זו הייתה עבודה זמנית טובה. שעות נוחות, משמרות קבועות, שכר טוב, הכשרה די פשוטה. להיות שומר במוזיאון זו כמובן לא שאיפת חיים, אבל ביחד עם כל מיני עבודות פרילנס שהצלחתי לאסוף, יכולתי לסגור את החודש.
התקשרתי, קבעתי ראיון, והתקבלתי די מהר. ביום הראשון הגעתי בבוקר למוזיאון, לפני שנפתח, וקיבל את פניי אמיל, אחראי האבטחה. איש בן חמישים בערך, שרירי עם זקן ושיער בלונדיני, לבוש במדי אבטחה שחורים. הוא ראה אותי וחייך, לחץ לי את היד, והוביל אותי ללוקרים של העובדים.
"הנה המדים שלך", אמיל הושיט לי מדי אבטחה שחורים מקופלים, "אם הם לא יושבים טוב, נחפש לך מידה אחרת." דווקא ישבו טוב. חולצה מכופתרת, מכנסיים גמישים, חגורה שעליה תלויים בשורה פנס, מכשיר קשר, וגז פלפל למקרי חירום.
התחלנו להלך במסדרונות המוזיאון, על פני ציורים מפורסמים קצת יותר וקצת פחות, ואמיל העביר לי חפיפה. "אל תתקרב יותר מדי ליצירות," אמר, "אבל תרגיש חופשי להסתכל עליהן בפטרול שלך. אם אתה רואה או שומע משהו חשוד, תדווח תמיד בקשר ומי שבכוננות יבוא. כולנו היינו במצבים כאלה, אז יבינו גם אם זה סתם רעש מהעצים בחוץ, עדיף להיות ערוכים לגרוע מכל מאשר להסתכן."
הוא המשיך בהסברים על תערוכות מפורסמות ועל החלוקה לאגפים, "כאן נמצאים הציורים מתקופת הרנסנס", הצביע לתוך היכל אחד, ואז החווה לעבר היכל אחר, "וכאן יש תערוכה מתחלפת, כרגע יש תצוגה של אמנות מהתקופה הביזנטית."
כשעברנו על פני האגף לפסלים מהעת העתיקה, ראיתי מעמד ריק. הוא היה מוקף זכוכית עבה וחבל קטיפה אדום, כמו כל הפסלים.
"מה זה שם?" שאלתי בסקרנות.
אמיל עצר, הסתכל לכיוון הכן, ואמר בלי לשנות טון, "אה, זה הפסל שלא קיים."
הסתכלתי עליו, תוהה אם שמעתי נכון. "זה מה?"
"זה הפסל שלא קיים", חזר אמיל. במבט שלו לא היה שביב של הומור.
"אתה לא רציני." הדגשתי, מחויך.
אמיל נשף בחוסר סבלנות והתחיל ללכת לכיוון הכן, אני בעקבותיו. הוא עצר לפני החבל, והחווה בידו לכיוון הלוחית שליד הפסל, עליה כתוב פסל של ארנבת מקורננת. אבן. תאריך יצירה לא ידוע, נמצא בשנת 1976 בעמק ברון שבטיבט. לא קיים. הרמתי את ראשי, וראיתי את מה שחשדתי בו מלכתחילה – הזכוכית חסינת הכדורים ריקה לגמרי, אין בפנים פסל שצריך להיות מוגן.
"רגע, זאת באמת תצוגה ריקה? זה אמור להיות משהו אירוני, מרסל דושאן כזה?" שאלתי בתקווה.
"מה אירוני? אני אומר לך, פסל שלא קיים," מחה אמיל.
"אי אפשר להציג משהו שלא קיים! הוא לא קיים כדי להציג אותו."
"למה לא? יש כאן פסל."
הסתכלתי יותר בזהירות, וראיתי שהרצפה שעליה הכן עומד קצת שקועה. במבט זריז בחדר, נראה היה שכל הפסלים הקרובים הונחו על מעמדים שקצת שקעו ברצפה. נראה שהיו שם הרבה זמן. יכול להיות שבאמת יש שם פסל? האם זו מתיחה מורכבת מאוד? שפעם היה שם פעם פסל אחר וכרגע אין, אז השאירו ריק ושמו לוחית בולשיט כלשהי? בחנתי את פניו של אמיל. הוא נראה רציני, כמעט רציני מדי. הנהנתי בחוסר רצון, והמשכנו בסיור.
