היא קמה מאוחר.
הרבה יותר מדי מאוחר.
אתמול הלכה לישון בשלש אחרי חצות, והיא תכננה לישון עד מאוחר אבל היא לא חשבה שתאחר כל כך.
הבית היה שקט ושומם ושעון האורלוגין שבסלון צלצל שני צלצולים והצלצולים הדהדו בבית, כאילו הם צלצולים של שעון אורלוגין של ממש ולא חיקוי זול של הדר שכמוהו כבר אי אפשר למצא, ואמא שלה באמת חפשה, כמחפשת אוֹצֵר, בררה ושאלה ולא מצאה, ולכן הסתפקה בחיקוי היפני הזה שמהדהד עכשיו שני צלצולים מאוחרים מדי בחלל הריק של הבית.
אז היא קמה, במהירות, והתלבשה, וצחצחה שיניים, ממלמלת לעצמה: "נורא מאוחר… נורא מאוחר…"
ויצאה מהבית בריצה ועלתה על קו 55 שנוסע אל העיר , וחשבה על אתמול ועל כל החצאי ליטר בירה ששתתה בפאב גורדון עם כולם, עם יואב ויוחאי ואבנר וטל. כולם השתחררו לא מזמן ודברו, שתויים, על האם לנסוע יחד לאירופה, זו שהספר של "אירופה ב 20 דולר ליום" תאר בצורה כל כך מעוררת תאבון, או אולי לעבוד ולחסוך כסף ולשכור דירה בתל אביב, וגם כרגיל, כולם דברו אל מיכל על מיכל. כי היא הייתה כל כך לא כמותם, למרות שהם יחד מאז היום הראשון של התיכון, מאז שהתיישבו יחד על הטריבונה של מגרש הכדורסל ביום הראשון, הוציאו את הסנדוויצ'ים שהביאו מהבית ואמרו זה לזה שלום מבויש. כל אחד מהם הגיע לתיכון מחטיבת בינים אחרת, ומאותו היום היו יחד. התכוננו יחד למבחנים, היו חבורת אוכל בטיולים, בילו יחד בימי שישי, היו בני זוג זה של זה, טל ואבנר והיא ויוחאי, וגם שנפרדו המשיכו להיות חברים. אבל כולם היו בצופים והיא לא, כולם היו בתחיה או בר"צ והיא לא, כולם התווכחו על מלחמת לבנון , בחופשות סוף השבוע מהמלחמה הארורה הזו, והיא לא. כי כל זה לא עניין אותה. היא רצתה לא להתערב בכל העניינים האלה, אלא לעשות את מה שצריך לעשות, במינון הנכון ובדיוק , כדי לא לפחד כל כך מזה שלא תספיק, שתאחר, שלא תאצור את כל הרגעים של חייה כך שיהפכו לתערוכה ראויה. בגלל זה הם דיברו עליה כל כך הרבה, על מה אפשר ועל מה אי אפשר לספר לה, ועל איך אפשר לשכנע אותה שיש דברים שהם חשובים יותר מהחרדות הקטנות שלה בלי שתחרד יותר מידי.
היא הייתה לא כמותם גם כי היא כבר החליטה מה תעשה, היא ממלצרת בקפולסקי בדיזינגוף, והיום היא מתחילה את המשמרת שלה בארבע אבל לא בטוח שתגיע בזמן, כי באמת נורא, נורא מאוחר…
ואז, כשהאוטובוס חצה את גשר השלום הרגישה שמשהו מוזר מאד קורה לה, מן התגלות פתאומית.
אור גדול הכה את עיניה, נראה היה כאילו הגשר כולו בוער באור, האוטובוס נמלא באור הזה אבל נראה שהיא היחידה שמבחינה בו. שאר הנוסעים, גם אלה שעמדו לידה באוטובוס המלא מפה לפה, אוחזים במוטות האחיזה כדי שלא יפלו בטלטולי הדרך, וגם ברי המזל שמצאו מקום ישיבה, המשיכו לעסוק בענייניהם כאילו כלום לא קרה, משוחחים שיחות של כלום, מציצים לתוך תיקיהם כדי לוודא שלא שכחו כלום.
