לשם שינוי, חששתי מהניתוח הזה, אבל תודה לאל גם הוא עבר בשלום.
"כל הכבוד!" חייכתי מבעד למסכת הפנים אל הסטודנטים שעמדו לצדי בגבורה לכל אורכו. הידקתי בעדינות את החתך ברגלה של הגברת בעזרת תפרים, ולאחר מכן סידרתי את הכרית מתחת לראשה. היא תתעורר בעוד כמה שעות; עד אז, לפחות שיהיה לה נוח.
יצאנו מחדר הניתוח אל מסדרון המחלקה שהיה שקט יחסית בשעות אחר הצהריים. גירדתי בראשי, האמנם? תחושת הזמן שלי כבר הייתה מעורפלת למדי. הצצתי בשעון היד וזה הורה על שש וחצי. הטלפון אמור לצלצל בקרוב. הוא בכיסי מאז הבוקר, ולא העזתי להתרחק ממנו לרגע. את השיחה הזאת אני לא יכול להרשות לעצמי לפספס.
הוצאתי מכיסי עיפרון ופיסת נייר רגילה ומקומטת שעל אף משקלה הקל כבדה כעולם כולו. על הנייר היה כתוב המספר 11543. מחקתי אותו וכתבתי במקומו 11542, הרי הניתוח עבר בהצלחה.
"דוקטור!" נשמע לפתע קול זועק שהקפיץ את לבי.
"מה קרה?" שאלתי בנחת, למרות דפיקותיי המואצות.
היה זה ילד שהכרתי. מה מעשיו כאן לבדו? הבטתי מאחוריו והבחנתי באישה צעירה ממהרת בעקבותיו, תיק מתנדנד על כתפה, בניסיון כמעט חסר סיכוי להדביק את הקצב. בסדר, הוא עם אמו, נרגעתי. תהיתי למה הגיעו, מקווה מאוד שמחלתו לא שבה.
"שלום לכם." לחצתי בחביבות את ידו הקטנה ובידי האחרת נופפתי לאמו. "מה נשמע, ילדון?"
פני הילד אורו. "אתה לא תאמין מה עשיתי היום!"
מצחי התכווץ. "היית בבית הספר?" ניסיתי לנחש.
הילד הנהן בגאווה. "הייתי בשיעור ספורט," לחש.
פערתי את פי בתדהמה מוחלטת. "אני לא מאמין! איזה יופי!" צחקתי בקול והרמתי אותו בזרועותיי, מגניב מבט אל אמו. עיניה דמעו מעט. לצערי, נתקלתי בהרבה דמעות במקום הזה, אבל יש סוג מסוים שאני דווקא אוהב לראות. "ומה עשית שם?"
"המורה אמר לנו—" צליל שיחה קטע אותו, וכיסי רטט. איזה תזמון נוראי.
"סליחה," התנצלתי במבוכה ושלפתי את המכשיר, בתקווה לראות על הצג שם זר. אך תקוותי נגוזה. "הלו," הייתי חייב לענות, הרי החוב שלי נבע מילד שניצל במחיר מלחמה עקובה מדם. אסור לי לאפשר לתסריט האיום לחזור על עצמו. "תודה רבה על ההזדמנות לשוחח. אפשר בעוד כמה דקות?"
מהעבר השני של הקו השתררה דממה. אוי, היא הייתה נוראה. לרגע הייתי משוכנע שהרסתי בזה הרגע לעצמי — כלומר, לכל העולם — את הסיכוי לשלום. לא פחות ולא יותר. אולי אאלץ לדחות את הילד. הבטתי בו בחיוך חיצוני ואמיתי.
"בסדר," ענו מהקצה האחר, והשיחה נותקה מיד. נשמתי לרווחה.
"אז מה עשית?" שאלתי, משיב ברעד את המכשיר לכיס.
"רצתי סביב כלללללל המגרש," הכריז בסיפוק, ידיו על מותניו כגיבור־על, "וזה לא הכול," חייך בפה שחסרו בו כמה שיניים, "הגעתי רק כמה דקות אחרי כולם," הוסיף את משפט המחץ.
מילים לא יכלו להביע את סחף ההודיה שגאה בי, אז פשוט צעקתי: "יש!" עם הנפת יד באוויר ובכך סיכנתי את מעמדי כדוקטור רציני ומלומד בבית החולים היחיד באזור. לא הכי אחראי מצדי.
"אנחנו באמת מודים לך," לחשה אמו בחיוך וניגבה את אפה. היא שלפה מעטפה מתיק הצד שלה והגישה אותה לבנה. "אתה רוצה להציע לו בעצמך?"
הילד לקח את המעטפה והושיט לי אותה. מבחוץ עדיין לא היה לי מושג מה היא מסתירה.
"תבוא ליומולדת שלי, דוקטור שלווין, בסדר?" ספק שאל ספק קבע.
זאת בקשה רצינית, בלעתי את רוקי. אין לי מושג של זמן פנוי ביומיום, קל וחומר בתקופה הקרובה, אולי אם תינתן לי התראה של חצי שנה מראש…
"בשבוע הבא," המשיך הילד. "הכתובת והשעה במכתב. אל תדאג, אמא שלי כתבה, אז אתה תבין מה כתוב שם," חייך בתמימות.
