– 1 –
שמעיה בן אביטל הקשיב. שמעיה בן אביטל הקשיב ושמע. שמעיה הקשיב ושמע ושינן.
שמעיה בן אביטל הקשיב, ושמע, ושינן, וזכר. ובבית: רשם.
כדי להבדילו מבן-דודו: "שמעיה (בן גדליה) "הסופר" " – שהיה צעיר ממנו בכמה שנים –
הוסיפו לו – בשנות העשרים לחייו – "יקירי-ירושלים" כפי שהם כונו באותם ימים, את התואר-השם:
"נפחא". "שמעיה נפחא" – כלומר: שמעיה בן אביטל הנפח.
לכך אמנם התכוונו אותם יקירי-ירושלים: "הנפח", אך ליצני-העיר וריקנים שבה הקניטוהו בחיוך
ואמרו: "הנופח" במעין רמז-גס ומכוער אך מיד הוסיפו, כמצטדקים, במבט מרצין:
– "במפוח כמובן !", ומישירים מבט בלי לעפעף.
וכך חיו להם בעיר שני בני-הדודים "שמעיה": שמעיה הנפח ובן דודו שמעיה הסופר.
שניהם, אגב, נקראו כך על-שם סבם – שמעיה הבשם – שהיה מפורסם בזמנו בכל-העיר בגלל קול
הבס-בריטון החזק שלו שהידהד ונשמע למרחוק, עת הוזמן להופיע מפעם לפעם כסולן-אורח
במקהלת הלוויים המשרתים-בקודש בהופיעם על מדרגות ההיכל.
אמנם קולו של סבם לא נשמע כל-כך רחוק, עד יריחו, כמו קול המגרפה המלווה את שירת-המקהלה
או כמו: "קולו של כהן-גדול ביום הכיפורים" אבל בכל זאת די-רחוק. ברם, הריח שליווה תמיד
את שמעיה הסבא הלך לפניו, תמיד, בכל אשר פנה. אמנם לא רחוק כל-כך עד שיגרום לעיזים
שבהר-מכוור להתעטש אבל בכל זאת…
הנפחייה של שמעיה שכנה בחדר יחיד בנוי אבן-ירושלמית מאבני המקום, מסותתות למחצה לשליש
ולרביע, מודבקות זו לזו בטיט-גירי-לבן ומטויחות ברשלנות בבוץ אדמדם מבית ומחוץ.
באמת הצבע הדומיננטי מבית היה שחור-פחם. בכל-זאת – נפחייה !
את הנפחייה של שמעיה הקיפה משלוש עבריה חצר קטנה מגודרת בגדר אבנים ושברי-אבנים –
אף הן מאבני המקום – מנומרת פה-ושם, לכל-ארכה, ברסיסי-חרסים צהבהבים-אדמדמים ומגוידת
בזמורות גפנים שהגיעו לכאן, העירה, מאי-שם מן השדות שבשפלה. חלקם של אלו, הזמורות,
וודאי נפל מן החמורים המובילים סחורות מן הכפרים אל ההר וביניהם עצי-הסקה לחורפים
הקרים, או מאלה שהביאו אשכולות ענבים כבדים ועסיסיים משפלת-יהודה לשוקי-ירושלים.
הנפחייה של שמעיה הייתה אחת מכמה חנויות, "עסקים" ו"בתי-מלאכה" בשולי השכונה
הצפונית-מערבית של ירושלים, שהיום היו מכנים אותה וודאי "אזור-התעשייה",
שכונה הנושקת לפרדס-רימונים ולגינת-אגוז שניהם בבעלות בית-המלוכה הירושלמי.
בתי-המלאכה והעסקים הללו לא היו דבוקים זה לזה, עומדים-צפופים ודחוקים כמו בתי-העיר עצמה
ולפיכך ניתן היה להלך ביניהם בחופשיות מסוימת מבלי שהתחכת בבא מולך או במזדנב מאחוריך.
(( וכך, אגב, גם לא להיטמא חלילה. למי שהקפיד ! )).
היה שם קדר שקידר – כדים כמובן – אך צר על האובניים גם סירים וצלחות, פנכות ותרוודים וכלים
מכלים שונים, כאלה אשר תמצא בכל מטבח או חצר. מבית-מלאכתו של הקדר הזה, מן השבורים
והזרוקים באו ה -"רסיסי-חרסים צהבהבים-אדמדמים" לגדר חצר נפחייתו של נפחא שהוזכרו לעיל.
הרוקם ואשתו הרוקמת שעיצבו ותפרו ו/או תיקנו בגדים אך עיקר עיסוקם היה שזירת שטיחים
צבעוניים עבור בעלי-הבתים אשר יכלו להרשות לעצמם לרכוש אותם ואשר בחדרים שבבתיהם
היה די-מקום כדי לפרוש אותם ולפזר מעליהם כריות מעורות אילים מאדמים, או סתם מצמר כבשים,
ולהציגם לראווה ולגאווה לאורחיהם. עשירי העיר, אגב, מה שמכונה "האלפיון-העליון", לא הסתפקו
בשטיחים ודאגו לשכור ו"לייבא" אמני-מוזאיקה פיניקיים או יוונים, שבמשך שנה בערך, ריצפו את כל
הסלון שבבית בפסיפס צבעוני מעשה-חושב. נגר אחד שהיה מייצר כיסאות וספסלים אך גם מיטות-
עץ מעת-לעת, סנדלר כמובן, איך אפשר בלעדיו ועוד כמה סוחרי-מזון, ירקנים ואופים, מקיז-דם אחד
– מומחה לעשבי-מרפא ולטחורים – ואחרים.