כשהגענו לחדר הבקרה, שבו משודר כל מה שנקלט במצלמות האבטחה, אמיל התחיל להסביר על זה שהוא לרוב נמצא בחדר הזה כדי לפקח על כל מה שקורה בשעות הפעילות, אבל אני הקשבתי רק בחצי אוזן. אפילו ברבע. הייתי ממוקד מדי במסך המרצד של מצלמה 18, שהביטה על הפסל שלא קיים. המצלמות די ישנות, קשה להגיד כמה הן יוכלו להועיל אם באמת היה שוד, לא הצלחתי להבחין בפרטים בציורים דרכן אז כנראה שלא תהיה יכולת ממשית לזהות פרצופים. גם דרך המצלמה, הכן עמד ריק. אני פשוט לא הצלחתי להבין, איך אפשר להציג כן ריק ולקרוא לזה אמנות? שריד היסטורי שלא קיים, מה זה בעצם? איך מוצאים כזה בחפירות ארכיאולוגיות?
שעת הפתיחה של המוזיאון התקרבה, ואמיל אמר שהוא ילווה אותי כדי שהיום הראשון יעבור חלק, ומתוך רצון טוב הוא שאל איפה אני רוצה לפטרל. אמרתי מהר שאני רוצה את אגף הפסלים מהעת העתיקה. אני חייב לראות איך אנשים מגיבים למתיחה הזו. אמיל הסכים ורשם לעצמו משהו. אולי אנשים אחרים יעזרו לי להבין מה המוזיאון מנסה לעשות כאן. התמקמנו במרכז ההיכל הגדול ביותר באגף, ולאט לאט המקום הלך והתמלא. תיירים, טיולים של בתי ספר, זוגות בדייטים, כל החשודים המיידיים לביקור במוזיאון המשיכו להגיע ולהביט בפסלים השונים. אמיל השגיח על המתרחש, בדק בעיני הנץ שלו שאף אחד לא מתקרב מדי לתצוגות. אני התחלתי להלך בין האנשים, לוודא בעצמי שהם לא חוצים אף גבול. אבל, נוסף על כך, הקשבתי למה שהם אמרו. זוג צעיר שכנראה היה בדייט החזיקו ידיים בעודם מהלכים בין פסלי אלים מתרבויות שונות, וסיור של שלושים ילדים בני עשר חצו את ההיכל, מובלים על ידי מורה נמרצת. כשעברתי ליד הפסל שלא קיים, הלכתי לאט יותר. רציתי לשמוע מה אנשים חושבים. לשמחתי, שתי בחורות צעירות עצרו ממש מול המעמד, קראו את הלוחית, ואחת אמרה לשנייה: "אהה, זה מה שראיתי באינטרנט, אמרו שאם נכנסים למוזיאון הזה, אז זו תצוגה שהיא חובה!"
חובה? מה חובה במעמד ריק?
"וואו, זה פסל ממש יפה! מרשים שהוא השתמר כל כך טוב, אם הוא באמת ממש עתיק. כאילו, יש פסלים בלי ידיים או ראשים, אבל הקרניים של הארנבת ממש שלמות!"
מה? על מה הן מדברות? איזה ארנבת? ואיפה קרניים?
"פשוט יפהפה. זו מה שאמנות צריכה להיות. אני מבינה למה זו תצוגה שמדורגת כל כך גבוה."
אחת מהן מרימה מצלמה, והצדקתי את נוכחותי בכך שאמרתי להן שאסור לצלם עם פלאש, אלו ההנחיות של המוזיאון. הן אמרו שזה בלי פלאש והודו לי, והלכתי מאחוריהן. צפיתי דרך המסך של המצלמה שהן באמת מצלמות מעמד בתוך קוביית זכוכית, מוקף בחבל אדום, שאין עליו כלום. הייתי חייב לנסות ולהבין. ניגשתי אליהן שוב, ושאלתי: "אני מתנצל על ההפרעה, אני רק חייב לשאול, מה אתן חושבות על הפסל הזה?"
"הוא ממש יפה," אמרה אחת מהן, והשנייה הנהנה בהסכמה.
ניסיתי להבין מה אני מפספס, אז שאלתי "ולא מפריע לכן שאין שם… סליחה, שהפסל לא קיים?"
