגודי שלו, ניגודי למה שאתה אמור להרגיש באותו הרגע, נגיד שאם מישהו מספר סיפור מלחיץ או מפחיד במקום כחול כמו פחד אתה אוטומטית שם חום של שלווה אתה מבין? ניגודיות"
הוא היה יכול להכחיש אבל במקום זה הוא שאל אותה את תספרי למישהו?"
"לא, לא נראה לי" היא ענתה "ולא בשבילך כמובן אבל זה כן יכול לתרום לנו במשימות, אנשים יבטחו בך אוטומטית עם כל הרגשות שתשדר יהיו מתואמות למה שיוצא לך מהפה או למה שאתה מבטיח וזה כן יעזור מאוד עם המנהיגים שלהם יחשבו שאתה לא פוחד"
"אני לא פוחד" הוא מחה
אך ענבל ראתה שוב זיק של כחול בעיניו הסגולות "טוב מה שתגיד" היא אמרה אך בניגוד אלו הוא היה יכול לראות בדיוק מה היא באמת חושבת בנושא "לך לישון כבר"
*
"אנחנו צריכים לצאת לדרך אז תכבו כבר את המדורה" צקצק דילן בלשונו עיינה של מאי עטו גוון אפור של בושה "אוי נכון שכחתי" היא הוציאה מכיסה את השלט ולחצה על הכפתור היחיד שהיה במרכז" האש נשאבה פנימה
"טריק מסיבות מגניב" גיחכה מאי אך קולה הביע שביעות רצון
"כן" חייכה ענבל לפחות בעלי כוחות יסודות החומר לא שלחו אותם בידיים ריקות היא אוציאה את כפתורה שלה שהעניקה לה מירי מהכיס "שמרו עליהם היטב" היא ציטטה בחביבות "טריק מסיבות? כן, אבל הערך שלהם יקר מפז" ענבל לחצה על הכפתור ודמיינה את המים יוצאים ממנו בנחשול ושוטפים את האבנים הרותחות ששמו מסביב למדורה כדי שהאש הבלתי ניתנת לכיבוי לא תתפשט שנייה לפני שנחשול המים פרץ מתוכו וקירר את האבנים הלוהטות היא חיכה בשביעות רצון "כן, בהחלט טריק מסיבות מגניב"
*
הם הביטו בשערים שהתנשאו משני עבריהם המרחקים ביניהם היו מטרים ספורים ואמנם שני השערים היו בערך בגובה ורוחב זהה אך ממש לא היה קשה לנחש איזה שער שייך לאיזה יסוד אנרגיה השער השמאלי נצץ באור ולקח לענבל שנייה לקלוט שהשער כולו עשוי מקרח שלא נראה נמס כלל ועליו נצצו פתיתי שלג חדשים שלא הפסיקו לצנוח מהתקרה לא, לא מהתקרה הבינה ענבל עננים שהמטירו פתיתי שלג וגשם נישאו מעל השער, השער נדף הדיי קור לכיוון שער יסוד האנרגיה של חום שבתגובה יצר אדים משלו לכיוון שער הקור מה שיצר ערפל כבד
השער היה עשוי אבן חזקה שכמו גולפה לצורת שער
רון נשען עליו וקפץ בבהלה מתנשף ופולט בין נשיפה לנשיפה "רותח"
למרות החומר הפשוט השער עדיין היה ייחודי במינו הוא קרן אור ושמשות קטנטנות כמו כוכבים ריחפו בין העמודים הלוך ושוב הם צעדו לכיוון המנעולים הגדולים מופתעים לגלות שמלכת קור ומלך חום חיקו להם
"אוף נכון" סיננה מאי לפני שהגיעו לתווך שמיעה "יש לנו מרגלת אז ברור שהם ציפו לבואנו"
"היי יקרים" חיכה מלכת הקור חיוך גדול
"מה?" מלמל רון בהפתעה וצבע עיניו נצבע בגוון לבן "את מלכת הקור לא?"
"כן יקירי" מלכת הקור חייכה באופן מפתיעה במין חיוך שמכנים חם
"אז את מלכת הקרח לא? אך את כול כך?-"
"-הה הפרט השולי הזה?" קטעה אותה מלכת הקרח "סטראוטיפ ישן עליי" היא גיחך "אני מלכתה הקרח כן אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות קרה" היא צחקקה ממשחק המילים של עצמה "עם כבר התואר הזה מוענק ללא ספק לבחורצ'יק ששם" היא קרצה למלך והוא בתגובה רק גילגל עיניים
"אז" חזר דילן לנושא בחדות "יש מצב שניכנס?"