מיגוון רחב של בעלי-מקצוע, אנשי-עמל קשי-יום, חרוצים, ישרים, ו……
גם שימעו של שמעיה הנפח יצא למרחוק – בדומה לסבו ז"ל – אך לא בגלל קולו האדיר אלא בגלל
הלמות פטישיו וקורנסיו שהדיהם טיפסו ועלו מן הנפחייה הקטנה שבשולי העיר, התגלגלו והדהדו
במדרונות ההר ובסבך הסמטאות הצפופות שבה ועלו וטפסו וגבהו והרקיעו עד לחדרי משכבו של
המלך אשר הורה – משכלו כל הקיצין, וגם אשתו לא חדלה מלהציק לו – הורה לשמעיה הסופר
להוציא צו שנכתב מפי מזכיר המלך – שניסח – ונחתם בטבעת המלך על אשר לא יישמע קול הלמות
בין שתיים לארבע.
שמיעתו של שמעיה-נפחא עצמו הלכה והידרדרה לה ככל שהלמות קורנסיו רק גברה והלכה אך לוא
רק איפשרו לו כי-אז היה דופק גם בין שתיים לארבע….
בימות השבוע – א' עד ה' – היה שמעיה משכים קום בסוף אשמורת שלישית – לפי אותם חז"ל
שמחלקים את הלילה לארבע אשמורות, אך יש גם דעות אחרות – בטרם ניתן היה להבדיל בגלגל
הצבעים בין אינדיגו לג'ינס (או לכחול "Navy"), הרבה לפני קריאת-הגבר, בשעה שמלבדו – באותה
עת – היו ערים בכל העיר רק כמה חמורים שחירחרו קולם בנערות קצובות עולות ויורדות וכן מספר
כלבים עצבניים שהיו נובחים בקול צרוד לעבר הירח – כשניתן היה לראותו – או סתם להנאתם
בלילות המעוננים. בה-בעת שנשמעה כבר הלמות צעדיהם של כוהני-ה"פטרול", על חומות הר-הבית,
ממהרים מעמדה לעמדה מאיצים בחבריהם – אחיהם הכוהנים השומרים ובתורני-הבוקר להזדרז
ולטבול
ולהסתפג
ולהתלבש
ולרוץ
ולהתייצב
איש איש אל משמרתו בנקודת-השירות שלו ואל המטלה אותה הרוויח ביושר בהגרלה שנערכה ערב
קודם על-ידי סגן הכוהנים. למי מבין הקוראים שהסתבך בקטע הקודם ואיננו מתמצא נסביר שכל מה
שסופר בו אירע בין ארבע לחמש בבוקר לפי שעוננו. במילים פשוטות: שמעיה-נפחא השכים קום
לעמל-יומו בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר.
בימות החול – א' עד ה' – היה, איפוא, שמעיה משכים ומדדה ברגליו – אפוף חבלי-שינה – ובהליכתו
המתנדנדת מבעט ברגלו (הוא היה ימני….) מעת-לעת באבני חצץ שנקרו בדרכו, מנסה את כוחו
לקלוע פה לפגוע שם, הולך ובועט ויורה צולף, מתנודד והולך מביתו שבמרכז העיר – בשיכון "בעלי-
מלאכה" ופועלים – שיכון של אנשי "הצווארון הכחול" בשפתנו – למהר ולהגיע אל הנפחייה כדי
להוסיף עצי-מערכה לתנור-ההיתוך ולהיטיב בו את האש (אם עדיין דלקה) או לנפוח במפוח
ולשלהבה מחדש אם דעכה או כבתה לגמרי מאז אמש.
וכך היה הולך שמעיה ומכה בפטיש מבוקר עד ערב – אך לא בין שתיים לארבע כפי שסופר – ומחשל,
ומתיך ויוצק וצר-צורות, ומטביע-מטבעות לאוצר-המלך התורן, ועושה כלים לבית ולשדה ושף
ומחסם וקודח וחורט ומקציע ומנסר ומשחיז ומסמרר כמאמר החכמים "צבת בצבת עשויה".
כזה היה מנהגו וזו הייתה דרכו של שמעיה כל הימים משכים בבוקר לעבודת-יומו עדי-ערב.
צהרים היה סועד בחצר הנפחייה, לרוב לבד אך לעיתים בחברת סוחר או בעל-מלאכה שכן,
טובל פיתו בגבינת-עיזים או בשמן-זית כתית ירוק חריף בתוספת לכמה זיתים דפוקים כבושים
וטעימים, לוגם כוס-מים מן הבור ומקנח בתאנה עסיסית בקיץ או בסלט עלי-חוביזה בחורף.
בערב עם שובו לביתו – לאחר צאת הכוכבים, עייף ורצוץ, היה נושק בחטף לאשתו ונוטל את ידיו,
"טורף" את ארוחת-הערב בחיפזון ומברך בירכת-המזון, פושט את בגדיו, רוחץ את רגליו
וכמעט ואינו מספיק לסיים את קריאת-שמע שעל המיטה – כמו שכתוב: "בשוכבך" – וכבר נשמעו
נחרותיו בכל הבית. כזה היה סדר יומו ואלו היו מנהגיו מימים ימימה בכל ימות החול: א' עד ה'.