הן הסתכלו אחת על השנייה בבלבול, והבחורה השנייה אמרה: "לא, לא מפריע. נהפוך הוא, אני לא חושבת שהייתי נהנית מהפסל הזה עד כדי כך אם הוא היה קיים."
מה? אבל… לא משנה. הודיתי להן שוב, והן הלכו לדרכן. בחנתי שוב את הזכוכית, את החבל, את הכן. מה אני מפספס?
"רוב הימים יהיו בערך ככה", אמר לי אמיל כמה שעות אחר כך, כשיצאנו מחדר הלוקרים, לבושים בבגדינו הרגילים, אחרי חילופי המשמרת. "למוזיאונים בעולם יש פחות או יותר את אותם הכללים, אז גם תיירים לא עושים צרות, וילדים לפעמים קצת יתפרעו, אבל יהיה איתם מבוגר אחראי. לעיתים נדירות יהיו כל מיני מסוממים או אקטיביסטים שחושבים שלהרוס יצירות אמנות יעשה משהו. אבל כל זמן שאתה ערוך לטפל במקרים האלו, יהיה בסדר."
חייכתי אליו בנימוס, גם אני הרגשתי שיהיה בסדר. לחצנו ידיים והלכנו לדרכינו הנפרדות. יום ראשון בעבודה עבר בשלום. היה טוב, רגוע מספיק. רק הפסל הזה הציק לי.
ביום הקודם קבעתי עם זואי, חברתי הוותיקה, לשתות משהו אחרי היום הראשון שלי בעבודה. נפגשנו בבר אחרי הצהריים, סביב השעה חמש. כשנכנסתי, זואי כבר ישבה לצד הבר, לבושה בחליפת מכנסיים שחורה, ושיערה הג'ינג'י המתולתל נופל על כתפיה. התיישבתי לידה, והיא הזמינה לה כוסית של ברנדי ועבורי יין לבן. הקשנו את הכוסות, אמרנו לחיים, שתינו והתחלנו לדבר על היום שלנו. זואי סיפרה קצת על היום שלה, כמה הבוס שלה הוא בריון שבמקביל גם לא סומך על העבודה שלה וגם מנסה להשכיב אותה. זה עצוב ומתסכל, בהחלט, חשבתי. אחרי שסיימנו את הסיבוב הראשון וזואי סיימה לפרוק מעל ליבה את הכאב שלה, הזמנו עוד משקאות, והיא שאלה אותי על היום הראשון בעבודה הנוצצת שלי.
"סך הכול היה בסדר, זו עבודה פשוטה. לכל הפחות, מה שיעמיד במבחן את הערנות שלי זו הנוכחות של ילדים מתרוצצים בין הרגליים, שאני לא אמעך אחד בטעות," עניתי. "מה שכן, קרה משהו מאוד מוזר בהדרכה. מסתבר שיש במוזיאון, באולם מלא בפסלים רגילים, איזה מעמד ריק שאין עליו כלום."
זואי לגמה מהברנדי שלה, ושאלה, "מה זאת אומרת כלום? פשוט מעמד ריק? למה לא שמים אותו מאחורה או משהו, שיהיה רזרבה?"
"זהו, זה מה שמוזר. כולם מתנהגים כאילו יש שם משהו. יש אפילו לוחית עם תיאור, וכתוב בה שזה פסל שלא קיים."
"לא יכול להיות פסל שלא קיים. אם הוא לא קיים, אז אין שם פסל." אמרה זואי בחדות.
חיבקתי אותה באותו הרגע, כנראה שהיין קצת עלה לי לראש. "זה בדיוק מה שאני אמרתי! אבל מי שעבד איתי, אמיל, והמבקרים במוזיאון, כולם אומרים שיש שם משהו! באמת, התחלתי לחשוב שיש איזו קונספירציה נגדי, אבל הנה, את הגיונית!"
זואי צחקקה וטפחה לי על הגב, ואז הרחיקה אותי ממנה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה, "אני רוצה לראות את הפסל הזה."
"עכשיו?" ווידאתי שהיא לא צוחקת.
"כן, עכשיו. המוזיאון עדיין פתוח, לא? בוא נסיים את השתייה ונלך, אני רוצה לראות את בגדי המלך החדשים במלוא הדרם!"