"אני—"
"יש! הוא בא!" קרא הילד ומשך בידה של אמו.
התמוגגתי. הלך עליי, אבל אין מה לעשות. "אני אשמח להגיע," אמרתי את שעל ליבי והפך משעל מוחי, אך גם זה היה חלוק בדעתו.
הטלפון צלצל שוב, מלווה ברטט המרטיט. "אני חושב שזאת שיחה קצת דחופה, אז סליחה, אבל אני מוכרח לענות. ניפגש ביום ההולדת!" נופפתי לשלום ומיהרתי לצאת מהמסדרון אל גן בית החולים. מאז שהגנן עזב לעיר אחרת, לקחתי על עצמי להשקות את הצמחייה היפה שבחוץ. אפילו יצרתי קשר עם אגרונומית מהאזור, ובכל פעם שהתעוררה שאלה שלא ידעתי לפתור בעצמי פניתי אליה. העסקה עבדה גם בכיוון ההפוך בכל הנוגע לרפואה, כמובן. היא הייתה אדם מעניין.
"שלום," עניתי למכשיר והתיישבתי על אחד הספסלים. למזלי הגן היה ריק. לא כדאי שמישהו נוסף יאזין לשיחה.
"שלום דוקטור שלווין," ענה קול סמכותי מהעבר השני. "מדבר מזכיר גנרל התאחדות המערב."
הבטתי ברצינות בשמי השקיעה. "תודה על ההסכמה לדבר," אמרתי בקול יציב.
"בקשתך לשוחח עם הגנרל נענתה בחיוב. היה מוכן מחר בשעה 13:00. יום טוב." הוא ניתק.
ישנם דברים רבים שחשובים לי, וכולם מתלכדים בסופו של דבר תחת קטגוריה אחת: חיים. ככל שמדובר בחיים רבים ומשמעותיים יותר, כך העניין מדורג גבוה יותר בעדיפותו. מתוך עמדה זאת, כשהמצב הנידון סובב סביב מלחמה כלל־עולמית בין המערב למזרח, לא הייתי יכול להרשות לעצמי להישאר מחוץ לעניינים. אני בעל ידע מקיף בתחומים רבים, וחש מחויב לתרום מיכולותיי למען השלום. יש שיגידו שאני עושה את זה מפני שאני אדם טוב.
הלוואי שהם גם צודקים.
יצרתי קשר עם ראשי מדינות משני צדי המתרס כבר לפני שנים, כשרק התחלתי להריח את המלחמה המתקרבת, בניסיון לעקור את הזרע לפני שיצמח לכדי תוהו. לא הצלחתי בזמנו, ומאז אני מנסה לתקן את המצב בכל הזדמנות שנקרית בדרכי. לפעמים אני אפילו מצליח, אך לא באופן סופי. נדמה לי שקיים חוק נסתר בפיזיקה שדוחף את המערכת האנושית להרוס את האחר ולעיתים גם את עצמה. אך חרף ניסיוני הרב בתחום טרם הצלחתי למצוא אותו. אז בינתיים הוא בגדר תיאוריה, שלי.
נשמתי עמוק – הצלחתי להשיג את השיחה גם עם גנרל המערב. עם המזרחי כבר שוחחתי ונפגשתי לא אחת, כך שהגענו לתוצאות יפות. עכשיו רק נותר לשכנע גם את הצד השני להתפשר. בהצלחה לי.
החזרתי את המכשיר לכיס וקמתי מיד מהספסל. אין זמן לבזבז. שלפתי שוב את הנייר המקומט, מחקתי את 11542 וכתבתי במקומו 11539.
בכל הנוגע לנייר, אני מוותר לעצמי. הורדתי שלוש. הרי מדובר בגוף אחד ובשתי נפשות — הילד ואמו. הזיכרון הטרי מילא אותי שמחה. איזה כיף שהוא הבריא, ועכשיו אפילו חוגג יום הולדת. ואני… טוב, כן. לגמרי הלך עליי.
"דוקטור!" הפעם זאת הייתה הבטן שלי שצעקה. כנראה שאני צריך לאכול משהו. הגיוני, בהתחשב בכך שלא אכלתי מהבוקר. בעוד כמה דקות חדר האוכל ייפתח לכל המטופלים, ואני אוכל איתם, כרגיל. אין שום סיבה שלרופא יהיה אוכל משובח משלהם, אלא אם כן זה חשוב לתפקודו.
"מה נשמע, חברים?" שאלתי את העומדים לפניי בתור לכניסה.
"דוקטור!" קראו בכבוד, שאותו דחיתי מכל וכל, וכשהם סרו הצידה כדי לקדם אותי, סרתי גם אני הצידה והנחתי לאוויר שמאחורי לעבור. דוקטור מכובד, האוויר הזה. מציל המון אנשים בכל יום, מעורר השראה.
בפנים לקחתי צלחת וסכו"ם, העמסתי מעט ירקות, דילגתי על הבשר והוספתי בזהירות שתי ביצים קשות. דאגתי שבית החולים יממן ביצי חופש, וכך גם לי יש מקור לחלבון.