בימי ו', ערב-שבת, הרשה שמעיה לעצמו להתפנק והיה רובץ על-משכבו, נים-לא-נים, עד
השעה שבע-וחצי-שמונה בבוקר בערך (שעתיים-שעתיים-וחצי "זמניות" לפי השעון שהיה נוהג בעת-
ההיא בירושלים) שאז היה אוזר-חלציו וקופץ בזריזות מעל מיטתו כשבכל הבית כבר מתפשטים
והולכים להם ריחות תבשילי-השבת שאשתו החרוצה הספיקה להניחם על הכיריים להתבשל
– וזאת אחרי שכבר שבה מן השוק נושאת בשתי-ידיה סלים תפוחים מלאים בכל-טוב – והריהם
מתבשלים והולכים וביניהם:
החמין הירושלמי המפורסם,
כרע-גדי צעיר ורך,
מרק-בצל – על-פי מתכון משפחתי עתיק שאבות-אבותיה הביאו עימם עוד ממצרים, בזמנם –
ועוד,
והריהם, הריחות, עולים ומתערבים עם קולות שיח-השכנות המפטפטות ומחליפות ביניהן מתכונים
חדשים שזה אך התפרסמו בין תושבי-העיר ואשר הובאו שמה על-ידי תיירים, עולי-הרגל, בחגים.
ולאחר שנטל-ידיו ושטף את פניו וציחצח את שיניו וטבל פת-שחרית קטנה וריחנית בספל-תה מהביל
מיהר והלך אל מקיז-הדם וממנו אל-הספר שניהם, אגב, בחנויותיהם שבתוך העיר (בין-החומות)
ולא באזור-התעשיה המרוחק, ל"טיפול-השבועי", ולכבוד שבת-קודש, ואגב כך הוא גם מתעדכן
אצל שניהם ב"חדשות" האחרונות על הנעשה בעיר ובקרב תושביה. ולאחר שגם טבל טבילה
של התרעננות במקווה שבשכונה, שב בניחותא אל ביתו, נקי ומצוחצח למשעי והתכונן לקבל את
השבת.
שמעיה לבש את בגדי השבת המגוהצים, נעל לרגליו את סנדלי השבת המבהיקים וזימזם
לעצמו: "באה שבת באה מנוחה". שבת של חילוץ עצמות, שבת של לימוד, שבת של זמירות ("דרור
יקרא", "יום זה מכובד", "צור משלו אכלנו", "אסדר לסעודתא"), שבת של נחת-רוח.
וסביב שולחן-של-שבת ערוך בכל-טוב, שבת של שיחה נינוחה עם האשה והילדים, ופרשת-השבוע
ו- "מה למדת בגן היום ?"……
מנוחה ושמחה!
בבוקר שבת או במועדים היה שמעיה שוב משכים – לא כל-כך כבימות החול, אבל מוקדם – וממהר
לטבול במקווה – הפעם טבילה של היטהרות – ומזרז את עצמו לילך אל בית-המקדש לתפוס מקום
מבעוד מועד, טרם הקרבת "תמיד-של-בוקר", ולהשתתף עם כל הקהל שנאסף בטכסים ובתפילות
שהתקיימו בו, אך בעיקר להטות אזנו ולהקשיב, ומשכבדה עליו שמיעתו לכרות אזנו ולשמוע.
ברור שככל שכבדה שמיעתו – מקול הלמות פטישיו כמובן – כן נאלץ היה שמעיה להקדים יותר
להגיע אל בית-המקדש על-מנת לתפוס מקום קרוב אל הבמה בה עמדו הכוהנים לברך את העם.
בתחילה די היה לו להסתופף בקרב הבאים בעזרת-הנשים, ואפילו מאחור, על מנת לשמוע
את הברכות ושאר הפסוקים אך ככל שהתדרדרה שמיעתו נאלץ היה להתאמץ ולחתור קדימה.
ברם, לא רק שמיעתו של שמעיה הייתה לו בעוכריו. ברבות הימים הותקנו-תקנות והוטלו על הכוהנים
הגבלות – כפי שתיארו זאת חז"ל מאתיים-שלוש-מאות שנה מאוחר יותר – ושנשתמרו עבורנו
בכתובים במספר מקורות למשל:
"…משרבו הפריצים…. מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו…..
אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי
שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים".
וכך ככל שנקף הזמן והשמיעה הידרדרה ונחלשה מחד-גיסא ורבו ההגבלות על-הכוהנים מאידך-גיסא
נאלץ היה שמעיה להקדים יותר ויותר את בואו ולפלס את דרכו בינות להמון העם ולהתקדם עוד
ועוד: בתחילה אל קידמת עזרת הנשים ומשם אל פאתי עזרת ישראל ומשם עוד קדימה ולעשות אוזנו
כאפרכסת ולהאזין רוב קשב.
– 2 –
עד לאותה שבת חורפית, "שבת-שירה" כמדומה, נדמה היה כאילו מוישי הוא ילד רגיל. באמת היה
מוישי – עד אותו יום – ילד רגיל לחלוטין. ילד בן שבע, הילד הרביעי במשפחתו – שאחריו השתרכו
ברשימה עוד שני אחים ושלוש בנות ובסך הכל תשעה ילדים כ"י בלע"ה – בן לאביו אריה-לייב ולאימו
חנה-רבקה (בת ל"גזע תרשישים"). אמנם היה מוישי קצת מסוגר ואולי שקט יותר מן הממוצע אך
יחד-עם-זאת ידע גם להשתובב עם בני-גילו ועם אחיו ואחיותיו ואף נשא בעול מטלות הבית השונות,
כל מה שהתאים לגילו. ובכלל המטלות עזרה בשמירה על אחיו ואחיותיו הקטנים במשחקיהם בבית
או בגינה-הציבורית שבקרבתו ואפילו להביאם הביתה מן הגן בתום הלימודים, כאשר היה צורך גדול
ולא הייתה ברירה.
