מָגי קיבלה את השם שלה ממגי הפנסיונרית, שנהגה לומר לה חזור ואמור, כמו מנטרה: את בוחרת אם להיעלב.
ובזמן המלחמה, כשהיתה בייביסיטר והיתה כבר בת חמישים וחמש וחצי, העניקה לעצמה את שמה – כאומרת לעצמה לבחור נקודת מבט אופטימית.
והשמים הצטיירו לה כג'ינס ממש.
ובתווך, בין חולצת הבטן שלבשה לחצאיתה עם תוספת המשולש האדום כמקור של ציפור מלפנים ובתוספת הפופיק שלה, נוצרה ציפור –
והפופיק העגול הגדול נוסף – כי היא כבר לא היתה ילדה אלא אפילו קצת זקנה ואי לכך מיתית כגלקסיה, עם חור שחור – כעין.
כשנוצרה הציפור, פלשו לתודעתה קולות הציפורים המתקהלות בהמוניהן, בשעת שקיעה, וכל היתר רחק ממנה.
וביום שבו לבשה את חולצת הדינוזאור עם השד שנראה כדינוזאור תינוק, עם משולשי הראש שלו שנמשכו לאורך הגב שלה, ולפעמים בתוספת דגיגון בקצה השד, כפטמה, עם הפנים החוצה, כמבעד לקוליסת תיאטרון או לשונית ים, היא שטפה את הסינר של התינוקת שלה עשתה בייביסיטינג בגן הציבורי הקטן, והרגישה אי לכך שהיא נתונה בזמן קדום, בפרה היסטוריה, וככובסת בנהר.
***
מגי קיבלה את השם שלה ממגי הפנסיונרית – מגי מהפורום לשירה, שנהגה לומר לה חזור ואמור, כמו מנטרה: את בוחרת אם להיעלב – כאומרת לה לבחור נקודת מבט אופטימית לכל מצב.
***
השמים הצטיירו לה כג'ינס ממש, ובתווך שבין חולצת הבטן שלבשה לחצאיתה עם התוספת עם דוגמת המשולש האדום כמקור ציפור, נוצרה ציפור –
עם הפופיק העגול, הגדול, שלה כעין –
כי היא כבר לא היתה ילדה, אלא אפילו קצת זקנה ואי לכך מיתית כגלקסיה ולכן עם חור שחור – העין.
היא הרגישה שכולה כפילהרמונית בג'ינס – סדרת קונצרטים לצעירים ולנוער. קולות הציפורים המתקהלות על העצים בהמוניהן בשעת שקיעה פלשו אל תודעתה, וכל היתר רחק ממנה – המלחמה – – – .
היא לבשה באותו היום את חולצת הדינוזאור והשָד שלה נראה כדינוזאור תינוק עם שריון המשולשים לראשו ולאורך הגב שלה.
בקצה השָד אפשר היה לדמיין דגיגון כפטמה, עם הפנים החוצה, כקוליסת תיאטרון וכשונית ים.
לפני כמה שנים, ביום הולדתה החמישים ושניים, ביקשה לראשונה מבנה הבכור בן השמונה-עשרה שייתן לה מתנה ליום ההולדת, והוא נתן לה ערכה ליצירת דינוזאור מחנות למלאכת יד, והיא יצרה דינוזאור קטן מלבד צהוב עם עין מכפתור אדום עם תיפורים גלויים ועם שריון משולשים כתום על הגב ככרית לסיכות וככף יד של תינוק.
***
באחד הימים, בגן הציבורי הקטן, היא שטפה את סינר תינוקת הבייביסיטינג במי הברזיה והרגישה לא פחות מאשר בזמן קדום בפרה היסטוריה וככובסת בנהר.
***
וכך פגשו מגי והבנות את הים –
זו היתה למעשה אמיליה בְלום, רוח הרפאים מילדותה –
בזמן המלחמה, כשהכל היה קשה כל כך.
מי הברזיה נדמו למגי כנהר והיא כיבסה בהם את מפית האוכל של הקטנה.
באותו הבוקר השתפשפה רצועת הכלבה שלה בכף היד – בייבי הכלבה שלה, שהמליטה גורים בדיוק לפני שאימצה אותה, ולכן קרא לה הווטרינר ב"צער בעלי חיים" בייבי – ונוצר לה שפשוף נורא ככוויה בדיוק מכל פרק כף היד, כשהכלבה שלה, שונאת הכלבים, שיש לה כנראה חשבון פתוח עם כל הכלבים לעולם, התפרצה על כלב מבלי שמגי הבחינה בכך.