ואז נשמע גם קול, והקול לחש לה:
"מה שלומך מיכל ?"
היא הכירה את הקול הזה.
היא שמעה אותו כבר כמה וכמה פעמים.
בעיקר בחלומות, בעיתים של נים ולא נים, בשמירות ובמסעות בצבא, בטיולים ארוכים ומתישים של בית הספר. בדמדומי השינה וההתעוררות.
אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותו באור בהיר כל כך. ועכשיו, בתוך האור המוזר הזה שהאיר את הקול, היא לא יכלה להמשיך ולהימלט ממנו. עד עכשיו הדחיקה אותו והרחיקה אותו, כי הוא הפחיד אותה מאד, כי היא חששה שהוא מהקולות המוזרים האלה ששומעים מטורפים. כמו אילו ששומעת הגיבורה של "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" , ושאם תספר על הקול, אם תכיר בקיומו, יאשפזו אותה בבית מטורפים, כי הקול הזה הכיר אותה מאד וידע עליה המון דברים. הוא ידע על חרדותיה, על הפחד הנורא שלה מאיחורים ועל הפחד שלה מלאבד את מה שצריך לאצור, ועכשיו הוא שב ושאל אותה: "מיכל , מה שלומך?" והיא לא יכלה להתעלם יותר וענתה לו, בתוך ראשה:
"גרוע לאללה, מי אתה לעזאזל?"
כדי שתהיה בטוחה שמה שהיא אומרת בתוך ראשה לא יישמע הידקה את שפתיה בחוזקה זו אל זו עד שכאבו, והקול אמר:
"אני רואה ששלומך כרגיל. שהנטייה שלך להדחיק את מה שפורע לך את הסדר, במקומה מונחת. אבל אני שמח, מאד שמח, שמשהו בכל זאת לא כרגיל אצלך…שסוף סוף החלטת לדבר איתי…", ובת קול נעלבת הדהדה בקולו של הקול, והיא שמחה מאד לפגוש את בת הקול הזו. כי, כך חשבה לעצמה, הקולות ששומעים מטורפים בטח אף פעם לא נעלבים. אבל פתאום היא לא הייתה בטוחה בזה שהם לא נעלבים, והחרדה שבה לליבה, אבל היא לא הספיקה לשוב ולשקוע בתוכה כי הקול המשיך לדבר:
". ואני עשיתי את כל מה שיכולתי כדי שתכירי בי. עוררתי בך חלומות, שרתי לך שירים כשהיית עייפה…ואת… כלום.. כי, את יודעת, אם לא תכירי בקיומי, לא אוכל לעשות את מה שבאתי לעשות…"
"מה באת לעשות?" שאלה בחשש ובשפתיים הדוקות "ובעצם, עדיין לא סיפרת לי מי אתה"
"אני האחראי על חלוקת כוחות העל , כאן, אצלכם, בכדור הארץ", אמר בגאווה "ובאתי להציע לך כוח על, על פי בחירתך… את יכולה לבחור שליטה במזג האוויר כמו סטורם, כוח-על פיזי אדיר כמו האלק, או שליטה בזמן כמו דוקטור סטריינג'… את יכולה לבחור גם ראייה וחושים על-אנושיים כמו דרדוויל, או יכולת ריפוי מהירה כמו וולברין. בנוסף, את יכולה לבחור מעוף כמו סופרמן, הפיכת גוף למתכת כמו קולוסוס, בלתי-נראות כמו סטורם, שליטה באש כמו היומן טורץ', או קריאת מחשבות כמו פרופסור אקס…"
"אפשר את כולם יחד?" שאלה.