כל זה השתנה באחת באותה שבת בה מדובר. בשבת (סגול) כל המשפחה בצוותא-חדתא לסעודה-
שלישית – בהשתתפות הסבא והסבתא משני-הצדדים – שאל אחד מהם את מוישי האם יש לו איזה
ד"ת קצר להגיד.
– "וודאי" ענה מוישי ללא היסוס ופתח את פיו, ומה שקרה ברגע-זה הפתיע את כל המסובים כל-כך
שהם נותרו ישובים, נדהמים, משותקים ופעורי-פה. וכמו שכתוב במי-המבול שבפרשת-נח: "נִבְקְעוּ
כָּל־מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" נפרצו אצל מוישי כל הסכרים והמילים נבעו ופרצו מפיו
בשטף בלתי ניתן לעצירה, מילה רודפת מילה והן נדחקות, נדחפות ונפלטות מפי מוישי בזרם
אדירים. באמת, כולם ציפו שמוישי יצטט איזו מישנה או שתיים, כפי שנהגו הוא ושאר הילדים
הלומדים איתו בחיידר, שהרי לא בחינם הוא זכה כבר פעמיים-רצופות בפרס הראשון בכיתתו על
שינון משניות (ולזוכרן על-פה כמובן), ולפני חודש אף סיים במקום-השני בחידון המחוזי של כל
השכבה ופעם היה אפילו מועמד להשתתף בתחרות-השנתית הארצית אלא שאותה החמיץ בסופו
של דבר עקב השפעת וההצטננות הקשה בה לקה.
אך לא !! מוישי לא "דיקלם" משניות.
מוישי פצה את פיו ו"נתן-שיעור" על פרשת-השבוע (כמעט ארבעים דקות !! ברצף) "שיעור" שלא
היה אלא חזרה מדויקת – כנראה מילה במילה – על שיחתו של הרבי באותה שבת, בבית-הכנסת
לפני מוסף, בפני כל המתפללים באי בית-הכנסת חסידים ושאינם חסידים. אין להאריך בדבר.
עם סיום "השיטפון", נשארו כל הקרואים יושבים המומים, נטולי "כח-הדיבור" ונצרו, בליבם כמובן,
את אשר חוו. ואיש לא פצה פה ואיש מהם לא צפצף, ממתינים לשבת הבאה לראות (בעצם:
לשמוע) איך יפול דבר כי אמרו בליבם: "אך מקרה הוא….
וכך לשבת האחרת התכנסו ובאו כולם – והפעם הוזמנו וצורפו גם כמה משתתפים שאינם קרובי-
משפחה שכידוע אלה – הקרובים – "פסולים לעדות", ל"שלשודס" בבית-המשפחה ומוישי התבקש
אחר-כבוד לשוב ולומר ד"ת. היטיב לתאר את שאירע, שנים מאוחר יותר, אחיו הצעיר של מוישי
בספרו "זיכרונות מבית-אבא" שכתב בערוב ימיו עבור ילדיו ונכדיו כספר-מורשת וכמורה-דרך לחיים
לדורות הבאים, וכך הוא כתב שם:
" מה שקרה לשבת האחרת, השנייה, היה זהה לחלוטין למה שאירע בשבת הראשונה." וכאן חזר
מחבר הספר, האח הצעיר ופירט, ביתר הרחבה ובצבעים רבי-עוצמה, עזי-מבע ומלאי-חיות, את כל
מה שסופר כאן לעיל בתמציתיות לפני כמה שורות. בהמשך כתב אותו אח (וזה צוטט אחר-כך, מילה
במילה, בויקיפדיה):
" כאשר נתגלתה יכולתו לשחזר במדויק את שיחותיו ומאמרי החסידות שאמר האדמו"ר,
החל לחזור בסיום ההתוועדויות על תוכן ההתוועדות… בהמשך עמד בראש צוות העריכה של…
בתפקידו זה אף עמד בראש הקבוצה שתפקידה היה לזכור את מהלך התוועדויותיו של האדמו"ר
(שפעמים רבות נערכו בשבתות ובחגי ישראל ונמשכו שעות ארוכות, ללא אפשרות תיעוד מכני),
ולשחזרן על גבי הכתב……" מוישי הפך, איפוא, ל-"חוייזר" הראשון והרשמי של החסידות.
בעקבותיו הפך הפועל "חוייזר" לשם של "מקצוע" ממש והוא, מוישי, הוא אשר הכניס מקצוע זה אל
עולם-היהדות בכללו, עיסוק שהתפשט ואומץ בכל החצרות החסידיות אך לא רק בהן. זאת ועוד,
מוישי היה גם הראשון שגידל וטיפח דורות של "חוייזר"-ים ברוכי-כישרון וישרי-לב אותם בחר
בקפדנות רבה.
– 3 –
ביותר היה שמעיה עסוק בייצור הגליל ובעיצובו.
שעות רבות של מחשבה ותיכנון השקיע שמעיה עד אשר הגיע לפתרון הזה:
גליל-מתכת, אטום מצידו האחד ופתוח אך-פקוק בקצהו השני. גליל-קצר, צר וקל-משקל, אותו ניתן
לשאת בקלות ואף להסתירו ולהחביאו מעין-כל-רואה ובתוכו שמור – מקופל-מגולגל בקפידה – הקלף.