בסופו של דבר, כמעט כל ההחלטות שלי נובעות מאותו שורש: חיים. יש שיגידו שאני מי שאני כי אני אדם טוב.
הלוואי שהם גם צודקים.
אכלתי במהירות כשתוך כדי דרשתי בשלומם של היושבים לידי, מאחוריי, לפניי ובעצם בכל רחבי החדר. לאחר שסיימתי מיהרתי ללכת ולשלוף חתיכת פרגית מפח האשפה. יצאתי משטח בית החולים והנחתי אותה בזהירות ליד ברזיית הרחוב שבדרך לתחנת האוטובוס. כעבור כמה שניות צץ גור חתולים קטן מבין השיחים, התכרבל בין כפות ידי ונגס בעדינות בבשר. "אני חייב ללכת," לחשתי לו מבלי שהבין ומיהרתי להמשיך בדרכי. חבל לפספס את הקו.
בביתי הקט, בקומה האחת־עשרה של בניין ישן בשכונה עתיקה, פתחתי את המחשב הנייד ונכנסתי לחשבון הבנק. המשכורת הגיעה, מכובדת כהרגלה. תוך חמש דקות תרמתי את רובה. הוצאתי את הפתק המקומט והורדתי מהמספר חמישים. כן, כאן אני בהחלט מוותר לעצמי. אנשים יגידו שאני אדם טוב. הלוואי שהם גם צודקים. אבל למען האמת… אני פשוט חייב.
דמותו של אבי צצה בזיכרוני. הניירת האינסופית שעבד עליה, נוסחאות הפיזיקה והכימיה שהיו לו לחברות במשך שנים ארוכות. הכל בגלל המשפחה. משפחה. אותו ערך שאני עוזר לשמור עליו יום ולילה אצל מטופליי — כשהוא נוגע אליי אני מוצף בפחד. זאת גם הסיבה שאני חושב כמה פעמים לפני שאני מתקשר לאותה אגרונומית, ובכל פעם כזו משכנע את עצמי שהשיחות בינינו מקצועיות לחלוטין. למען חיי הגן.
סגרתי את המחשב, וידאתי שהטלפון יתריע על שיחות נכנסות למקרה שמישהו יצטרך אותי ושלפתי מהמדף מספר ספרים עבי כרס שעוסקים בנושאי אסטרטגיה, כלכלה, המערב, המזרח, מה שביניהם ופוליטיקה. הרי עלי להתרענן קצת לפני השיחה החוזרת עם הגנרל. כיוונתי טיימר לשלוש. לצערי, אני מוכרח גם לישון מעט, אבל עד אז — נלמד לקולות צרצרי הלילה.
התעוררתי בחמש לפנות בוקר לאחר שעתיים בלבד של שינה מפיצוץ אדיר שהרעיד את כל ביתי. פתחתי את החלון וראיתי עשן מיתמר מנקודה רחוקה באופק. קיוויתי מאוד שזה לא מה שחשבתי. רצתי כאחוז טירוף אל הרדיו הישן והקשבתי בזיעה קרה לשדרן האדיש. השידור נשמע כרגיל עד שהשדרן אמר משהו שכמעט הפיל אותי מהכיסא שגם ככה היה רעוע למדי. דפקתי על הרדיו כדי לוודא שלא זייף איכשהו את הקולות, אך לצערי הוא עבד מצוין.
"מה?!" פלטתי, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים נשענתי לאחור בכיסא, הרי הקצתי שעה מוקדם מהרגיל אז יש לי קצת זמן להתעצל. משטרת המחשבות שלי מיהרה כמובן למחוק את הרעיון ומצאתי את עצמי על הרגליים.
השדרן חזר וציין שוב שמדינות המערב והמזרח פתחו בחזית ארטילרית שעלולה בקרוב מאוד להתפתח למלחמה. כבר עכשיו, כך דיווח, עומד מספר ההרוגים הכולל על כמה מאות. הרגשתי כאילו עולמי קורס סביבי. כבר כמה שנים שאני מנסה בכל כוחי למנוע את האירוע הזה, ואם אלה ההשלכות רק בתחילתו… למה הצבאות המערביים לא חיכו לשיחה החוזרת שלנו?! לא הייתה באמת סיבה הגיונית לפתוח במערכה גדולה שכזאת. אם אחד הטילים כבר הגיע לכאן, לסין, המצב חמור מאוד.
קמתי, כיביתי את הרדיו והפנמתי שבית החולים עלול להיות מלא היום באופן מיוחד וידרוש את מלוא כוחותיי. תוך כדי כך חייגתי למספר שממנו יצרו איתי אתמול קשר. התא הקולי ענה מהר משציפיתי. אוף. מה אעשה עכשיו? כל מה שניסיתי לבנות מאז חזרתי לחיים פשוט מתמוטט לי בין הידיים.
הרגשתי חסר כל תקווה. רפוי שרירים, רפוי חדות מחשבה, רפוי רצון לחיים. ואותה מחשבה שחלפה בי מדי פעם תפסה כעת את כל החלל שבגולגולתי – תשקיף – היא אמרה לי. לאן? לעתיד, כמובן. הלוואי שהייתי יודע אם מאמציי יישאו פרי, אם יש בכלל טעם להמשיך לעמול. הרגשתי כאילו אני לכוד בתוך רכבת הרים שרק יורדת מטה. אם אגע בעתיד, הוא יראה לי לאן הכל הולך. אוכל כך לנתח את התהליכים שקדמו לו, ולהסיק כיצד לנתב אותם למקום שבו יהיה לעולם טוב יותר.
