האם קריאת החיבור שלהלן תארוך באמת את הזמן שאותו תקדישו לקריאתו?
השאלה אינה הגיונית אולם ייתכן שבתום הקריאה תהיו מבוגרים בהרבה מאוד ממה שאתם ברגע זה.
2.3.2025 16:02:04
הזמן היא מילה שמלווה את האדם מילדותו המוקדמת ועד נשימתו האחרונה.
לאדם מן השורה, כמוני, הזמן הוא רק מילה שמסייעת בחיי היום יום: "אין לי זמן", "עוד מעט", "פסק זמן", "עשר דקות", "מזמן", ו"מה השעה?". אני מתייחס לזמן כמובן מאליו ובטוח כי הוא רציף תמיד, זורם תמיד קדימה באותו קצב, וקיים גם כשאני ישן, בין אם אני חושב עליו או מודד באמצעותו ובין אם לא.
פיזיקאים לעומת זאת, מתייחסים לזמן בכובד ראש, במספרים ונוסחאות. דווקא בגלל עיסוקם בנושא, הזמן עבורם הוא מושג שאינו נתפש, ערטילאי, היולי, וניתן אף לדמות את זרימתו לאדי מים.
האדם הפשוט הקורא את מאמריהם ומחקריהם של המדענים, לא יכול לדמיין כיצד הזמן עשוי להשתנות, להאט, להאיץ, להפוך למהות שאף עשויה להיות ארוגה בתוך המרחב כמו בתוך חתיכת בד, שאם מושכים בו חוט מימד מרחב אחד, חוט אחר של זמן נפרם במקום אחר….
הפער בין האדם הפשוט למדען, כל כך גדול, עד שכל אחד מהם מעדיף להשאר בגבולותיו המוכרים. כשהמדען יוצא ממעבדתו, הוא מותיר בה את מחשבותיו, חישוביו ומחקריו, וחוזר להיות אדם רגיל, כדי שלא יבחינו במוזרותו.
אבל מה היה קורה אם שני העולמות הללו היו נפגשים בעל כרחם, בצרוף מקרים שהיה משבש את השגרה ואת הזמן? מה אם ניסוייו ומחקריו של המדען היו יוצאים ממעבדתו, ממחברותיו, ממחשבו, ממאיץ החלקיקים דרך חלון חדר העבודה אל השכונה הסמוכה, ומתגשמים כאן בעולם? האם חיינו היו משתנים? והאם ככל שהארוע יהיה מהותי יותר, גם השפעתו על מהלך חיינו תהיה גדולה יותר? או שאולי מאורעות בסדר גודל אדיר אמנם עשויים לשבש את חיינו, אבל לא נרגיש בכך כלל מפאת קוצר הבנתנו?
אפתח במשפט הדורש הסבר: ארוע התרחש בשנת 2023, לפני שנתיים ואולי לפני 488 שנה. בכל אחת משתי האפשרויות, שנת ההתרחשות הייתה 2023. גם המילה ארוע נזקקת לחקירה ודרישה, משום שלמעשה לא ארע דבר במשך זמן הארוע או שאולי כן ארע ואיננו יכולים להכילו בנפשנו בגלל מוגבלות בסיסית של תפישתנו את המציאות?
תאור המקרה:
ב12.3.2023, יום ראשון, היה יום רגיל ושגרתי לחלוטין, כדור הארץ חג כרגיל על צירו, הירח הקיף אותו במדוייק כפי שעשה כבר מיליארדי שנים. הליכי ההיתוך הגרעיני בשמש הענקית נמשכו ללא הפסק, גרעיני מימן הותכו והפכו להליום, מכח הטבע הבלתי מוסבר שבהם, וכל מערכת השמש סבבה ונסחפה סביב מרכז גלקסיית שביל החלב. כל היקום פעל את פעולתו ללא סיבה, ללא משמעות, אבל באופן מדוייק, ללא רצון להמשיך או להפסיק או רצון כלל. גלקסיות התרחקו זו מזו במהירות, חורים שחורים סחפו אל תוכם חומר קוסמי ללא דרך חזרה. פעולתו הלא ברורה של היקום, השתנות המרחב עם חלוף הזמן (או אולי להיפך), נמשכה.