את הקלף המעובד, לבן-בוהק וחלק שנלקח מעורו של גדי צעיר ורך – זרת אורכו וזרת רוחבו רבוע
היה – קנה מבן-דודו שמעיה הסופר – בכסף מלא: שלושה דינרים ועוד ח"י פרוטות, והוא, הסופר, הוא
זה אשר גם סירטט עבור שמעיה, לבקשתו, את השורות לכתיבה, שבע שורות ישרות ומקבילות זו-
לזו. מצויד בקלף הזה ומעט דיו לשימוש-ראשוני הלך שמעיה-נפחא מן הסטודיו של שמעיה-הסופר
בן-דודו, לביתו-שלו שמח וטוב-לב ובידו גם רשימת המרכיבים:
א. פחמים מעץ-זית (ובאין ברירה ניתן להשתמש בזמורות גפנים),
ב. ענפי-אלון מעופצים,
ג. שמן חרובים,
ד. ואבקת-רוכל
כל אלה מרכיבי המתכון להכנת דיו-שחורה עמידה ביותר ובלתי-מחיקה לכתיבה על קלף. מכאן
ואילך שוב לא היה זקוק שמעיה לכתת רגליו וללכת אליו (אל שמעיה הסופר) ולקבל מידיו דיו
לכתיבה אלא הכין בעצמו אותה/אותו את הדיו-לה/לו נזקק לכתיבה.
שמעיה היה תופס את מקומו בתוך הקהל שנאסף אט אט. תחילה בעזרת נשים המרוחקת
ואחר כך בעזרת ישראל והריהו הולך ומתקרב, מתקרב והולך מפעם-לפעם לעבר הכוהנים הנושאים
כפיהם ומברכים את העם. ככה בהתמדה ובאופן עקבי שבועות וחודשים ושנים מבלי להחמיץ אף
שבת ומועד. וכמו שהוא התרגל כך גם התרגל הקהל אליו עד שאם קרה חלילה שאיחר מעט בגלל
שפעת שתקפה אותו בחורף או קדחת באביב היה כבר מי שדאג להכניסו אל בינות לקהל הדחוק
והצפוף – כמתואר בפתגם שהשתרש באותם ימים: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" – אך שמעיה
היה בוש בעצמו כי באותם רגעים חש עצמו כמו איש מכובד – סלב בלשוננו – שעובר והולך בתוך
הקהל כשמימינו ומשמאלו חומות האנשים ( "כמו נד נוזלים" ) שפינו לו את הדרך. ושמעיה באמת
היה צנוע שבצנועים מתרחק מכל כיבוד כמו מאש. וכשהגיע שמעיה למקומו
היטה את ראשו
וכרה את אזנו
והקשיב ושמע וקלט ושינן ושינן וחזר ושינן כל אותו היום ובמוצאיו – שהרי בשבתות ובחגים עסקינן –
במוצאי אותו יום הוציא את הגליל ממחבואו ושלף מתוכו את הקלף ובזהירות כתב בדיו על הקלף
מה ששינן. שמעיה לא היה "חוייזר". לא היה לו הזיכרון המדהים של חוייזר. שמעיה לא היה "בור-
סוד שאינו מאבד טיפה". שמעיה היה חייב לשנן ולשנן כל אותו היום. עד הערב.
וכך במשך שבועות וחודשים בשבתות ובמועדים בקיץ ובחורף היה שמעיה מלקט אחת לאחת
כמו בפינצטה אות לאות הברה להברה מילה למילה מקשיב ושומע וקולט ומשנן ומשנן ומשנן
ובבית במוצאי – רושם.
והנה הוא מתקרב כבר לארבעים אותיות… עוד מעט קט והמשימה תושלם ! רק עוד כמה אותיות
ותמה המלאכה. או-טו-טו…
ואז,
אירע החורבן.
– 4 –
שמעון שוורצקופף – בפלוגה קראו לו "שוורצי", אפילו שהוא היה "לבן-כמו-תחת-של-תינוק"
עם נמשים על הפנים ושיער אדום "כמו-של-דוד-המלך" כפי שתיארה זאת אימו – ישב על סלע-גיר,
דמוי-ספסל, ליד שער-האשפות, יושב ובוטש ברגלו את אדמת החימר שמתחתיו, חולם-הוזה בהקיץ
וסוקר במוחו את כל התחנות והאירועים לאורך המסלול שעברו. את כל שמונת החודשים. יום יום,
שבוע שבוע. בחמש לפנות בוקר הגיעו לסופם 70 הקילומטרים האחרונים של מסע הניווטים בן-
השבוע במתחם גבעת-התחמושת שכבר הפך לאגדה – ואחר-כך גם למוזיאון – וכל חיילי הפלוגה על-
עומדם התיישבו תחתם וכמות שהם, על-בגדיהם ותרמיליהם (תד"ל מלא) ונשקיהם, מיוזעים
ומאובקים, ובמחילה גם מסריחים, נפלו שדודים ונרדמו כולם (על "רשימת-שמירה" איש אפילו לא
חלם….) ובכללם המ"פ וכל המ"מ-ים והסמ"כים שלהם. כל שרשרת הפיקוד ! עד שבשעה שמונה
וחצי העירו אותם, בצרחות רמות ובצפירות מחרישות-אוזניים של מכונית הרס"פ וסגנו – לארוחת-
בוקר, שהביאו איתם בטנדר, ולהתארגנות למסדר-הסיום וקבלת תג היחידה הכסוף, הנכסף. יושב לו
שוורצי על סלע לבן-צהוב חולם-הוזה בהקיץ וסוקר במוחו את כל התחנות והאירועים לאורך
המסלול שעברו. עכשיו כל זה כבר מאחוריהם. עוד שעה לערך יתחיל הטכס ברחבת הכותל-
המערבי, שהפך במרוצת השנים למגרש-המסדרים הלאומי. כבר לפני כמה שנים "עקף" את מצדה
כיעד-מועדף וכמובן שהשיג גם – בקלות צריך לומר – את כל האנדרטאות היחידתיות הפזורות ברחבי
הארץ הן את אלה הממוקמות ליד הבסיסים והן את אלה הניצבות במרכזי הערים המאמצות "איש על