מאוחר יותר באותו יום הגעתי למסקנה שאין ברירה. חייגתי למישהי שלא דיברתי איתה כבר זמן רב. הטלפון, שנח על שולחן העבודה שלי, הציג מילה אחת בלבד: "אחותי".
"קן?" נשמע מהמכשיר קול מהוסס. קולה ושמי הפרטי מתגלגל על גביו פגעו עמוק בתוכי. איש לא קרא לי כך מאז הפעם האחרונה בה דיברנו.
"שלום, דרלה," עניתי בקול שבור מעט. אמנם ניסיתי להכחיש, אך היה ברור שהתגעגעתי.
"איך אתה? מה אתה עושה עכשיו? לא שמעתי ממך מלא זמן! הרבה יותר מדי… תגיד, למה לא התקשרת קודם?! השתגעת?! נפגעת בראש?!"
"טוב, כן…"
"נו, בסדר, אבל עברנו את זה," לחשה בדאגה, מבינה שדרכה על נקודה רגישה.
"עברנו…" בחנתי את המילה. אהבתי לדבר עם אחותי. תמיד. אבל אין לי הזמן או הזכות לממש את הרצונות שלי. "עבר…" מיקדתי את תשומת לבי. "הווה…" המשכתי, "ועתיד…"
"זה לא מה ששאלתי…"
"אבל אני צריך להגיע לשם. לעתיד. איך אבא עשה את זה?"
לרגע השתררה דממה. "מה עם 'מה קורה' אחרי עשור שלם?!" צווחה לבסוף מהעבר השני של הקו. "התדרדרת ביחסי אנוש, קן."
הרגשתי רצוץ. באמת רציתי לדבר איתה, אבל כל התעסקות שהרגישה לי פרטית, רק בשבילי, חסמתי מיד. "סליחה, דרלה. את צודקת," נכנעתי לאחותי הגדולה. "מה שלומך?"
האזנתי לסיפוריה מהשנים האחרונות, שמחתי בשמחותיה והצטערתי בצערה. מסתבר שהיא התחתנה. היא אפילו ניסתה להזמין אותי, אבל החלפתי מספר ולא טרחתי לעדכן אותה. עכשיו היא נשואה וברחמה הריון מתקדם.
לקח לי רגע לעכל את הפער בין דרכינו כעת ואת הדברים שקרו בחייה בזמן שהייתי עסוק בשל העולם.
וידאתי שהיא יודעת מה היא עושה, כמובן, ועברתי איתה על נקודות חשובות בנוגע להתנהלות בזמן ההיריון. לבסוף, היא השיבה את השיחה למקום שאליו רציתי להגיע.
"אז למה אתה רוצה את העתיד?"
"המלחמה. אני רוצה לדעת לאן העולם מתקדם כדי שאוכל לעצור את זה עכשיו."
"ואם תשקיף, מה אתה כבר יכול לעשות?"
"הרבה דברים," לא הרחבתי.
"אז אתה רוצה להבין איך אבא שיחק עם מימד הזמן?"
"בגדול."
"טוב, אז אני פשוט אבוא אליך ונתקדם משם. הניירת שלו אצלי."
"למרות שאת יכולה להסביר לי את הכל טלפונית."
"נכון. זה תירוץ לפגוש אותך."
מצמצתי. גם אני רציתי לראות אותה, אבל השיחה הזאת התחילה להתדרדר ליותר מדי דברים שאני רוצה, ופחות מדי דברים שקשורים לעולם בכללותו. "את בטוחה ש—"
"כן, ביי-"
"רגע, את יודעת איפה אני גר?"
"בעלי השיג את המיקום שלך דרך שיחת הטלפון. מה אתה עושה בסין?!"
אויש. הייתי צריך לחשוש לזה… "בסדר, בסדר. מה אני אעשה? חסרים כאן רופאים."
"חמוד," פרגנה אחותי למרות שידעה שאני סולד מתארים כאלה, וניתקה לפני שהספקתי למחות.
באותו יום ניסיתי להיות אפקטיבי ככל האפשר עם המטופלים שלי. רצתי בין חדרי הניתוח למחלקות האשפוז, משם לקליניקה הפסיכולוגית ואז לגן שעלול להתייבש ללא השקיה קבועה. אני אנסה ללמוד על מערכות השקיה. אולי אפילו אתקין כאן אחת בעזרת האגרונומית. המחשבה עליה העלתה בי שוב את אותן תהיות על ערכה של משפחה, אך חששתי שכיוון כזה ימשוך אותי ויסיט את כוחי אל מעגל קטן ומצומצם של אנשים, ואולי אפילו יתנגד לתרומתי הדלה לכלל האנושות, בדיוק כמו שכבר קרה עם המשפחה שלי. בגללי.