בעולמנו שלנו, בדיוק בשעה 18:06:32, אלמוג ובן זוגה אילן, בדירתם שבירושלים ברחוב הפלמ"ח 29 בקומה השנייה, קמו מהשולחן אחרי ארוחת הערב. אלמוג נכנסה לחדר האמבטיה, התפשטה ונכנסה אל המקלחת. אילן נכנס לחדר השירותים הסמוך מעבר לקיר, הפשיל מכנסיו והחל להתיישב על האסלה. אלמוג סובבה את ברז המים, הרימה את שפופרת המים אל מעל ראשה. 21 קילוחים דקים קשתיים יצאו מהשפופרת וכשפניני טיפות המים כמעט נגעו בראשה, קפא הזמן ואלמוג נותרה על עומדה עם קילוחי המים שהפסיקו לנוע. בתא השירותים נותר אילן במצב של כמעט התיישבות על האסלה. הזמן ותודעותיהם כבו, וכך הם נותרו במשך 486 שנה בשני החדרים הסמוכים זה לזה.
באותו רגע בשעה 14:06:32, באוקיאנוס האטלנטי באי סנטיאגו שבקייפ וורדה (cabo-verde) ביישוב קטן ששמו מויה-מויה, דחף אולישס את כיסא הגלגלים של בנו המשותק פרננדו. הוא רצה לעודד את בנו בן השש עשרה, אך הוא בעצמו היה מיואש ומדוכדך מאוד. למזלו, הוא צעד מאחורי הכיסא, ובנו לא יכל היה לראות את הבעת פניו. אולישס לא ידע כמה זמן נותר לו עצמו לחיות ומי יטפל בבנו לאחר מותו. הם הביטו במטעי הקפה והסוכר היפים והרגועים, ושניהם, הריחו את ריח הים המלוח שנשאה אליהם הרוח. הוא הביט בצער על בנו, על האופן שבו ראשו מוטה לצד משום ששרירי צווארו כבר לא יכלו לשאת את משקלו. לפתע פסקה הרוח, קני הסוכר קפאו על מקומם, והשניים לא הריחו דבר. אולישס קפא בהביטו על בנו. תודעותיהם כבו יחד עם הזמן שקפא וכך נותרו במשך 486 שנה, כמו שני פסלים.
באותו רגע בשעה 20:06:32, בקירגיסטאן, טולוק, בעמק ירוק המוקף בהרי הטיאן-שאן שפסגותיו מכוסות שלג–עד, בבית משפחת צ'ינגייז, משפחה מוסלמית שיעית, על השטיחים העבים השתרעו אדון אדילבק ושלושת בניו: אמנטוב, שמנוב וטקבייק, בתוך היורטה (אוהל) המעוטרת שלהם. הם חיכו עד שגברת צ'ינגייז תערוך על שולחן העץ הנמוך את שפע המעדנים שהכינה לארוחת הערב: לנגמן (איטריות עבות שמנוניות), מנטי (כיסוני בצק ממולאים בשר כבש מטוגן בבצל), פלוב (אורז עם ירקות) ובורשט. היא סיימה את ההגשה, השתרעה, וכולם חיכו למוצא פיו של אדילבק. הוא הביט בהם במבט חמור סבר אבל אז בבת אחת שינה את ארשת פניו, חייך ואמר: "ביסמיללה" ומייד החלו בניו חוטפים מן המגשים אל צלחותיהם, לועסים, בולעים ומוצצים בתאווה מכל הבא ליד. הוא הביט אל אשתו והם חייכו זה לזו בעיניהם. חיוכם קפא כמו גם צלילי הלעיסה, הצחוק, הרוח ופעיות הצאן שמחוץ ליורטה. הכל קפא ונותר כך. גם ידו התלויה באוויר של שמנוב שנעצרה כשהיא מוליכה אל פיו הפעור שני מנטי גדולים. תודעותיהם כבו וכך נותרו במשך 486 שנה, כמו ציור מכושף.