מחנהו ואיש על דגלו" אם מותר להשתמש בביטוי זה כאן, כשההורים ויקירים אחרים (ובכללם
החברות למי שכבר הייתה לו אחת) שהוזמנו ו/או הצליחו ב"קומבינה" כזו או אחרת להשיג "כרטיס"
לטכס המרגש, עומדים וצופים נרגשים ואחדים אפילו מנגבים בהסתר דמעה מתגלגלת במורד
הלחי, אגב קינוח-אף רעשני להסוואת הרגשנות…
לאחר שאכלו, בעמידה, ארוחת-בוקר חפוזה – גביע לבן, ביצה קשה, שתי-פרוסות לחם מרוחות
בריבה אדומה או גבינה 5% , מלפפון ירוק בקליפתו, רבע קופסא גרגרי-תירס ממנת קרב – וקינחו
בספל קפה-שחור דלוח ותפל, אבל מחמם ידיים וקרביים, ולאחר שעשו "מקלחת", במים קרים,
מתוך מימיות וג'ריקנים וספלי-פלסטיק ירוקים צבאיים ושאר כלי-קיבול לנוזלים, שמולאו מן העוקב
הנגרר – שגם אותו הביאו הרס"פ והסמ"ך שלו כל הדרך מן הבסיס שברמלה – ולאחר שטיפלו כל
אחד ואחד בבעיותיו: זה בשלפוחיות-המים ברגליו הדואבות, וזה בשפשפת המציקה שבין רגליו
(במפשעה, למי שלא שירת ולא מבין במה מדובר….), וגם התגלחו כמיטב היכולת בתנאים-לא-
תנאים הללו ו"עלו" על-מדי-אל"ף, אותם נשאו על-גבם כל השבוע בתרמיליהם, הריהם ערוכים
ומוכנים לטכס הסיום החגיגי.
את הדרך מגבעת התחמושת הם עשו כבר באוטובוסים והגיעו שמה, לחניון שמתחת לשער-ציון,
300 מטר משער-האשפות מעל חפירות עיר-דוד, בסביבות שתיים בצהריים. עד לתחילתו של הטכס
נותרו מספר שעות והפקודה הייתה שניתן להסתובב חופשי-בעיר, רצוי-כמובן, בזוגות לפחות, וגם
אפשר ומותר לפגוש את ההורים שיקדימו להגיע לטכס או כל פעילות אחרת ברדיוס של קילומטר מן
הכותל ובלבד שיתאספו ויתייצבו ויהיו נכונים ברחבה שלפני שער-האשפות בשעה שמונה-עשרה-
ושלושים-אפס-אפס.
ועתה, יושב לו שוורצי על הסלע הזה במקום שסיפרנו עליו קודם יושב וחולם, הוזה-בהקיץ וסוקר
במוחו את כל התחנות והאירועים לאורך המסלול שעברו, את כל שמונת החודשים. יום יום, שבוע
שבוע:
את אימוני הלש"ב ליד רוחמה, את ה"יעד-מבוצר" סמוך לירוחם ואת זה שעל-יד קיבוץ שעלבים,
את שיעורי עזרה-ראשונה וכל סוגי החבישות (והפציעות …..(!את האוהל האפוף-עשן והמחניק
באימון אב"כ, קורס-צניחה של שלושה-שבועות שבסופו חמש צניחות יום ושתיים לילה, את הפשיטות
על מפקדת פיקוד-צפון בנצרת ביום ואת זאת – הפשיטה בלילה על היאחזות הנח"ל מי-עמי, את
שיעורי הקפ"פ ואת המטווחים, את ריצות הבוקר, ואת מדריכות, הו המדריכות, של כושר-גופני
ואימון-קרבי בחולצות-טי לבנות קיצרות-שרוולים ומטריפות את הדעת…ואת שיעורי… ותרגילי…
ואימוני……
וכמובן את המסעות עם אלונקות ובלעדיהן והניווטים האינסופיים בחוליות ובכיתות ובמחלקות
וה"התברברויות" בלילות חשוכים אך גם בימים בהירים, ואת מיקשות האבטיחים שאין להם סוף
באדמות העמקים החומות-אדומות ואת מטעי-התפוחים ועצי-השזיפים בהרי-הגליל המסולעים,
והדובדבנים המתוקים…ואת הקו ש"תפסו" ואת הריתוקים והשבתות שנשארו….
(((וכמובן גם את כל האנקדוטות מאותם שמונה חודשים ארוכים, סיפורי הפישולים, והתקלות,
והטעויות, והשטויות, והצחוקים…:
את הסיפור של חממי שכל הטור עצר "לכבודו" באמצע הלילה במסע המתיש כדי שיוכל לחרבן,
במחילה, ובעודו כורע נרדם בישיבה ונפל על הערימה שכרגע יצר…
ועל המ"ם-מ"ם שהלך עם שלושה חיילים לפאתי-היעד, בתרגיל הגדודי, לשמש שם כרתק,
התמקם ונרדם, וכשהתעורר בבהלה, נסער ומבולבל נתן ישר פקודת: "אש" לכח שאיתו – מא"ג-יסט
ושני מקלעונים – וכמעט והרג את כל חוליית-הפריצה שהייתה כבר ממש "על-הגדר" עם הבונגלור
ביד. ואיך בימים הגשומים כשלא היה חשק לצאת מהאוהל אל בית-השימוש השתמשו ב"צינור"
הבזוקה כדי להשתין החוצה, ומה שאירע לאלי שקפץ – במסע הלילי – יחד עם כולם לתעלה שבצד
הכביש – שלא להתגלות באורות המשאית שהופיעה בעיקול הדרך – ולאחר שזו חלפה וכולם
המשיכו במסע ואיש לא שם לב שנרדם הוא נשאר שוכב-ישן שנת-ישרים עד שהתעורר בשמונה
בבוקר המום ומבולבל ואיננו יודע היכן הוא נמצא ואיננו מבין איך לכל-הרוחות הגיע לשם למען-השם
וסמל המחלקה המסכן נאלץ להסתובב שעות לאורך הציר על-מנת לאתר את "השה-האובד".