באותו לילה, בשלוש השעות הקצרות שהקצבתי לשנתי, תקפו אותי זיכרונות מחיי הישנים. אולי מפני שאחותי עמדה להגיע. נזכרתי באבי עומד לצדי ולצדה, מביטים יחד באמי הולכת ונחלשת במיטת בית החולים. היא אמרה שהיא שמחה, כי כעת אני יכול לחיות. לא הבנתי את כוונתה. הרי החיים שלה ושלי לא סותרים זה את זה. רק לאחר זמן התברר לי שהייתי אמור למות. אבי ידע לשלוט בזמן אך לא בנפשות הפועלות, והתוצאות היו הרסניות לקרוביי ואף לאנושות כולה.
התעוררתי בבהלה מתקיפת המחשבות האלה ומחיתי זיעה ממצחי, אולם הסתבר שהיה זה השעון המעורר שהקיץ אותי. התאווה לגנוב חמש שניות שינה נוספות הייתה חזקה מתמיד, אך כיביתי אותו ונעמדתי על רגלי. אני שייך לעולם, עבד במלוא מובן המילה. אחותי ניסתה לשחרר אותי קצת ממצפוני הכאוב, אך לא הצליחה כלל. אני מקווה שהיא לא תנסה שוב.
היא אמורה להגיע היום לנמל התעופה הקרוב, לכן התייצבתי שם חצי דקה בדיוק לפני זמן הנחיתה המשוער על פי חישוביי, וכך היה.
"קן!" צעקה ורצה לקראתי בזרועות פרושות, אך עד מהרה האטה והניחה במאמץ את ידיה על בטנה הנפוחה. גבר נמוך קומה צעד מאחוריה ותמך בה בעדינות, בעודו גורר אחריו מזוודה מלאה למראה שקצת הלחיצה אותי. אני מקווה שהם לא בונים על ביקור, הבית שלי בקושי מסוגל להכיל אותי.
לאחר חיבוק מוחץ מאחותי, שלל הטפות מוסר ולחיצת יד חביבה, לשם שינוי, עם בעלה שהתברר כגבר מופנם ואינטילגנטי, הובלתי אותם אל מחוץ לנמל.
"למה אין לך מכונית?" שאלה אחותי כשעמדנו בתחנת האוטובוס.
"מסכן מדי," השבתי בכנות.
"אתה מגזים."
"לא אני לא," בלמתי את עצמי מלשלוף נתונים מחרידים למדי.
"אדי, נכון שהוא מגזים?" עירבה את בעלה.
"תראי…" הוא הסתייג מעט מעמדתה, אך כנראה חשש לנקוט עמדה ברורה במאבק. "אם קשה לך, אפשר להזמין מונית."
ככה הגעתי הביתה חצי שעה אחרי אחותי ובעלה. כשנכנסתי מיד הרחתי בושם, חביתה וגרביים. אחותי ישבה על הכיסא הרעוע מול המחשב שלי, ובעלה כתב משהו במחברת לצידה. על צלחת חרס שהוציאו מאחת המגירות חיכתה לי שליש חביתה.
"השארנו לך," אמרה בנימה אוהבת.
"תודה על האירוח." קדתי קלות ונכנסתי פנימה. למען האמת, שמחתי להיות שוב… בבית. אבל… בלעתי את רוקי, אני לא יכול…
אחותי הניחה ערימת דפים על השולחן. "תראה, אני מבינה קצת בפיזיקה, אבל כדאי שתדאג להביא מישהו שבאמת מבין כדי שנוכל לפענח את מה שיש כאן."
"יופי," השבתי ולקחתי את הדפים. לאחר רבע שעה של התבוננות כבר גיבשתי תיאוריה די שלמה לגבי דרכו של אבי מלבד חלק אחד שבו לא היה לי קצה חוט. הוא היה גאון. זה בטוח. כבר האיור הראשון בהסברים הראשונים הציג שרטוט של קובייה שכל אחת מפאותיה מסומנת כמימד וכולן מתלכדות לנקודה הפנימית שלה.
"יש שבעה מימדים לחומר," התחלתי.
"וכן לזמן," השלימה את המילים שעל לשוני.
"בדיוק," מלמלתי, ותהיתי כמה היא באמת לא מבינה כאן, "והם מקבלים ביטוי בשבעת ימי השבוע."
"האנושות ידעה באופן בלתי מודע שגם הזמן מחולק לשבעה צדדים," הסבירה בקלילות, "ולכן יש שבעה ימים בשבוע."
התחלתי לחשוש שהיא פשוט התעצלה להסביר לי בעצמה כשלמעשה היא הבינה בזה הרבה יותר ממני.
"אבא הגיע לכל המסקנות האלה עוד לפני שמתת, כשלמד פיזיקה ובעיקר את תורת היחסות," ציינה כבדרך אגב, "אבל אחר כך הוא עלה על החוט החורז."
הבטתי בדפים, בשרטוט של אדם לצד שעון וקובייה. "כן, משהו שקשור אלינו, לבני האדם…" עצרתי וחיכיתי שתסביר. זה היה החלק שלא הצלחתי להבין.
פניה של אחותי לבשו אכזבה. "כן, זה קשור לבני אדם, אבל אבא לא פירט שם יותר מדי, אז גם לי אין מושג למה הוא התכוון."