"אוי אבל יקיריי" צחקקה מלכת הקרח "צריך מפתח כדי להיכנס ליפני צתכם למסע המנהיגים שלכם לא סיפקו לכם כזה?"
"האמת?" מלמלה מאי "לא קיבלנו שום דבר פרט לאלה היא הוציאה מכיסה את לחצנה מלכת הקרח בחנה אותו לרגע הרוך "אה" היא חיכה "אז מה הבעיה? אין לכם מפתח? צרו אחד!"
"קיאונה!" נהם מלך השמש
"אויי נכון" גיחכה קיאונה "היה אסור לי להגיד את זה" היא קרצה "בהצלחה חברים"
שניהם פנו ונעלמו בערפל
"אז מה עכשיו?" שאל רון
"היא אמרה שצריך ליצור מפתח נכון?" שאלה מאי בענייניות
"כן"
"אז בואו ניצור כזה!" היא קראה "רון אפשר את הלחצן שלך?"
"אני לא חושב שלחצן יסוד האדמה יעבוד למישהי מיסוד האש" אמר רון
"הה כן הגיוני" מלמלה מאי "טוב אז קדימה תסתכל במנעול ותיצור מפתח לפיאו"
"למה אני?"
"כי אתה היחיד שיכול ליצור עצם חומרית"
הוא יצר שתי צורות בתוך שתי המנעולים ועוד לפני שהספיקו לסובב אותם הם התפרקו שוב ושוב
"תעצרו" אמר דילן " אני לא חושב שזה יעבוד"
"אתה חושב?" שאלה מאי בעוקצנות ותסכול
"כן תסתכלו, השערים עשויים מיסודות האנרגיה עצמם אז אוליי צריך להשתמש ביסודות אלו על מנת לפתוח את השערים"
"וואו רעיון גאוני" קראה מאי בהתלהבות מזויפת "הה רגע בעצם אנחנו בעלי יסוד החומר לא האנרגיה כך שאנחנו לא יכולים ליצור יסוד אנרגיה היא קראה בתוכך
"כן, אבל אולי להתיימר ליצור! רון תיצור העתק מדויק של המפתחות אבל על הרצפה"
רון יצר העתקים מדויקים לחצנו זוכר בעל פה את הצורה
"ענבל? נכון המפתח של יסוד קור? תיצרי צורה זהה לזה ממים באוויר" ענבל עשתה כדבריו "מאי תבעירי את האבן בצורת המפתח של חום"
"מה?" שאלה מאי
"פשוט תעשי את זה"
בלי הרבה רצון מאי עשתה כדבריו
"ועכשיו, טורי" הוא שלח רוח מקפיאה אל עבר המים של ענבל
מאי גלגלה עיניים "לא קורה כלום" אך בתוך שניות אחדות המים של ענבל בשילוב האוויר הקפוא הפכו לקרח והאבן להטה מחום דילן חייך חיוך שבע רצון
"מה עכשיו?" שאלה ענבל
"זה דיי ברור לא? הם היו חייבים שהמנעול יגיב רק ליסודות שלהם וכך לא יכנסו פולשים ועכשיו יש לנו מפתחות מותאמים אחד מותאם לשער החום והשני לשער הקור זה חייב לעבוד!"
הם לקחו את המפתח הקפוא והכניסו אותו בהתאמה מושלמת למנעול
"ואיך בדיוק נכניס את המפתח הלוהט?" שאלה מאי שסירבה להשלים עם ההצלחה של דילן
"זה קל" הוא חייך ונשא את המפתח לתוך חור המנעול בעזרת רוח הרוח סובבה את שני המפתחות בתיאום מושלם ושני קליקים רמים נשמעו
"וואו פתרתם את זה מהר" חייכה מלכת הקרח והופיעה בצד השני של השער הקפוא "בואו ענבל ודילן הלווה אתכם להרמוני ונשב על כוס תה"
"ואני מניח שאני צריך להזמין אתכם, מאי ורון" נאנח המלך ובחוסר רצון מובאק הכניס אותם לשער בעוד ענבל ודילן כבר החלו לצעוד לצד מלכת הקרח בכיוון הארמון הקפוא
"אז מלכת הקרח-" פתחה ענבל "-אנה קראי לי קיאונה"
"קיאונה? כמו במיתולוגיה היוונית?"