סיימנו לשתות במהירות, והלכנו למוזיאון. הצגתי את עצמי בתור העובד החדש בפני השומרים שהיו במשמרת, הם לחצו לי את היד באדיבות, הציגו את עצמם, וזואי ואני נכנסנו פנימה אחרי בידוק זריז. הובלתי אותנו מהר לאגף לפסלים מהעת העתיקה, ועמדנו מול חבל הקטיפה, הזכוכית, והמעמד. האגף היה ריק מאורחים בשעה הזו, וחשבתי לעצמי שעדיף יהיה לכוון למשמרות מאוחרות יותר כדי להימנע מהצורך להתמודד עם אנשים. ראיתי מרחוק את המאבטח עושה את הפטרול שלו ויוצא מהאגף, כך שרק זואי ואני היינו בהיכל. הסתכלתי שוב על הלוחית שליד הזכוכית, והראיתי לזואי: פסל של ארנבת מקורננת. אבן. תאריך יצירה לא ידוע, נמצא בשנת 1976 בעמק ברון שבטיבט. לא קיים. זה היה מגוחך. דקה ארוכה בחנתי את הזכוכית ואת החבל. הצבעתי על הלוחית עבור זואי, כדי לצחוק איתה על הדבר המשונה הזה. אבל כשהפניתי את הראש, ראיתי משהו שלא ציפיתי לו. זואי עמדה לידי ובכתה. לא בכי של כאב או מצוקה, חלילה. בכי של התרגשות, דמעות שזלגו לאיטן מעיניה הירוקות סביב אף אדמדם, בזמן שהיא הסתכלה לעבר הזכוכית.
"זואי, הכול בסדר?" שאלתי בבהלה.
"כן, אני בסדר. רק… לא ציפיתי לזה," היא ענתה בקול חנוק, "הפסל הזה כל כך יפה."
עכשיו כבר לא יכולתי להחזיק את זה בבטן. שילוב של בלבול, דאגה, והיין שעלה לראש בכו כולם בבת אחת, והרמתי את הקול.
"אל תגידי לי שגם את חלק מזה!" נבחתי. "אין פה שום דבר, אין פה שום פסל ושום ארנבת, זה ריק! מה, באנו לפה כדי שאת תשכנעי אותי שיצאתי מדעתי?" הקול שלי הדהד בהיכל הריק.
זואי משכה באף, והסתכלה עליי. "אתה באמת לא מבין את זה, הא? יש שם פסל. והוא לא קיים."
רציתי להגיב, למחות, אבל זואי עצרה אותי. "חכה. אתה לא הסתכלת על הפסל בכלל. אני מנחשת שרק ראית את המעמד הריק, והסתכלת על מה שמסביב – על הזכוכית, על מה שכתוב, על האנשים, אבל לא בחנת בעצמך מה שנמצא על הכן. יש שם משהו."
נשפתי בכעס. "חשבתי שהבנת אותי, כשסיפרתי לך על הפסל הזה בבר."
"אני מבינה למה זה יכול להיראות מגוחך," היא אמרה בחיוך, "אבל אז הסתכלתי על הפסל. בבקשה, תנסה להסתכל על מה שנמצא על המעמד, ברצינות. תן לדמיון שלך להדריך אותך ותסתכל ישירות על מה שנמצא על הכן."
רציתי לשאול למה היא מתכוונת, אבל המבט שלה היה רציני. קצת הזכיר את המבט שאמיל נעץ בי כשהוא הראה לי את הפסל. החלטתי לעשות מה שהיא ביקשה. לא המשכתי בשיחה, וניסיתי להסתכל על החלל שמעל הכן. לתת לדמיון להדריך אותי… אוקיי, אני יכול לעשות את זה. נראה לי. מדובר בפסל של ארנבת עם קרניים. אז דמיינתי ארנבת, זה די פשוט. דמיינתי ארנבת קטנה עם פרווה לבנה ועיניים אדומות. היא רצה לה, אולי בורחת… לא, היא רצה להנאתה. רצה וקופצת, עד שהיא קופאת במקום לאחר ניתור, נוחתת על הרגליים הקדמיות כשהאחוריות עדיין באוויר. אוקיי, זו הצורה. נזכרתי שכתוב שהפסל הוא מאבן, אז הארנבת שדמיינתי התאבנה, הפרווה הפכה לסלע סדוק וגס, העיניים האדומות הפכו לאבני אודם, אבל הצורה של הארנבת נשארה. רגע, זו ארנבת עם קרניים. אוקיי, איזה קרניים יש לה? של איילה? לא, זה מסורבל מדי. אולי כמו קרניים של ראם, אבל יותר קטנות.