היא סיפרה על כך לאמא של בנות הבייביסיטינג ובד בבד אמרה שהחיים שלה הם תותים כל עוד היא ישנה טוב.
לכן אין זה פלא שלמחרת, כשציירה את עצמה שוב, הצטיירה לה הבטן שלה כציפור.
ולפני לכתה מן הבייביסיטינג הביתה, אמר לה האבא הרגיש של התינוקת והילדה, בדיוק בשש וחצי: "לכי, תתעופפי לך".
בגלל המלחמה הפסיקה מגי לחודש את המנוי שלה בסטודיו למחול, והתכנית שלה ליצור וידיאו קליפ למנגינה שנקראת "הפינס דאז נוט ווייט", על רקע השיר שלה "טעם ישראל", נגנזה, לפחות לעת עתה.
היא הרגישה שפספסה את הרכבת, באשר לעתידה כרקדנית בלט קלאסי, ובכל זאת היא רוקדת בלט בסיסי, יפה עם זאת, ואמיתי, כי הטכניקה שלה טובה באמת והיא אינה רוקדת באופן ליצני, למרות חמישים וחמש שנותיה.
באותה התקופה, סמוך לתחילת המלחמה, כשטיילה עם בייבי כלבתה בבוקר, השמיעה לעצמה את האופציה הראשונה מבין השלוש ששלחה לה נילי המורה לבלט, שנקראת "אקספיריינס". היא השמיעה אותה בטלפון בגלוי, בקול רם, ובתחנת האוטובוס קם וניגש אליה לפתע נער כבן שמונה-עשרה, לפני גיוס, ואמר לה בהתרגשות שהוא אוהב מאוד את המוזיקה הזאת ושהוא שמע אותה לראשונה כשהיה בסוטול, כך אמר לה, נבוך, מבוייש קצת, כשעישן מריחואנה עם חבריו בשדות.
"את מכירה את השדות?" שאל אותה.
"כן", אמרה.
הם שכבו על האדמה והסתכלו בכוכבים, והמוזיקה הדחוסה, המרגשת, האינטנסיבית, התנגנה סביבם.
מגי אמרה לו שהמוזיקה הזאת באמת לוקחת למעלה, ושהיא דמיינה התכנסות של ציפורים בשמים, כי באמת היתה שעת בוקר מוקדמת מאוד.
***
כשבועיים או שלושה לאחר השבעה באוקטובר, אחרי ההלם והקפאון הראשוני, היא הרבתה ליצור ארנבונים. היא חזרה לעבוד כבייביסיטר לתינוקת ולילדה.
בגינת המשחקים בערב, כשהתנדנדו בנדנדת הרשת השחורה הגדולה, ומסביב הלך והשתרר חושך אמיתי, התהפנטה התינוקת אל המוצץ התכול עם מדבקת הירח והכוכבים הקטנטנים.
***
מגי דמיינה שייתווספו לה כוכבים מכסף על השיניים – זה אפשרי כי שיניה גדולות וארנביות קצת – בהתאמה לתסרוקת שלה, שהיא ככיפה, או כירח כסוף שנמשך ממנו קו – כי השיער שלה הרי ארוך – והיא בכל זאת דמות קצת מיתית ולא רק בייביסיטר, אף על פי שרגליה נטועות בקרקע המציאות.
ובנה השני עובר טיפול אורטודנטי ממושך, שדורש לא מעט תעצומות נפש וכח סבל.
"אני לא מבין איך הצלחת לסבול את הכאב", אמר לו אורטודנט החירום, כשבאו אליו שבוע לאחר שחוט ברזל נתקע לו בפנים הלחי.
מגי אמרה לו שכעת היא מבינה בבירור איזה כח סבל יש לו, והוא חייך בנועם וברוך.
ובאשר למיתיות – הילדה הגדולה, בת השש, שמה בעגלת התינוקת ברבי בלונדינית עם חצאית ארוכה ומוארת, אף על פי שלה עצמה יש רעמת שיער שחורה, ארוכה ומתולתלת, וציידה אותה בגיטרה של ברבי אחרת ובעגלת תינוק.
באותה העת שררה אווירה מיוחדת. בבוקר מופז, כשטיילה מגי עם הכלבה שלה, אמר לה איש אחד, זר גמור, חובש כיפה ונושא נשק, שהיה כנראה באפטר: "בוקר טוב", והיא השיבה לו בחיוך.