"כן" גיחכה קיאונה "הורים מאוד יצירתיים היו לי"
"אז תגידי קיאונה איך ידעת את השמות שלנו מראש ואיך ידעת שאנחנו באים?"
"את הולכת כאן על קרח דק" הזהירה קיאונה "אבל אוכל רק להגיד שיכול להיות שיש לי מישהי מטעמכם, יסוד האדמה נדמה לי, בחורה חביבה מאוד"
"יסוד האדמה?" שאל דילן באגביות והמשיך "תגידי קיאונה תמיד תהיתי איך זה שבעלי כוחות היסוד שלנו אף פעם לא עזרו לכם?"
"סליחה?" שאלה קיאונה
"אני מתכוון הריי ברור שקשה יותר לנהל את החורף מאשר את הקיץ נכון? ולקיץ הם כן עוזרים"
"באמת?" קיאונה פערה עיניים "טוב כן זה נכון ואני כן רואה איך היכולות שלהם יכולות לעזור לי, במיוחד עכשיו עם ההתחממות הגלובלית והכל אני מצטערת ילדים אבל אני חייבת לזוז לדווח על האבסורד הזה, נשב על תה בפעם אחרת"
ענבל באה למחות אך דילן השתיק אותה "אוקיי אנחנו מבינים תודה רבה"
"מה אתה עושה?" סיננה ענבל
"זה לא הם, האבנים לא אצלם"
"איך אתה יודע?"
"ראית אך היא רצתה את עזרתם של בעלי כוחות היסוד שלנו? היא אפילו לא יודעת שאבני היסודות נגנבו ושאין לנו שום דרך ממשית לעזור"
הם פנו חזרה לשערים רון ומאי כבר חיקו להם שם "זה לא הם רטנה מאי "כל מה שהם רוצים זה רק עזרה בניהול הקיץ הם אפילו לא יודעים שאין להם כוח יותר"
*
"וואו" מלמלה ענבל בזמן שעמדו בכניסה של היסוד הקוסמי אור, הכניסה הייתה נראית כמו גן פרחים לבנים שביניהם היו שזורים פרחים בצבע צהוב לא, לא צהוב קלטה ענבל זהב, זהב אמיתי ומנצנץ הבתים היו עצומים ולא מביישים טירות בגודל מלא אך למרות כל העושר שהקרין המקום לא היה שער כניסה ואפילו לא מנעולים בדלתות ממש כאילו בעלי יסוד האור מכריזים "איזה עשיר שלא חסר לו כלום יגנוב מאחר כזה?" אמירה הגיונית אך גם יהירה
"אז מה?" שאלה ענבל "פשוט משוטטים בעיר? בלי שום הבטחה?"
"אני מניחה שכן" ענתה מאי
"ולא נחשב כמסיגי גבול?" שאל רון בחשש
"לא, אתם לא" אמר קול סמכותי מאחוריהם כולם הסתובבו למראה נערה
"ואת?" ביקשה מאי להבהיר "את המנהיגה?"
"אויש נו באמת" גלגלה הנערה עיניים "מי צריך מנהיג במקום כזה?" אמרה ביהירות "צבע עיניכם משתנה בהתאם לרגשותיכם נכון? ובכן זה מאוד מקל אתם יודעים… למקרה שמישהו יחשוב על לשקר או לגנוב או משהו" היא אמרה בחיוך אך ענבל שמה לב שעיניה מצומצמות מעט ענבל השפילה את מבטה רק זה חסר לה עכשיו שצבע עיניה ישתולל ויחשוף את רגשותיה בזמן שהיא מנסה לחקור מישהי עם אולי במקרה גנבה מבני היסוד שלה את אבני כוחות היסוד שלהם מישהי שמאוד שמה לב לצבע עיניים
"דילן ילך איתך" אמרה מאי מנימה הגבית ופרצוף פוקר "אני וחבריי נסתובב בעיר" ענבל קפאה והביטה בדילן מאי יודעת? יכול להיות?
"אני מניחה שזה בסדר" השיבה הנערה
*
"זה לא הם" היה הדבר הראשון שדילן אמר להם ברגע שיצאו מהעיר
"ואיך אתה יכול להיות בטוח?" שאלה מאי בעיניים מצומצמות בצבע מעט ירקרק זלזול
"לא רק שהם לא יודעים שהאבנים נגנבו הם אפילו לא יודעים על עצם קיומם"
"ממש כאילו הם לא היו קיימים מעולם" משהו עקצץ במוחה של ענבל מה אנחנו מפספסים?