"עד שלשה, כמו שלש המשאלות מהאגדות על הג'יני… כי אני בעצם סוג של ג'יני…"
" מה זאת אומרת שאתה סוג של ג'יני? זה דבר מוזר מאד להגיד על עצמך, לא? נראה לי שהגיע הזמן שתרחיב קצת יותר. מה זה אומר: 'האחראי על חלוקת כוחות העל , כאן, אצלכם, בכדור הארץ', וגם על – למה אני? ו – למה עכשו? אתה יודע, כמו שאנשים זהירים עושים לפני שהם קונים אוטו. לפני שאני אקנה את עניין כוחות העל הזה שאתה מציע, כדאי שאני אעשה בדיקת קניה" אמרה וחייכה לעצמה בעוד האוטובוס הולך וקרב לרחוב דיזינגוף שבו תצטרך לרדת.
"טוב" אמר הקול ודחיפות נשמעה בקולו, " אבל צריך למהר, כי את צריכה לבחור את שלשת הכוחות שבהם את מעוניינת לפני שתרדי מהאוטובוס", והיא תהתה לרגע איך ידע הקול שבקרוב תצטרך לרדת, ושבה והבינה מתוך התהיה עד כמה היא חשופה בפני הקול המוזר הזה היושב בתוך ראשה, ובעוד היא חושבת ותוהה אמר:
" שמי ג'ימיני, כמו הצרצר של פינוקיו. אני קראתי לעצמי בשם הזה כי הוא נראה לי מתאים. קודם כל כי אני זעיר כמוהו, אני כל כך זעיר שאני יכול לשבת על סיפו של עור התוף שלך ולהביט אל תוך נפשך ולדבר איתך בלי שתחושי בי כלל… הגעתי לכאן מקריפטון, כן, כן מן הכוכב של סופרמן, זה שיש לו שמש אדומה, ובגלל זה, כשאנחנו הקריפטונים מגיעים לכוכבים שהשמש שלהם היא צהובה אנחנו זוכים בכוחות על…"
בעוד הוא מדבר התהווה יש מאין, פקק עצום ברחוב ארלוזורוב והוא אמר:
" הנה, זהו אחד מכוחות העל שלנו, ליצור פקק יש מאין ברחוב ארלוזורוב, זהו כח העל של עיוות המציאות שהיה גם לסקרלט ויץ'…" הכריז בגאווה.
"אבל אני אאחר נורא" אמרה באימה.
" אל תדאגי, דאגתי גם לזה…הציצי בשעון שלך!" והיא הציצה וראתה שהשעה היא רק שלש וחצי. "את תגיעי בזמן למשמרת שלך… אני אהיה זקוק לזמן כדי לאפשר לך לעשות את בדיקת הקניה שלך…", אמר, וחיוך נשמע בקולו, בשעה שבאוטובוס אנשים התחילו לקלל ולצעוק: "מאיפה צץ הפקק הזה?", "נהג אתה לא יכול לעקוף אותו?", "תפעיל את הסירנה!!!" , והמשיך:"…ולקנות את הכח שבו את חפצה".