שרטוט האדם לצד השעון והקובייה כאילו ניסה ללחוש לי את סודו, אך לא שמעתי דבר. "אני אמשיך לחשוב על זה…" החלטתי, קיפלתי את הדף והכנסתי אותו לכיס. הדפים הבאים היו ברורים יותר. "אבא טוען ששבעת פלאי תבל יוצרים חיבור בין שבעת מימדי הזמן והמקום," המשכתי, "ואם נגיע אליהם, נוכל לנוע בצירי הזמן."
"אתה לא חושב שהחלק על האדם קריטי?" התעכבה עליו עדייו.
טוב, אולי היא באמת הייתה צריכה עזרה.
"אני לא יודע…" קימטתי את מצחי. "אפשר להגיע לאחד הפלאים, ואולי יתמזל מזלנו גם ללא הבנה מקיפה," הצעתי, "אבל, אין גרסאות שונות לרשימת שבעת פלאי תבל?"
היא הנהנה. "אך אל דאגה, אני זוכרת שבפעם הקודמת אבא פעל לפי הרשימה העדכנית ביותר, אז נעשה כך גם אנחנו," הסבירה וסובבה את המחשב הנייד לעברי.
היא נכנסה לאתר שנראה רשמי למדי והציג רשימה עדכנית של שבעת פלאי תבל. התחלתי לעיין בה, ולהפתעתי אחד מהם היה קרוב מאוד.
"החומה הסינית?"
אחותי הנהנה. "כמה שעות נסיעה, לא?"
"כן," לחשתי. "אבל אם יש שבעה מימדים לזמן ושבעה פלאי תבל, אני צריך את הפלא המדויק שיראה לי את העתיד…"
"לא בהכרח," מלמל בעלה בעודו משרבט חישובים על הדף. "עברתי על הנוסחאות של אבא שלכם, ונראה שבכל אחד מהמקומות אפשר לנוע בכל מימדי הזמן, אבל אני עדיין לא מבין איך נכנסים אליהם מתוך הפלא עצמו…"
"כמו שקן הציע – ננסה את מזלנו," החליטה אחותי. "אם כך, אפשר לצאת!" הודיעה בחדווה וקמה מכיסאה. "והפעם ניסע איתך באוטובוס," הוסיפה בנדיבות ובמסירות עצומה.
"תודה-"
"זה פשוט הרבה יותר זול." היא צחקקה ומיהרה לצאת לפניי ככל שבטנה הכבדה אפשרה לה.
"יש לך אישה מקסימה," אמרתי לאדי כשחלף על פניי. לבשתי את התיק ונעלתי את הבית.
עלינו על רכבת שתיקח אותנו היישר לאזור החומה הסינית. יכולתי להבין מדוע בחרו בה כאחד מפלאי תבל. היא באמת מרשימה, וקשה לעכל שנבנתה על ידי בני אנוש.
"מה התחביבים שלך היום, קן?" שאלה אחותי לפתע, בזמן שהייתי שקוע בספר מסובך על טפילים נדירים שקיימים באזור בית החולים שלי.
"תחביבים?" לא הבנתי מה היא רוצה. "אני עושה חיים."
"אתה ממש לא נראה כזה," אמרה, מטילה ספק בדברי. כנראה היינו חלוקים על הגדרת הביטוי של עשיית חיים. אחותי לא ויתרה והחליטה להדגים על בעלה. "תראה, למשל אדי-"
רעש איום החריד את הקרון. הרכבת כולה רעדה ונעצרה. כמה מהחלונות התנפצו וגז דלף מן הדפנות.
"מה קרה?!" השתעלה אחותי ואחזה בבטנה. התאונה טלטלה אותה. במצבה זה עלול להיות מסוכן.
"אדי." זינקתי ממקומי והבטתי סביב. "תשגיח עליה. אם קורה משהו, תזעיק עזרה או תקרא לי."
הבטתי בנוסעים, הם היו מבוהלים. כמה מהם נפצעו מרסיסי הזכוכית.
"כולם להירגע," אמרתי בנחת ושלפתי מתיקי את ערכת העזרה הראשונה. "תעבירו הלאה שיש כאן רופא מומחה!" קראתי בקול, כדי שגם בקרונות הסמוכים ישמעו.
"דוקטור!" גבר נוטף זיעה פרץ אל הקרון והצביע לעבר המשכו. "ש־שם…" התנשף. "הרבה פצועים. מפולת אבנים."
המילים צלצלו באזניי. לא שוב…
ראשי החל להסתחרר. נשמתי עמוק ומיקדתי את עצמי, הישרתי פנים, ורצתי אחריו. למען האמת, רציתי להישאר עם אחותי, אבל אם אנשים נמצאים על סף מוות אני חייב להיות שם. חייב, במובן הפשוט ביותר. הפתק שבכיסי הרגיש כבד מהרגיל.
מסתבר שהרכבת עברה בעמק, וכפי שהאיש דיווח, מפולת פתע היכתה היישר במרכזה.
המראה היה נורא. עשרות נפצעו קשה, חלקם שכבו מעולפים ונשימותיהם הכבדות מאטות בקצב מסחרר, אך למרות המצב הקיצוני בזכות הערכה שברשותי וכישוריי הצלחתי להשיב אותם לקו החיים העתידי מהמסלול המנוגד, תודה לאל.