באותו רגע באי בוגונוויל (מצפון מזרח לאוסטרליה) באיזור בוקה (Buko) בשעה 2:06:32 לפנות בוקר, על העץ הסמוך לכנסיית גאגן הקטולית, עמדה בדממה נקבת ינשוף הasio solomonensisv והאזינה רוב קשב לקולות הלילה. עיניה בצבע צהוב-עז, היו פקוחות לרווחה ואישוניה מורחבים לקלוט כל תזוזה ביער. בתוך החור הסמוך שבעץ, צייצו שלושת גוזליה החדשים, הרעבים תמיד. למרות שליבה יצא אליהם, היא לא הגיבה לציוציהם ואילצה את עצמה לשבת כך בדריכות ובשקט שעה ארוכה עד שלפתע שמעה את הרחש לו ייחלה, למטה. עיניה החדות הבחינו בתנועה בין העלים היבשים שעל הקרקע. היא פרשה את כנפיה מבלי לנופף בהם וכך דאתה חרישית אל היונק הקטן שהזדחל שם. עוד לפני שהספיק לשמוע את כנפיה, שלחה את טפריה המחודדים לפנים תוך בלימה מיומנת של המעוף בכנפיה, אחזה בגבו והחלה נוסקת חזרה למעלה אל הירח המאיר ואל גוזליה. ממש כשהגיעה לצמרת העץ והירח האיר אותה עם טרפה, עצר הזמן וכך נותרו בדממת הלילה היא וכנפיה פרושות, והטרף שקפא מפחד. שניהם מביטים אל צמרת העץ שעצרה את תזוזתה. אחת מפלומות ראשה שניתקה, עצרה אף היא בסמוך ונותרה במקומה. תודעותיהם כבו, וכך נותרו במשך 486 שנה, כתלויים באוויר על חוט לא נראה.
באותו רגע ברכס ההרים סיירה נבדה שבקליפורניה, בפארק הלאומי סקוויה בשעה 10:06:32 בבוקר, עמד עץ הסקוויה האדיר כפי שעמד כבר אלפיים שנה ויותר. הוא היה כאן עוד לפני שהגיעו המתיישבים מאירופה לאמריקה, וגם לפני ימי הביניים, ואפילו בימי בית המקדש השני ואולי גם הראשון. אבל הוא לא ידע את כל זה. הרי מאז ומעולם הייתה כל מהותו -אותו חלקיק שנייה שבו היה קיים. ללא עבר או עתיד. הוא עמד כחלק מהמרחב והזמן מבלי להבין. איכנשהו לאורכו, בערך ארבעים מטר מעל הקרקע, נאחז בגזעו נקר הבלוטים (melanerpes formicvorus) שחור עם כיפתו האדומה והיה מנקר בו בכל כח חיותו וברעש רב שנשמע למרחוק. בבת אחת ננעץ מקורו בעץ ושניהם קפאו מאוחדים על מקומם מבלי דעת כי 486 שנה עוברות עליהם.
בחיי כל יצור וישות ביקום נפער ברגע שבין 18:06:32 ל 18:06:33 שעון ישראל, פער של 486 שנים ואיננו יודעים על כך דבר. מי יכול לדעת אם הדבר מתרחש לעיתים תכופות במהלך חיינו וחיי היקום?
ניתן לדמיין את הזמן כמעין אריג חלק כמשי המתוח על שולחן אבל באותה שניה, נוצר בו "קפל" של 486 שנה ולאחריו חוזר האריג לאותה נקודה על השולחן וממשיך לזרום על השולחן. כף יד עדינה מאוד יכולה להחליק את הכפל הזה כלאחר יד.