וכחכח בגרונו ואמר בענייניות רבה: "ולענייננו… עוד דבר שידוע לכל על קריפטון הוא שהכוכב הזה נהרס כליל כי אנחנו, הקריפטונאים, תמיד חתרנו לשלמות ולגדולה." אמר בגאווה. "ניסינו לשלוט באנרגיה, לשנות חוקים פיזיקליים – ניסויים מסוכנים, שהיום אני מבין עד כמה היו טפשיים. חמדנותנו, שחצנותנו, וההתעלמות מאזהרות הביאו אותנו למקומות מסוכנים", אמר ועצב נשמע בקולו ."… וכך, בסופו של דבר, מעשינו עצמם הפכו לגורלנו – והכוכב שלנו נחרב… אבל בדור שקדם לחורבן קריפטון הכוכב הפך לאימפריה שכבשה עולמות רבים באמצעות הכוח הנאדר שיש לנו בשעה שאנחנו עוזבים את עולמנו . עם הזמן, חלק מן הדור הזה שלפני החורבן הבין את הבעייתיות של הקלות שבה אנחנו משתמשים בכוחנו, והקריפטונים האלה החליטו לשנות את דרכו של קריפטון ולחתור לשיתוף פעולה במקום לדכוי – מה שפתח פתח לפיוס בין העולמות אותם כבשנו… ואני, בן לגזע הזערורי ביותר בקריפטון, נשלחתי, בשנים האחרונות לפני שקריפטון נחרב, אל עולמכם, כדי להעניק לכם מן הכוחות שיש בידינו בשעה שאנחנו עוזבים את עולמנו. זאת אומרת להעניק אותם לאלה מכם שראויים לזה, ואת שייכת לאלה בגלל הדיוק והעמקות שמאפיינים את כל מעשייך ונובעים, כמובן, מן החרדה שלך פן תאחרי ולא תאצרי את כל רגעי חייך למען המטרה שהצבת לעצמך, שהיא לעמוד בכל מטרותייך בלי לסטות מהן כהוא זה… אבל הגיע הזמן שאפסיק לדבר אודותייך ואשאל אותך איזה מהכוחות שהצעתי תבקשי?"
הדברים שאמר נשמעו לה מוזרים מאד. היא, שהכירה את סופרמן על כל נפתולי עלילותיו וקווי ההתפתחות החלופיים שלו, וקראה כל חוברת שיכלה להניח עליה את ידיה, לא הכירה את ההתפתחות הזו בסיפורו של קריפטון, ולכן, כדי לבחון את אמיתות דבריו, שאלה אותו:
"מה הקשר בין ג'ימיני קריקט בין קריפטון?"
והוא ענה בלי להסס:
"המוסרנות והשמרנות, כמובן. ג'ימיני קריקט הוא התגלמות המוסרנות השמרנית, לא לשווא כינו אותו ג'ימיני קריקט שראשי התיבות של שמו זהים לאלו של ג'זוס קרייסט, ושליטי קריפטון הם גם כן התגלמות המוסרנות השמרנית… שיש כאלה שאומרים שהיא זו שהביאה לחורבנו של הכוכב… אבל מספיק! הזמן הולך ואוזל… אימרי לי כאן ועכשו -איזה מכוחותינו תבקשי?"
היא הבינה שהזמן להיסוס אכן עבר, והבינה שמה שמבקש ממנה היצור המסתורי הוא להגשים את חלום ילדותה להיות גיבורת על, ולשמור על אוֹצֵרות העולם. לכן אמרה לו בשקט ובבטחה: "אני מבקשת את הכוחות של סופרמן: כח על, תעופה ופליטת קרני חום מהעיינים ו…" היא היססה, לרגע לא זכרה את כוח העל האחרון של סופרמן, ואז הוסיפה: "שמיעה על-אנושית.". " זה כח אחד יותר ממה שאפשר, אבל אני אוותר לך…" אמר והיא מצאה את עצמה מחוץ לאוטובוס, מעל לרחוב ארלוזורוב, מעל לתל אביב, ושמחה עצומה מילאה את ליבה.
היא עפה מעל לרחובות, כיכרות ובניינים ישנים, חדשים ומתחדשים, ריחפה לאורך החוף ההומה רוחצים, "אני חייבת להשיג בגדים מתאימים – גלימה, מגפיים… אולי מסיכה", חשבה בעודה טסה במהירות אל עבר המים ומושה אישה כבדת־משקל מאוד שנסחפה אל תוך הים וזעקה לעזרה, ונשאה אותה בזרועותיה אל החוף לקול קריאות התדהמה והתרועות של הרוחצים. וכשנחתה מעדנות על החוף והניחה את האישה, שהודתה לה בהתרגשות, חשבה לעצמה: "יכולת תעופה – יש, כוח על־אנושי – יש… כי הנשיאה של האשה כבדת המשקל אל החוף לא הכבידה עלי כלל וכלל…", ואז, לאחר שקדה למריעים לה שבה אל השמיים שמעל לרחוב הירקון, ובעודה מצילה, ברגע האחרון, ילד שפרץ אל הכביש בריצה ועמד להידרס, שאלה את עצמה:" איך אקרא לעצמי? אני חייבת לחשוב על שם…", וג'ימיני שאל: " מה דעתך על כוחית או פלאית?"