ואיציק שפלט כדור ואחר-כך השתין לתוך הקנה כדי שלא יריחו שהכדור נפלט מהרובה שלו…..)))
שמעון שוורצקופף יושב וממתין, כמו כל הפלוגה, לטכס שיתחיל עוד מעט ברחבת הכותל-המערבי
והוזה ונזכר יושב ובוטש ברגליו את הקרקע הגירית שמתחתיו
ואז
מתכופף ומחלץ מן האדמה משהו שנראה כמו תרמיל. תרמיל של כדור-רובה "גליל" ? אותו רובה
כמו שלו ? לא ייתכן ! זה שמצא ושלף כרגע מן האדמה חלוד וישן מידי. אם-כך אולי זה תרמיל של
רובה ממלחמת השחרור ?? ירדני ? ישראלי ? לא ייתכן! הוא קובע בליבו, הקוטר אז היה הרבה
יותר גדול. קליבר 7.92 מ"מ. וזה שמצא אמנם דומה לתרמיל אך למעשה איננו אלא גליל-מתכת
חלוד, בקוטר תרמיל, אטום מצדו-האחד ופקוק בבוץ מצידו השני, ונדמה כאילו היה חרוט עליו או
מוטבע בו משהו המזכיר את האות "שי"ן" ואולי גם משהו הדומה למ"ם ??….
שוורצי הכניס את הגליל לכיס-חולצתו וקם והצטרף לכולם….
כעבור שעתיים נגמרה "החגיגה". המסדר התפזר. עוד "מסלול" הסתיים. מחזור 57 – נ"ז. מאי 89'.
-" תם-הטכס" !
ועל החזה, על דש כיס-החולצה, כשמתחתיו "רקע-אדום", מתנוסס ומתנוצץ – בגאווה בלתי-מוסתרת
– סימלה הכסוף של היחידה.
ובתוך הכיס:
הגליל.
– 5 –
שרידיו המפויחים של האוטובוס המרוסק העלו עשן, ופה ושם עדיין ליחכו להבות-אש קטנות דפי-
ספרים ומחברות חשבון מפוזרים סביב, בדים של תיקי-בית-ספר בשלל צבעים ודוגמאות, תרמילי-גב
וצ'ימידאנים, סלי-קש ופלסטיק של השבים, עמוסי-ירקות ופירות מן השוק, עורות של תיקי-נשים
ונעלי-ספורט, מעילים וכובעים, כפכפי-אצבע מרוטות וסנדלי-עור, וגומי. המון גומי שרוף של צמיגים,
של-סוליות, של ריפודי-מושבים, של מחקים של בית-ספר המון גומי מפויח ומצחין שריחו חובר לריח
של בשר-חרוך ולניחוח הדוחה של שמן-מכונות משומש ולארומה של אספלט כביש-רותח והריהם
הולכים ומתמזגים ומתערבבים ומתערבלים זה-בזה ויוצרים יחדיו סירחון להקיא.
אנשי-מד"א ומכבי-האש (טרום הימים שהללו – הכבאים – הועלו לדרגת "לוחמי-אש" ), עסקו עדיין
בחילוץ הנפגעים ובניסור חלקי מתכת מעוותים על-מנת לשלוף רגל-פה או יד-שם וזעקות-הפצועים
נבלעו בדממת המוות של ההרוגים,
והנה,
בקול צפירות סירנות מחרישות אוזניים, התקבצו ובאו מאי-שם – אחת לבנה עם אותיות כחולות
מהדגם הישן ואחת חדישה (מנוע 4 ליטר טורבו) צהובה עם כיתוב באדום – "אמבולנסים" של זק"א,
משל היו אף הם מ"כוחות-ההצלה", ומתוכם זינקו בזריזות כמו חיילים (אמיתיים) מנגמ"ש,
"החיילים": עבדקנים שחורי-זקן ועטורי-פאות עוטים מעל בגדיהם אפודים-זוהרים בצבעי צהוב-כתום
מתנוצצים בשמש ומתנופפים – כמו הציציות של לובשיהם – ברוח הקלילה, ועל כל אפוד ואפוד מאחור
בגדול בכחול-כהה הלוגו המפורסם שלהם ואותיות השם זק"א מסוגננות, והחלו מתרוצצים אנה ושוב,
חלקם נושאים בידיהם מכשירי-קשר קטנטנים לתוכם אינם פוסקים מלהכביר-מילים, מתראיינים
בחפץ-לב לכל רשת וערוץ. על-ידי רבים מהם כפפות-לטקס (חד-פעמיות) כחולות או סגולות ועל-אפי
אחדים מסכות ירוקות מחוזקות בגומיות אל מאחורי האוזניים (מעל-הפאות…!) משל היו רופאי ו/או
אחי חדר-ניתוח שעיקר עיסוקם חיתוך וניסור בבשר-החי….
עוד אוטובוס מתפוצץ. עוד "פיגוע-המוני". עוד דיווח על: "מה שנראה כמו ….רב-נפגעים", עוד חוליה
בשרשרת "מבצעי" האינתיפאדה, עוד חוליה של "שהידים" מטורפים, עוד צעיר חולני שמחפש
בתולות ? או צעיר חולמני ש"נתפס" לו ברשת…..