עצרתי והסתכלתי על החלל שמעל הכן, ובעיני רוחי ראיתי את הפסל שיצרתי מונח עליו. יש פסל עכשיו על המעמד, גם אם הוא לא קיים. מוזר, זה מה שכל כך מרגש? פשוט לדמיין פסל? אני לא צריך ללכת למוזיאון בשביל זה. אבל אז חשבתי – בכל זאת החלל הריק הזה מוצג במוזיאון. ויש שקיעה קטנה של המעמד, כאילו יש שם משהו. וכולם מתלהבים מזה כל כך. ויש הבנה כזו, אפילו קבלה של הפסל שלא קיים. אז אולי זאת לא מתיחה, או איזושהי תצוגה אירונית. אולי זה כמו מפלצות מיתיות, או גיבורים בדיוניים – זה לא קיים, אבל יש פה איזושהי… מהות, שנשארת. הקיום שלה הוא אופציונלי, יכול היה להיות פגאסוס בעולם כמו שבמציאות יש פלטיפוס. שתיהן חיות שנראות בדיוניות. ובזמן שחשבתי את כל זה, הרגשתי משהו שונה. לא הרגשתי ככה מעולם, מעין קלילות כזו, אבל לא כזו שמרגישה טבעית. אני עומד על הרצפה, אבל אני לא מרגיש את המשקל שלי. הסתכלתי למטה, ולא הצלחתי לראות את עצמי. לא רגליים או בטן או חזה. הזזתי את הידיים ולא ראיתי אותן, אבל אני בטוח שהזזתי אותן, אני חושב. הסתכלתי לכיוון זואי, שעדיין עמדה לידי, מסתכלת על הפסל. ניסיתי להגיד משהו, אבל היא לא שמעה אותי, או שלא יצא לי קול. הסתכלתי שוב לכיוון הפסל, ועכשיו הוא היה נראה ברור יותר, האבן יותר סדוקה משדמיינתי ואחת הקרניים שבורה בקצה. הקרניים באמת השתמרו טוב בשביל פסל כזה עתיק. ניסיתי להזיז את הידיים מול הפנים שלי, לראות את עצמי, אבל הייתי כמו בלתי נראה. ניסיתי למצמץ, אבל העפעפיים שלי לא נסגרו, אם הם בכלל היו שם. אחרי כמה שניות, או שזה היה כבר נצח, חשבתי שהבנתי מה קורה – אני לא קיים יותר. אולי התמסרתי חזק מדי לדמיון שלי. אני לא קיים, אבל המהות שלי נשארה, כמו הפסל. רגע, אבל אני עדיין חווה אותי, אז אולי המהות שלי נעלמת ואני עדיין קיים? אולי אני גם לא קיים וגם ללא מהות? אני לא ממש בטוח. אולי גם אין אני יותר. אז יש רק חוסר ביטחון, בלי "אני" שירגיש אותו. ככה הרגיש כל מי שבא לראות את הפסל? לא יכול להיות, הרי ראיתי אותם, כל העובדים והמבקרים, אמיל וזואי, כולם קיימים. אני חושב, לפחות. אולי הם לא שקעו בספירלת המחשבות הזו כמוני.
אני יכול לספר את הסיפור על היום הראשון שלי כשומר במוזיאון, כל מה שסופר עד כה. אני יכול להעיד שעבדתי במוזיאון הזה במשך שנה וחצי והצלחתי לחסוך הרבה כסף. אני גם יכול להעיד שהתפטרתי אחרי היום הראשון, כי הפסל שלא קיים היה מוזר מדי, ומצאתי במקום זה עבודה משרדית בחברת אשראי. הפרידה מהחברים במוזיאון הייתה עצובה, שנה וחצי זה לא מעט זמן, אבל קיבלתי הזדמנות שלא יכולתי לוותר עליה. בחברת האשראי לא הייתי צריך להתמודד עם ילדים בטיולים שנתיים, אבל הבוס שלי היה מעצבן, והדבר היחיד שניחם אותי היה שזו משרה צדדית ולא שאיפת קריירה. חייתי אינספור מסלולי חיים שונים ממרום חוסר הקיום. הייתי ולא הייתי גם יחד. יש משהו מרגיע, אפילו משחרר, בלהפסיק להתקיים. אם ההזדמנות תצוץ, אני אמליץ שתנסו.