"אלה שמות טיפשיים לגמרי…" אמרה. "… וחוץ מזה, אפרופו שמות, חשוב שאזכור את הקלארק קנט שלי ואזדרז לקפולסקי". והיא עפה לשם והגיעה דקה לפני תחילת המשמרת, וקיבלה העברת משמרת מיוסי, המבוגר שבין המלצרים, בן שלשים ועדיין ממלצר בקפולסקי, ולבשה את חיוך המלצרית שלה, והביאה תפריטים, וקיבלה הזמנות, והביאה אל השולחנות עוגות וקפה וטוסטים וסלטים ופשטידות. כל הזמן הזה, מתחת לחיוך המלצרית האדיב שלה חשבה לעצמה: "איזה אבסורד, לפני כמה דקות עפתי בשמיים והצלתי אנשים ממוות בטוח ועכשיו אני משפילה את עצמי בשביל טיפ של כמה שקלים", ואז, פתאום, בלי הודעה מראש, נכנסו כולם לקפולסקי – יואב ויוחאי ואבנר וטל. היא כעסה מאד, כי הם ידעו שהיא שונאת שהם באים לבקר אותה כשהיא ממלצרת, ועוד בלי הודעה מראש, אבל אז, כשהביטה בהם ראתה שהם לא הפרו את הוראותיה המפורשות ללא סיבה , כי בעיניהם נראה יאוש גדול.
יואב תפס בידה ואמר:
בטח לא שמעת, אבל לפני כמה ימים הייתה תאונת דרכים בג׳באליה – משאית פגעה ברכב פלסטיני וארבעה בני אדם נהרגו. וזה עורר זעם גדול במחנה והביא להפגנות קשות."
ויוחאי הוסיף:
"ואז , בעקבות התאונה, צעירים פלסטינים התחילו ליידות אבנים לעבר חיילים ומבנים ישראליים באזור."
ואבנר אמר בשקט:
"ובתוך ימים ספורים המחאות כבר התפשטו גם לראמאללה, לבית לחם ולשכם, והפכו לגל מתמשך של שביתות" .
והיא הופתעה מאד, כי הם הרי יודעים שאסור להם לדבר איתה על דברים כאלה, אבל בכל זאת חשבה לעצמה : "אני צריכה לעשות משהו בעניין הזה… הרי אני יכולה לעשות משהו בעניין הזה…".
אבל לפני שהספיקה לחשוב על העניין עד תומו היא שמעה בשמיעה העל אנושית שלה וראתה בזווית עינה אופנוע שעליו רוכב, שפרצופו רעול בקסדה, קרב במהירות אל אישה די מבוגרת, תל אביבית הדורה במיטב שנותיה, שהלכה לאיטה לאורך הרחוב, עוצרת מדי פעם כדי להתבונן באחד מחלונות הראווה הנוצצים של רחוב דיזינגוף, תיק גדול תלוי על כתפה. האופנוען שלח את ידו לעבר התיק והיא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו, וג'מיני לחש באוזנה:
"…שתי משימות לפנייך, האחת היא משימה הנוגעת להתרחשות המאיימת על הכלל, השנייה נוגעת לסכנה המאיימת על אדם יחיד העומד להיפגע אל מול עייניך. האחת לא ברורה, שהרי לא ברור מה ואיך את יכולה לעשות בנוגע למחאות האלה, שאני יודע, בזכות ראיית העתיד שיש ברשותי, כפי שיש למדאם ווב, שהיא תקרא בעתיד אינתיפאדה, והאחרת ברורה מאד…"
"אתה עוד פה?" שאלה בתמיהה "חשבתי שברגע שקניתי את מרכולתך, המשימה שלך הסתיימה… ".