שרידיו המפויחים של האוטובוס המרוסק העלו עשן, ופה ושם עדיין ליחכו להבות-אש קטנות דפי-
ספרים ומחברות חשבון מפוזרים סביב, בדי תיקי-בית-ספר בשלל צבעים ודוגמאות, עורות של נעלי-
ספורט…. ובתום המהומה עת הסתלקו להם "גורמי-ההצלה" איש-איש לדרכו, אלו לחדרי-המיון
ולבתי החולים ואלו לתחנות הכבוי בעיר וסביבותיה ואפילו כחולי-המדים סילקו את המחסומים ופינו
את עצמם ונסעו להם, על-פי הוראות מכשירי-הקשר שאינם חדלים מללהג ול"הוריד" פקודות,
לאירועים אחרים בעיר וסביבותיה, פה לפריצה לחנות, שם לסכסוך בין שכנים והשלישיים לתאונת-
דרכים ללא-נפגעים אך עם פקק באורך קילומטר. פקק-מכוניות עצבניות שאינן חדלות מלצפור…
נדמו הקולות ושקט מחניק השתרר.
שקט.
מלבד כמה מן השכנים או נפגעי-חרדה שהזדמנו לסביבה ועדיין שומעים "צלצולים" באזניים מהד
הפיצוץ שהיה. לאחרים, כבר שקט. רק קולות הכתבים הממשיכים – בדלית-ברירה – לדווח ולסקר
ולספר ולתאר ולצייר ולפרשן – בעיקר בעברית אך גם באנגלית ובשפות אחרות – וצוותי-הצילום
הנילווים אליהם שנושאים את המיקרופונים בידיים ואת המצלמות המגושמות על הכתפיים ומשנים
מיקום וזווית ותאורה ומזל כדי להמשיך ולעורר עניין – שכבר מזמן התנדף ונעלם בפיצוצים שהיו, אי-
שם בין האוטובוס הרביעי לחמישי – לנסות ולשמר עניין בקרב קומץ המאזינים לרדיו או הצופים
בטלוויזיות שטרם כיבו אותה או החליפו ערוץ ועברו לרשת גימ"ל…
הכל מסביב שקט.
גם מכשירי-הקשר הקטנים שבידי העבדקנים נדמו. ומכולם, רק הכתבים והם, הזק"אים נותרו.
והריהם, העבדקנים, מסתובבים שחוחי-גבות או זוחלים על ברכיהם וסורקים סנטימטר-אחר-
סנטימטר את כל אזור הפיגוע המצחין והמזוהם, וכל אחד מהם מחזיק בידו האחת שקית פלסטיק-
לבנה חדשה ( "ישר-מהניילון…"! ) מעוטרת בסמל זק"א מסוגנן בכחול ובשם הארגון ומצידה השני
באותיות שחורות מרובעות: "לקבורה", תרים ומחפשים ומלקטים ואוספים אל תוך השקיות כפתורים
מגועלים בדם, קרעי בגדים מוכתמים בדם, קצות אצבעות שנתלשו ממקומן, דפי-ספרים שרופים-
באש וקרעי מחברות וסיכות ראש וגומיות-של-קוקו וקווצות-שיער ומתכות שהותכו ו"שמות"
שחוללו….מרוכזים ועסוקים ב"מלאכת-הקודש". הולכים רכונים ושפופים או זוחלים על ארבעתם
וסורקים בשבע עיניים את הכביש המפויח ומחפשים ואוספים ומכניסים אל השקית את כל השאריות
הללו להביאן ל"קבר-ישראל"….
– 6 –
שמרית שוורצקופף – בני-כיתתה כינו אותה: "שי"ן-שי"ן" – הייתה בי"א. את הגליל שמצא אחיה
בסיום המסלול, לא רחוק מן הכותל-המערבי קבור באדמה, נתן לה שוורצי במתנה לפני בחינת
הבגרות הראשונה. – "להצלחה ולמזל ולמזכרת" כך אמר. על גליל-המתכת החלוד דמוי תרמיל
של כדור רובה אפשר היה לראות – בקושי – במטושטש מעין האות "שי"ן" חרוטה או מוטבעת עליו
ועם קצת מאמץ והמון דמיון להבחין גם בעקבות לאות "מ"ם". -" ממש מתאים לשמ-רית אחותי
הצעירה" חשב שוורצי בליבו. באותו יום חזרה שמרית מבית-ספר והייתה "על-האוטובוס" שהתפוצץ.
הגליל "להצלחה ולמזל ולמזכרת" "שכב-לו" בתוך קלמרה בין עפרונות וטושים צבעוניים. בפיגוע –
כשהאוטובוס התפוצץ – שמרית רק נפצעה. תיקה הועף, מחברותיה התפזרו והספרים חלקם הפך
לאפר. הגליל כמעט והותך לגמרי. הקלף שבתוכו – שאיש מלבד שמעיה-נפחא לא ידע על קיומו –
נשרף כמעט כליל ואותיותיו פרחו באוויר. שאריותיו של הקלף המפוחם דבוקות לפיסת גליל מתכת
מותך נשלפו בזהירות מתוך קרעי האוטובוס המרוסק והוכנסו בדחילו-ורחימו לשקית-פלסטיק לבנה
של זק"א. לקבורה.
ו"השם-המפורש" אבד לעולמים.
סוף-דבר: הגליל הותך / והקלף נשרף / והאותיות עלו השמימה
אך בלאו-הכי שמעיה-נפחא לא הספיק
לשמוע
ולשנן
ולרשום
את כולן. את כולו !