לעולם לא נוכל להוכיח אם הפער נוצר או לא, משום שהרגע בו אנו "נעורים לחיים" עם חידוש מהלך הזמן, זהה לרגע שבו הזמן עצר. ייתכן שאם היה מדובר בשינוי או עיוות קל בזמן, הוא היה עשוי להיות מורגש או לפחות לעורר תהייה, או תחושה מוזרה כמו שחשים בתופעה אחרת שנקראת "דז'ה-וו". אבל שינוי גדול כזה המשבש את מהלך הזמן כפי שהוא נתפש אצלנו ביום יום, כלל לא משפיע עלינו משום שאיננו מסוגלים לתפוש אותו ולעכלו. אולם גם אם לא ניתן להוכיח את המקרה, הרי שהוא מעלה תהיות בקשר להוויה בה אנו מוקפים ולמעשה אנו חלק ממנה:
מהו הזמן? האם הוא ישות נפרדת מתפישתנו אותו? או שהתפישה ופעילות המוח נמצאות בבסיס הזמן? ואם כך, הייתכן שהזמן הוא פרי מחשבתנו ודמיוננו? לא במובן של אשליה אלא במובן שרק כך מסוגלת התפיסה במוגבלותה להכיל את המציאות או לפחות את חלק המציאות הדרוש לקיומה?
האם באותם רגעים שמוחנו ותודעתנו קופאים, גם הזמן חדל? או להיפך: כשהזמן קופא, אנחנו חדלים? או שייתכן שההשפעה היא אהדדית? או שכלל מדובר באותה תופעה ורק לכאורה היא שתיים נפרדות?
האם וכיצד כח הכבידה הפסיק את פעולתו עם הפסקת זרימת הזמן, כך שנקבת הינשוף נותרה תלויה בחלל? מה התלות בין הכבידה לזמן?
ואולי בכלל כל הקיום הוא מעין "סרט קולנוע" של זיכרון של משהו שקרה כבר בעבר הרחוק, (אולי לפני מיליארדי שנה), ומוקרן בשנית או בשלישית (או בפעם המאה) מרחוק רחוק אל תוך הריק הקרוי "יקום" ואנחנו רק דמויות בסרט? רחוק מכאן יש מישהו, משהו, הצופה בהקרנה, ויכול ללחוץ על "pause" ולעצור אותנו ואז להמשיך ללא ידיעתנו? מה זה אומר על ידיעותינו בזמן שאנו ערים לכאורה לסובב אותנו?
האם זו הייתה תקלה ביקום?
האם הדבר היה מתוכנן?
איזה מטרה שימשה אותה עצירה בזמן?
מה התרחש ביקום בזמן זה אם כלל התרחש?
וכיצד שב לפעול שוב?
אולי ייתכן שדווקא ברגעי שקט וקיפאון אלה, מצויה האמת של הקיום והבריאה? ודווקא אותם רגעים שבהם זורם הזמן וקיימת לכאורה התרחשות, הם בדיה? הם חסרי משמעות למעשה? הם עצמם התקלה? בדיוק להיפך מהאופן שהיינו רוצים להאמין?….
……המשך – שניה לאחר מכן, בחלוף 486 שנים:
18:06:33 בביתם של אלמוג ואילן, עשרים ואחד קילוחי המים המשיכו בתנועתם, ירדו אל ראשה של אלמוג ושטפו את שערותיה. היא מיהרה להסתבן לשטוף ולהתנגב ויצאה מחדר הרחצה לאחר 486 שנים ששהתה בו, אולם כעת לא חשה בדבר חריג. אילן סיים את תהליך ההתיישבות על האסלה, ולאחר חמש דקות קם, הרים את מכנסיו, שטף היטב את ידיו. כשפתחו את הדלתות, הם נפגשו שוב. לו ידעו כי בזמן שחלף, היו יכולות אימפריות אדירות לקום וליפול… הוא שאל את אלמוג אם היא רוצה לצאת בערב אל הקניון, אולם היא העדיפה שהם יישארו בבית מכורבלים על הספה, לצפות בסרט ב"נטפליקס" ולהזמין פיצה.
14:06:33 באוקיאנוס האטלנטי באי סנטיאגו שבקייפ וורדה (cabo-verde), אולישס היה עדיין מביט אל בנו פרננדו. הוא נשם בכבדות וניגב בתנועה לא מורגשת את הלחלוחית שנקוותה בעיניו. שוב עלה באפו ריח הים המלוח והוא הקשיב לרשרוש קני הסוכר ברוח. אלמלא נעצר הזמן לפני שניה, היו הוא ובנו כבר נחים בקברם כמה מאות שנים, וכל דאגותיהם וצערם היו מסתיימים מזמן כלא היו, אבל הוא לא ידע על כך דבר. עתה (אם יש כלל משמעות למושג זה לאחר ארוע כזה) היה עליו למצוא מוסד מתאים ואדם נאמן שיטפל בבנו לאחר מותו.