*
היסוד הקוסמי חושך, גם להם לא הייתה הבטחה אבל מנסיבות שונות לגמרי, העוני ברחובות היה נורא הבתים היו רעועים וילדים ברגליים יחפות שיחקו בבוץ ובענפים
"לא כל כך מה שדמיינתי" מלמלה מאי עיניה שילוב לבן של הפתעה וכחול של צער "מאיך שתיארו אותם תמיד אצלנו"
וזה היה נכון, הם לא היו נראים מזיקים מסוכנים או בעלי רעב לשליטה כמו שלימדו אותם בבית ספר לא היה להם שער כניסה, אבטחה ובתך שלא צבה גדול וצמא דם ענבל תהתה לאיזה עוד מיתוסים מופרכים היא מאמינה עליהם
"היי" מאי חייכה לילד אחד שעבר שם
"היי" השיב הילד הרזה בחיוך גדול ששבר את ליבה של ענבל, הוא היה מלוכלך, יחף, רזה ועדיין חיוכו היה החיוך השמח והכן ביותר שענבל ראתה מעולם למראה מבטה של ענבל הילד חייך בביישנות ואמר "כסף לא קונה אושר"
"נכון" חיכה ענבל חזרה
"היי חמוד" אמרה מאי "יש לכם מנהיג?"
"יש מישהי" עיניו נצצו "היא לא בדיוק מנהיגה אבל היא כמו האמא של כולנו כשמישהו חולה או כשמישהו צריך ברכה עצה או עזרה הוא בא אליה ובגלל שהיא ממוצא ספרדי כולנו קוראים לה לה מאמה דה טודוס" מאי הנהנה "כך אותנו אליה בבקשה"
הם הלכו בעקבות הילד ארבע או חמש דקות ונעצרו בפתח בית קטן ורעועה הילד רץ אל המפתן נקש שש פעמים לפי מקצב מסוים ופתח את הדלת
"היי יקירי" הם שמעו קול חביב של אישה מבוגרת מתוך הבית "היי מאמה דה טודוס הבאתי חברים שביקשו לפגוש אותך"
"אותי?" שאלה הזקנה "בטח, קדימה שיכנסו קריר בחוץ"
*
"אז גבירתי-" פתחה מאי בשאלה בעודם יושבים מעל שולחן עץ בסלון החם "מה את יודעת על כוחות היסודות של החומר?"
"לא הרבה" הרהרה הזקנה "ואנה יקירתי קראי לי מאמא דה טודוס"
"אוקיי מאמה טודוס" חיכה מאי "מה את כן יודעת?"
"ובכן" המרה הזקנה עיניה בוערות במין חוכמה שיש רק למבוגרים "בכל שלושת אלפיי שנות חיי לא הוזמנתי לטקס יסודות כוח חומרי אחד למרות שלפי מה שהבנתי מדי פעם יסודות האנרגיה ויסוד הקוסמי אור כן הוזמנו, אך אל תדאגי היא חייכה למראה מבטה של ענבל אני לא שומרת טינה, אני חושבת שזו אחת הסיבות שבזכותן אני חיה כבר שלושת אלפים שנה, בכל אופן אני יודעת שצבע שערכם תואם את מוצא היסוד החומרי שלכן ושעיניכם מחליפות צבעים לפי רגשותיכם בנוסף אני יודעת שבני מינכם מוגבלים עד כאלף שנים לחיות" היא הרהרה לעצמה "ממ מה עוד?"
"אבני הכוח?" שאלה מאי בעיניים סקרניות
"אבני כוח?"
"כן למעשה הם… נגנבו, שמעת על זה?"
"אוו אני מבינה אבל יקירתי אף על פי שבחיים לא ביקרתי באדמתכם סמחי על חוכמת זקנה שאומרת שאין שום אבנים"
"שום אבנים?" שאלה מאי בבלבול "אז מאיפה הכוח?" היא שאלה את הזקנה
" עם אותם אנשים שאמרו לך שיש אבני כוח וזה לא נכון אמרו לך שיש כוח מיוחד לבעלי היסוד שלך אני רוצה לשאול אותך יקירתי למה שזה כן יהיה נכון?"