הוא ברך גם אשה נוספת שחלפה על פניו ברחוב, באותו האופן המדוד וכממקום פנימי ועמוק, כמו מישהו שעבר משהו, וגם היא השיבה לו במאור פנים.
אלה היו סימנים של התגלות, שכינה שררה בכל.
***
בערבו של היום הנורא, שהסתיים בהתכתבות עם הנהלת בית הספר למחול באשר להפסקת המנוי – עזיבת הגוף – הסכימה מגי בכל זאת לעשות בייביסיטינג לתינוקת ולילדה לשעתיים או שלוש –
בתוך העומס שהיא נתונה בו, הרגישה שהיא מוכרחה לוותר על משהו, וראתה את עצמה בעיני רוחה כילדה קטנה מאוד עם המוני צעצועים ודברים שהיא מנסה להחזיק בכולם ללא יכולת. וזה הצחיק אותה.
בערב שבת, למרות הסתייגותה, הלכה מגי לבייביסיטינג. היא התקשתה להרדים את יסכה בת השנה, שחזרה והתעוררה למרות שטף העצות המתמיד של אחותה הגדולה, שהיתה לה כהורה מלווה קטן – – – עד שמגי אמרה ליסכה: תישני, יסכה, אבא ואמא שלך עוד מעט יבואו – ויסכה עצמה מיד את עיניה בחיק פניה הקטנות ונרדמה.
כשמגי סיפרה על כך להוריה, לשאלתם איך היה, עם שובם, הם נדהמו כמובן והאבא תום אמר שכן, שהיא לגמרי מדברת כבר – היא לא מפסיקה לדבר בג'יבריש ומבינה הכל. הוא אמר את זה בהערכה. וג'יזל אמרה בפליאה: "מה, ולא שמעת ממנה יותר?" ופגעה בול – בבטן הרכה של מגי – כאילו קלטה משהו עמוק בנוגע לנטישות שספגה. היא ישבה קרוב קרוב אל מגי על הספה וניסתה להקליל את הדברים, הוסיפה רוח צחוק והבנה עמוקה בד בבד.
בציור שציירה מגי יש אשה על רקע שמיים מג'ינס – כך זה נראה בדיוק – משופשפים כאלה ורכים, על בד ציור קטן, עם חולצת בטן ופופיק גדול, כי היא כבר אישה מבוגרת למדי – הבייביסיטר, ולכן יש לה פופיק של אמהות גדולות, מיתיות קצת – כציפור.
באותה התקופה ענדה מגי את תליון הציפור מכסף, שקנתה בתל אביב אצל צורפת בחנות קטנטנה ויפה – בכוך, ניתן לומר, שנסגר כבר.
ציפור מצורות פשוטות מאוד, גדולה, עם עין בולטת קצת, מנקודת כסף, ועם ספירלה בבטן.
***
אשה עם מחרוזת מחרוזי חימר ועם קצת שמיים – מרוצה בסך הכל.
***
עדי לבשה מכנסיים חומים חומים, מחויטים קצת, מפשתן. ומגי, בנוסף לסוודר הארוך והלבן, האיכותי, מבליט החמוקיים, לבשה את חצאית השכבות העדינה בכחול-לבן.
כרטיס האשראי נפל אל כיס המכנסיים של עדי, והיה כל מה שעשתה למען מגי, בנוגע לאי עזיבת הסטודיו והגוף, שניצל מאבדון.
היא שימשה בתפקיד של אמא אדמה, בסופו של דבר, ושאלה בעדינות למה מגי רוצה להפסיק את המנוי.
מצב הרוח שלה אתמול היה על תקן "מה שהיה בבורגס נשאר בבורגס" – התכתבותה עם הנהלת הסטודיו למחול באשר לפרישתה, הפסקת המנוי – לשאלתם, למה היא רוצה לפרוש, השיבה: אני בעומס עצום בחיים, ממשי, כתבה, וחייבת לוותר על משהו. אין לי ברירה.
היא סיימה אמנם את ההתכתבות באייקון של שתי כפות ידיים צמודות, בתפילה, ברוח היוגה – גם משום שהפנו אותה למאיר, המורה לקונדליני יוגה, ומבעלי הסטודיו –
ובמלים לילה טוב.
היא ראתה את עצמה בעיני רוחה מחזיקה אלף צעצועים בידיים וזה הצחיק אותה ושיפר את מצב הרוח שלה, באשר לעומס המחייב אותה לוותר על משהו.
ואחר כך חשבה, בגלל הבייביסיטינג, על פרידות ראשוניות, על היפרדות ומודעות גופנית-אנאלית, ועל יצירה.