20:06:33 בקירגיסטאן, טולוק, סיימו בני צ'ינגייז את הארוחה. רק הבן, שמנוב, המשיך והגיש אל פיו את שני המנטי וטרף אותם כשלחייו מנופחות בעוד כל בני המשפחה מביטים בו בתימהון ופרצי צחוק. לאחר הארוחה, בחלוף 486 שנים מאז תחילתה, אמר אדילבק: "אלחמדיללה רב אלעאלמין", לקח לידיו את ה"אפוס של מאנאס" וקרא בו בזמן ששאר בני המשפחה מנמנמים.
2:06:33 באי בוגונוויל (מצפון מזרח לאוסטרליה) באיזור בוקה (Buko), לאור הירח חזרה הינשופה וטפחה בכנפיה תוך שהיא מרכינה ראשה ויורדת לכיוון צמרת העץ הנעה שוב ברוח, וטרפה בין טפריה. גוזליה מחכים לה כבר 486 שנה. הפלומה שניתקה, החלה להסתחרר באיטיות במערבולות האוויר שיצרו טפיחות כנפיה, ועלתה גבוה למעלה כשהיא מסננת דרכה את קרני אור הירח שנפלו עליה.
10:06:33 בבוקר, בפארק הלאומי סקוויה, נקר הבלוטים הוציא שוב את מקורו מהגזע והמשיך בנקירותיו שהדהדו ביער. עץ הסקוויה הגדול חזר לנוע ברוח.
האם השנה עכשיו היא 2025 או 2511? האם יש למנות את השנים שבהן קפא הזמן? ומי יהיה שם לספר לנו שעברו כל כך הרבה שנים? ואם היה אדם כזה, האם כלל היינו מאמינים לו? או שהיינו מגדירים אותו כמטורף וממשיכים בחיינו? האם זה משנה כלל את חיינו, אם הם נמשכו כסדרם מייד לאחר 486 שנים שבהן הזמן קפא ללא ידיעתנו? הרי אותו לוח השנה שעל הקיר ממשיך לשמש אותנו מאותה נקודה וללא טעות.
כל הדמויות שתוארו לעיל, לא מודעות כלל לפער שנוצר בחייהן. ובמובן זה הן זהות באי-הבנתן את המציאות. ובכל זאת, אין צורך להבינה כדי לחיות. הזמן והתודעה פועלים בעצמאות ואולי בנפרד מהיצורים החיים בתוכם.
רק למתבונן מהצד חלפו 486 שנה. אבל כל היקום פסק מפעולתו, ואף אחד לא חווה את העצירה הזו כמביט מן הצד. כל באי היקום, שהיו חלק מהתופעה, לא יודעים זאת.
פועל יוצא של ארוע כזה (וזו דעתי האישית בלבד), גם אם לא התרחש כלל, הוא שהמציאות הפשוטה היום-יומית, היא פלאית. לנו נראה כל רגע חולף, כפשוט ומובן מאליו ולכן בהכרח גם שגרתי או משעמם, אבל ייתכן שההחלפה של כל רגע ברגע הבא היא נס שמתרחש מכח כלשהו, עליון או שטבוע בפנים המציאות. זה לא נס במובן הגורם לתימהון וערעור נפשו של המתבונן. זה נס יום יומי שיש "להבינו" כמו עץ הסקוויה: שניה או 486 שנה מבחינתו הן זהות. כי הרגע הבא יתרחש כפי שהיה מתרחש בכל מקרה, העץ קיים בחלקיק הרגע הנוכחי.
האם תוכלו לדעת אם במהלך הקריאה של חיבור זה, הזמן לא קפא לשניה או כמה שנים וחזרתם לקרוא מייד מהמקום בו הפסקתם?