אבנר אמר בשקט, עיניו בעיניה: "ידענו שבטח לא שמעת, כי הרי את לא מקשיבה בכלל לחדשות ולא מתעניינת בשום דבר חוץ מאשר בעצמך, ואת תמיד מבקשת שלא נספר לך על מה שקורה ושלא נפתיע אותך עם עניינים שלא יאפשרו לך לעשות את מה שנכון לעשות, על הצד הטוב ביותר האפשרי, ובגלל זה לא סיפרנו לך עד עכשיו על מה שקורה, אבל לא יכולנו יותר. נפגשנו בבית של ההורים של יוחאי וחשבנו שאי אפשר להסתיר ממך יותר את החדשות האלה…"
אבל היא לא הקשיבה. היא רצה לשירותים, פשטה מעליה את הסינר הלבן המפורסם של מלצרי קפולסקי, ועטתה אותו על כתפיה כמו גלימה. את הוסט השחור הידוע של קפולסקי עטתה על ראשה כמסיכה וגזרה בו שני חורים לעיניים עם סכין שלקחה מהמטבח, וזינקה לעבר האופנוען. ג'ימיני לחש לה: "בחירה מעניינת" והיא השיבה: "תפסיק לבלבל אותי, אין לי זמן עכשיו לשטויות שלך…"
היא עטה בתעופה על האופנוע, שהמשיך בדרכו לעבר כיכר דיזינגוף, מותיר מאחוריו את הגברת ההדורה, ההמומה ונטולת הארנק. כשהגיעה אליו הוא הביט בה בתדהמה מבעד למשקף קסדתו וזעק: "וונדרוומן , מה את עושה כאן?"
"אני לא וונדרוומן, יש כאלה שמציעים לי לקרוא לעצמי "פלאית", אבל עדיין לא החלטתי…" אמרה, לקול צחוקו של ג'ימיני, ולקחה מהאופנוען את התיק בידה האחת, ובידה האחרת תפסה בכתפו והסירה אותו מאופנועו, שהמשיך לנסוע עוד כמה מטרים, ואז התנגש ברמזור ששורת מכוניות עמדה לפניו, מחכה לירוק, ונפל על צידו. היא השיבה את הארנק לאשה ההמומה, כה המומה הייתה עד שאפילו לא הודתה לה, אלא פשוט הביטה בפה פעור בעוד היא מתרחקת ממנה בתעופה, אוחזת באופנוען, שלא יכול היה לברוח מידיה שאחזו בו בכוח הרב שהעניקה לה מתנתו של ג'ימיני.
היא לקחה אותו לתחנת המשטרה שברחוב ירמיהו, הניחה אותו אל מול דלפק היומנאית, שגם כן לא הצליחה לומר דבר אלא רק הביטה בה בעיניים פעורות בעוד היא מסבירה לה מי הוא האופנוען ומדוע הביאה אותו לשם.
ואז, בעוד היא טסה במהירות חזרה לקפולסקי, כדי שלא לפספס את המשמרת לחלוטין, וממלמלה לעצמה: "לא מספיק שכמעט איחרתי, עכשיו אני עוד עלולה לפספס את המשמרת לחלוטין, ואז מה יהיה?", שאל אותה ג'ימיני: "לשם מה התלבושת?" .
היא הסירה מעליה את הגלימה – סינור, ואת המסיכה – וסט, ולבשה אותם, מסתירה, כמיטב יכולתה את חרכי העיינים שגזרה, והשיבה לו:
"פלאית זקוקה לגלימה ולמסיכה, לא? כדי שידעו מי היא, כדי שיבחינו בינה לבין מיכל המלצרית".