*
"מה קורה כאן?" מאי פרצה אל משרדה של מירי
"מה שקורה כאן" חייכה מירי "הוא שהצלחתם, ברכותינו" כל בעלי כוחות היסוד חייכו אליהם
"מה?" שאלו כל הילדים ביחד אך כל אחד בנימה שונה ענבל בבלבול ופליאה
מאי בכעס
רון בהקלה
ודילן בעלבון "לקחתם אותנו סתם למשימה שנועדה לכישלון מראש?" הוא שאל
"לא, לא סתם" ניסה אביו להסביר "כל אלף שנים המנהיגים בוחרים את הבאים בתור לפי התכונות שאנחנו מחפשים בבעלי כוחות היסוד שלנו אומץ, יעילות ותבונה כל המנהיגים בוחרים בתורם את הדרך לעשות את זה אתם התנדבתם למשימה הזו ולמדתם בה לא רק על כל שאר היסודות דבר חיוני מאוד בתור המנהיגים הבאים אלה גם על עצמכם וגיליתם בה גם אומץ, יעילות ותבונה אתם הנבחרים! לא סתם כי הגרלנו או בחרנו לפי מאות עינינו אתם הנבחרים כי התנדבתם דבר המעיד על אומץ והבירות"
"אתה" דילן נעץ מבט באביו וקולו נדמה סדוק מעט "אתה דחפת אותי להתנדב" עכשיו קולו נשמע שבור לגמרי "לא התנדבתי מרצוני, לא ממש, זו הסיבה שאני פו? בגלל שידעת? בגלל שאתה אבי? זו הסיבה שאני פו? פריווילגיה?"
אביו פתח לדבר אך קסנדרה קטעה אותו "אמנם אביך לא היה צריך לדחוף לכלום" היא נעצה באביו מבט מאשים "אך זה לא משנה כבר אתם נבחרתם כולם בחוץ בטוחים שהשבתם את אלו-" היא אוציאה אבנים מכיסה "-הביתה כולם שם בחוץ יודעים שאתם נבחרתם לבעלי כוחות יסודות החומר החדשים ושמיד לאחר החזרת האבנים קיבלתם את כוחות היסוד שלכם
"אבל לא קיבלנו" מלמלה ענבל גלגלי מוחה מתחילים להסתובב בזמן שמאי מצמצה עיניים לכיוון מירי "האבנים?" שאלה מאי
"מזויפות"
"אז מאיפה הכוח?" שאלה מאי אך ענבל כבר ידעה את התשובה עוד לפני שבעלת יסוד הכוח הספיקה להגות אותה
"מעולם לא היה כזה" היא השיבה למאי המילים פורצות מפיה במהירות הולכת וגוברת "מעולם לא היה שום כוח" היא שלפה מהכיס את הלחצן שלה "הכל היה הצגה, זיוף"
"טוב… כן" המרה מירי "זה נכון אבל זה למען הביטחון של כולם למען השלווה בעם, תבינו, שאר בעלי כוחות היסודות אינם מודעים כלל שהכל זיוף"
"רק רגע אחד" עם מקודם התחילו גלגלי מוחה של ענבל להסתובב עכשיו הם נעו במהירות האור "אמילי" היא אמרה "היא הייתה שם כשסיפרתם לנו שכוחותיכם מתחלשים ושאתם חלשים מכדי לשלוט בכוחות היסודות שלכם" עכשיו היא הבינה שהיה שם עוד סיבה פרט לכך שמסרו להם את הלחצנים, זה נכון, באמת לא היה להם יותר שום כוח אבל היה עוד משהו עוד רמז עוד סיבה "בעליי היסודות הקוסמיים והאנרגיה לא ידעו על חוסר כוחותיכם עם אמילי הייתה המרגלת למה לא סיפרה להם על כך? עם היא המרגלת מה המניעים שלה להסתיר את זה שלבעלי כוחות היסוד חלשים ולא מסוגלים לשלוט בכוח יותר?" אף אחד לא ענה היא לא ציפתה שיענו "בדיוק, לאמילי לא היה שום מניעה אבל יש מישהי אחרת מיסודות האדמה שכן היה לה מניע, וגם אחד חזק מאוד" היא פנתה אל מירי "כדי מאוד שתסבירי את עצמך" היא אמרה "ועם אמילי לא המרגלת ולא ברחה אז…" השילוב של הגילוי ושל ההבנה קדחו בראשה "איפה אמילי?" החדר השתתק אך מוחה של ענבל ממש לא
אמילי לא ברחה כדי לרגל, היא אפילו לא המרגלת האמיתית
אז איפה אמילי?
איפה היא?