לאחד חבשתי את המצח המדמם, לאחרת תפרתי את הזרוע הפצועה ולילד קטן שרגלו התעקמה כרכתי תחבושת אלסטית ובירכתי אותו: "你好" בעיוות קל שהצחיק אותו. עכשיו הוא בטוח יחלים ועברתי הלאה.
כשסיימתי לטפל בכולם הוצאתי את הפתק והורדתי את המספר ל־11,491.
נהג הקטר סיפר לי שהמסילות נהרסו, ולכן הוזמנו מסוקי חילוץ כדי לפנות את הנוסעים מהשום מקום בו נתקענו. שאלתי אם אפשר להוריד אותי באזור החומה, והוא השיב שכן — בתנאי שאממן את הטיסה. הוצאתי את הטלפון ובדקתי כמה כסף נותר לי בחשבון. אמנם מעט, אבל מספיק. הסכמתי להצעה.
אחר כך פגשתי מחוץ לרכבת ההרוסה את אחותי ובעלה. יותר נכון, הם פגשו אותי.
"דוקטור אח שלה!" קרא לעברי בעלה באימה.
"אה! הנה אתם!" חיפשתי אותם קודם, מאחר שלא הגיעו לאזור הפצועים.
"ה־היא יולדת," הוא התנשף ומשך בבגדיי. "מה עושים?"
מיהרתי אחריו, ותוך כדי הליכה שלפתי מתיק הגב הנאמן שלי זוג כפפות סטריליות.
"דרלה," אמרתי בנחת, בוחן היטב את אחותי שאחזה בבטנה בכאב עז. "לנשום עמוק."
יצא לי לבצע המון טיפולים. המון. למעשה, נדמה לי שעסקתי כמעט בכל תחום אפשרי מלבד שניים: בפסיכולוגיה מעולם לא הצלחתי לפתור בעיות של מימוש עצמי, וברפואה, למרות שראיתי אחרים בפעולה, עוד לא יצא לי ליילד. כעת אסמן וי על אחד מהם.
ידעתי מה צריך לעשות. למדתי את התהליך היטב בתיאוריה, והצלחתי לממש אותו בקלות רבה. כעבור זמן שנדמה ארוך וקצר בעת ובעונה אחת הילוד הטרי היה בזרועותיי, ואחותי נשפה בהקלה.
הבטתי בעיניו של התינוק הזעיר, וזה בהה בי כמהופנט. בעוד כמה שניות ודאי יפצח בבכי חסר הרמוניה מדויק, אבל עד אז הרגשתי דבר שלא חשתי מעולם. ליבי רעד והרטיט את ידיי שאחזו בתינוק. עיניו היו טהורות, עדינות, וחדרו היישר לתוכי. הרגשתי משהו שרק מילה אחת יכלה לתארו – חיים.
מאז שגיליתי על חובי, תרתי אחר כל שבב חיים כדי לטפחו, ומסתבר שעד כה עדיין לא גיליתי את היסוד. כעת הרגשתי חיים במלוא עוצמתם. אלה, אלה החיים.
אחותי הרימה את ידיה, והגשתי לה את בנה הטרי. "מזל טוב," לחשתי לה ולאדי שהתמוגג לצידה. כוח המשפחה צף לנגד עיני, והבנתי שייתכן ששגיתי בבחירותי עד עתה.
"אתה יודע," אמרה אחותי בנשימה כבדה, "למה הצלת את כל האנשים האלה?"
הרמתי גבה, עדיין מהופנט מהתינוק שערער עמוקות את כל אמונתיי. "את צריכה לנוח, דרלה, התאמצת מאוד-"
"כשתהיה רופא תגיד לי מה לעשות," הטיחה.
"אבל אני רופא-"
"אתה אחי הקטן."
חייכתי. נו, בסדר. "בכל אופן, מה השאלה? הם היו על סף מוות בגלל המפולת."
"אבל אולי ההצלה שלהם תגרום למלחמות עולם?" שאלה באיטיות, נועצת בי את עיניה בעוצמת מחלחלת כהשפעת התינוק שלה. הם מפחידים.
רציתי לענות, אבל פי פלט רק גמגום מהיר ובלוע.
"גם אבא הציל עשרות אנשים באותה מפולת אבנים שהרגה אותך אז," המשיכה, "אבא פעל למען החיים בדיוק כמוך. הוא פשוט עשה את זה למפרע, ולא באותו הזמן. אז למה שיהיה עליו לשלם חוב? הוא חשב שהוא מציל נפשות. איך היה אמור להעלות על דעתו שהחיים שלך יעלו בחייה של אמא ובמלחמת עולם עקובה מדם?"
מצמצתי. גופי נשמט, ורק עיני זהרו מעט. דבריה הכו בי בחזקה.
לא ידעתי מה לומר.
המסוקים הגיעו לפני שהמשכנו בשיחה. עזרתי לה ולבעלה לעלות על אחד מהם. הם לא יכולים לבוא במצבם לחומה, לכן החלטתי להמשיך לבדי.