ועל תהליך גיבוש הספר שלה, שעליו כתבה שיהיה כנראה ספרה האחרון, כי די לה.
ולא פרטה את הסיבות שבשלהן די לה, אבל כתבה משהו על עבודת פרך – אם כי התייחסה בכך לציור של המכשפה, שיהיה עליה להמשיך עוד קצת, למרות שבין כה וכה הוא מעניין – אלא שהעוד קצת הזה הוא עבודת פרך.
בציור ניתן לראות מכשפה ירקרקה וצללית של מטאטא ונעליים צלליתיות, וגם נעלי מכשפה מדוגמות שהיא נועלת – מה שהופך את הציור לעבודת קולאז' – וגם חָלָב שנשפך על השמיים, לפחות כך דמיינה, כעין תופעת טבע, ומאידך כחלב של צמחים.
אחר כך דמיינה שושנה עם פנים עצומות עיניים, פייתיות, ועם עלי כותרת מקסימים, זרועי זהרורים, כעם הבזקי כוכבים שהתפוררו – בהמשך לבטטות שהגירו מיצים כשניצלו בתנור והתנפחו, כבהיווצרות כוכב.
***
כרטיס האשראי צלל אל קפלי מכנסיה של עדי, מנהלת הסטודיו, כנבלע באדמה – פשוטו כמשמעו.
באותו רגע, מכנסיה של עדי, מנהלת הסטודיו למחול וליוגה, הפכו לאדמה ממשית, והעולם נסוג לאחור אל ראשית ימיו. בחוץ שמעה מגי את צעדיהם הכבדים של דינוזאורים, מהדהדים ברכות על אדמה בראשיתית ועשירה, רוויה בחומרי הזנה ובהבטחה לשפע. הכסף, כפי שהכרנו אותו, חדל מלהתקיים; יסודותיו נעלמו, או שמא טרם נתגלו במעבה האדמה על ידי האדם. כרטיסי אשראי היו כלא היו. העולם חזר אלפי שנים אחורה, ורק אור ירח כסוף ומנצנץ, מפורק כזנב בת-ים קסום, ריחף מעל.
מגי וכל באי הסטודיו יצאו אל החוץ. שם, לצד דינוזאורים בעלי עיגולים מושלמים ומשולשי לבד על גבם, חיו האנשים בשלום. בעלי החיים ששרדו היו אלו שבלבם פעם יסוד של אהבה וחוכמת כפיים, או כאלו שניחנו בלשון רכה, יודעת לחמול על פצעי הזולת – בעיקר החיות הגדולות, שכן רק הן היו מסוגלות לשאת משא כבד שכזה. אליהם הצטרפו כל התינוקות, וגם קרפדות נושאות בועיות ארס, למקרה הצורך. מגי צעדה לעבר הנהר היפה, ליד הברזייה פגשה את כל אהוביה, והחיים החלו מחדש.
אולי עכשיו תצא מגי למסע לאורך הנהר אל עבר הים, לא עוד עם ילדת הבייביסיטר ששבה לחיק אמה, אלא עם הקרובים לה מכול – ילדיה, לב וצליל, ובעלה אֲבי.
גם אמיליה בְּלום תחלץ מכישופה. אמיליה, חברת המשפחה שסבלה ממאניה-דפרסיה ושלחה יד בנפשה, זו שמגי זכרה מילדותה – אותה אישה שניסתה פעם לפרוץ לדירתם בקומה הרביעית ברחוב הצבר, כשהיא דורשת לשנות את סדר הרהיטים כדי למנוע אסון קרב, בעוד מגי הילדה הודפת אותה בכל כוחה.
אמיליה בלום שטיילנו אתה בימים יפים ברחבי הארץ.
והנה, אמיליה בלום התגלתה מחדש כשונית אלמוגים מרהיבה, צבועה בגווני פונץ'-בננה – צבעי ההילה של מגי. היא קמה ממקומה ועלתה מן הים, בעוד דגיגונים קטנים בוקעים ממנה כְּכַפִּיּוֹת מעופפות ומתפשטים ביבשה. העולם הוצף ביופי ובאהבה, אך ורק באהבה (מלבד בועיות הארס שעל גב הקרפדות, למקרה הצורך).
מיותר לציין שהנערים, אלו שהיו אמורים להתגייס, כבר לא נדרשו לכך. העולם התמלא בריקוד, בשמחה ובצחוק תינוקות. ובכל זאת, מגי זכרה היטב את השורה: "Happiness does not wait".