חיכיתי למסוק האחרון, ולאחר שהוריד את נוסעיו בעיר המרכזית הקרובה שילמתי לטייס על טרמפ לחומה הסינית.
בראשי התרוצצו מחשבות על התינוק, על דברי אחותי ועל התיאוריה של אבי. הן התנגשו אחת בחברתה באי־סדר מוחלט.
כשהגעתי לפלא הן רק התעצמו, לכל הרוחות.
התנשפתי כאילו רצתי מרתון ונשענתי על דופן החומה. האבן הקשיחה והקרה שלחה גלי צינה מרעננים בגופי. נשפתי כנושא משא כבד וניסיתי לחשוב. מה אני אמור לעשות עכשיו? אין לי מושג איך לתפעל את המקום.
הרהרתי בתיאוריה שמאגדת את המרחב והזמן דרך שבעת פלאי תבל, ונזכרתי בפרט החסר – האדם.
מה אומר האדם?
התאמצתי. כל כך רציתי להצליח. הייתי חייב לראות את העתיד, הייתי חייב להציל את העולם, ופשוט… רציתי.
רציתי כל כך.
רציתי חיים. רציתי טוב. רציתי שלום ושלווה.
לאט־לאט הכול החל להתערפל, עד שזה קרה.
הרגשתי כאילו אני נשאב לתוך הוריקן צבעוני וחסר פשר. ידעתי שאני שם, אבל לא הרגשתי בגופי. ראיתי צבעים ללא עיניים. שמעתי אנשים מדברים, ראיתי ערים ומפעלי ענק. הרחתי שדות ומפלים. רצתי לצד להקות זאבים, ויחד זינקנו אל הרי געש רותחים שהפכו לפתע לקליפות גזר בכיור עתיק יומין כשבדיוק נמזגו לתוכו מים. ניסיתי להימלט, אך הזרם סחף אותי בעוצמה.
ומתוך כל הכאוס חסר הפשר לפתע צעקה הדממה.
התת־מודע שלי אמר לי שאפשר לנוע למעלה, למטה, לכל אחד מארבעת הרוחות – או להישאר במרכז.
אני רוצה לעתיד, אמרתי לו למרות חוסר הנימוס בהבנת השאלה כפתוחה.
לרגע לא קרה דבר. אך פתאום הרגשתי כח עוצמתי מושך אותי למעלה.
הכל נחשף בפניי – השקפתי אל העתיד.
תראה לי איך המלחמה תסתיים, מה ניתן לעשות כדי לתקן את המצב, ביקשתי.
אולם, דבר לא קרה.
ניסיתי להבין מה נגלה לנגד עיניי. לא ראיתי תהליך ברור, וקל וחומר לא דרך שבה המלחמה עתידה להתקדם, אולם לאחר מאמץ רב הבנתי – ראיתי אור.
ראיתי טוב, ראיתי שלום ויופי. ראיתי הרמוניה ואיזון. ראיתי שמחה.
ראיתי חיים.
העתיד נגלה לפניי – והוא יהיה טוב. טוב מאוד. אבל הדרך… הדרך נותרה נסתרת.
ואולי היא נסתרת מפני שאינה קבועה מראש. מפני שהיא תלויה בנפש. ברצון. בנו.
אולי איני מבין עדיין איך להציל את העולם, אבל כעת אני נע מידיעה ברורה שיש סיבה לנסות. הסוף יהיה טוב. האור ינצח, אפילו אם הדרך עלולה להיות מעט מוצלת. לא נורא. אור חזק מדי עלול לסנוור.
מערבולת הזמן השליכה אותי בחזרה אל פלא התבל הסיני. הרגשתי בחילה איומה לצד התרוממות רוח שלא הכרתי.
עכשיו הבנתי את שרטוט האדם – הוא סימל את הנפש, את הרצון, את המשמעות של המרחב והזמן. הוא זה שבוחר לאן הזמן והמרחב ינועו, והסוף, הסוף יהיה טוב.
הטלפון צלצל. זאת הייתה אחותי. היא הודיעה לי שהם כבר בדרכם חזרה לביתם באירופה ושאני מוזמן לבקר. ליתר דיוק – חייב.
אמרתי שאשמח, באמת אשמח, רק צריך למצוא זמן.
באותו יום שבתי הביתה באוטובוסים הרגילים עם החיוכים הרגילים, אבל הפעם ידעתי לאן אני רוצה לקחת את חיי.
למחרת בערב, אחרי יום עבודה גדוש באור, ישבתי בבית קפה נחמד וחיכיתי לה. בינתיים כתבתי ברכה ליום ההולדת של הילד, קיפלתי אותה בזהירות והכנסתי לכיסי.
הוצאתי ממנו פתק אחר.
11,491.
נשמתי עמוק ומחקתי את המספר, אך במקום לכתוב במקומו מספר חדש כפי שנהגתי במשך שנים רבות, הפעם כתבתי 0.
החוב נגמר, ומכאן הוא…
הרמתי את מבטי אל דלת הכניסה. היא הגיעה.
חייכתי.
מכאן הוא רק יעלה.
יש שיגידו שאני אדם טוב, ומהיום אני מקשיב להם, מהיום אני פועל מתוך חיים ואהבה.