"מצוין" אמר ג'ימיני, "אז יש לך שם ובגדים… ואני אוהב את זה ששתי הזהויות שלך מקושרות זו לזו"
"איך הן מקושרות?" שאלה, מתחמקת מעיניה השואלות והזועמות של אחראית המשמרת.
"הן מקושרות דרך המדים שלך" אמר, והחיוך הצפוי נשמע בקולו , "הן מקושרות גם דרך מי שאת… דרך הבחירה שלך להילחם את המלחמות היום יומיות, הקטנות… הרי גדולים וטובים מאיתנו אמרו: 'כוח גדול כרוך באחריות גדולה', ואת בוחרת להביא את הכוח הגדול ואת האחריות הגדולה אל המלחמות הקטנות…"
ואז נשמע מחוץ לבית הקפה רעש נורא.
היוצר של הרעש הנורא הזה היה ברייניאק – עם העור הירוק, הקרחת ושלש האלקטרודות הזוהרות המקושרות זו לזו במצחו, המאפיינים אותו.
ברייניאק ,שהגיע לכדור הארץ כדי לחטוף ערים ולהעביר אותן אל הכוכב שבו הוא שולט, כפי שעשה גם לבירת קריפטון, קנדור.
ברייניאק שהשחית את קריפטון לאחר שזו הבינה ששיתוף הפעולה בין עמי האימפריה הקריפטונית עדיף על דיכוי.
ברייניאק שתודעתו, רגע לפני שהוצא להורג, בעוון המרדת תושבי עולם הבית שלו, קוֹלוֹ, נגד מחשב העל טירנוס, יצרה קשר עם בדרן הקרקס מילטון פיין הגאון, ששם הבמה שלו היה ברייניאק, והשתלטה על תודעתו, ומכאן שמו. ברייניאק, שדורג במקום השבע עשרה המכובד ברשימת 100 נבלי העל הגדולים של כל הזמנים.
"מה הוא עושה כאן?" שאלה את ג'ימיני בבהלה, והוא ענה בבהלה לא פחותה: "נראה לי שהוא הגיע לפה כדי למזער את תל אביב, כפי שהוא עשה לקנדור, כפי שהוא עשה גם לניו יורק, לאטלנטה, לגוטהאם סיטי ולמטרופוליס". הבהלה שלו העצימה את בהלתה ואז התעורר בה חשד נורא והיא לחשה לו בזעם: "נתת לי את מה שנתת רק כדי שאלחם עבורך באוייב הכי נורא של עולמך… או אולי, בעצם, כדי להוכיח לי שלא ניתן להסתפק במלחמות קטנות… " והחרדה הנושנה שבה אליה, עם הזיעה הקרה ופיק הברכיים, זו שחשבה שהתגברה עליה כשהחליטה את כל ההחלטות הנכונות אחרי שהשתחררה, זו שהייתה בטוחה שניצחה אותה סופית כשהפכה לפלאית, וג'מיני ענה לה:
" זה לא חשוב עכשו… מה שחשוב הוא שלא תוכלי להילחם בו, באוֹצֵר העליון הזה, לבד… את חייבת לשכנע את החברים שלך שיקנו ממני את מרכולתי ויחד תוכלו להלחם בו ואולי… אולי…. אולי, להדוף אותו מכאן", והיא, כדי להדחיק את חרדתה, נענתה לבקשתו ואצה אל חבריה שעדיין ישבו שם, אבלים וחפויי ראש, מדברים על האינתיפאדה ועל מה שהיא עלולה או עשויה להביא .
כאשר הגיעה אל שולחנם, אבנר אמר ליוחאי בכעס:
" מצויין שהם מתקוממים, זה יעיר אותנו מהאשליה שנוכל לשלוט בהם לנצח…"
היא עמדה מולם ואמרה: " חברים, יש לי הודעה חשובה!"
ואז נשמע שוב הרעש הנורא ודמותו של בריינאק נראתה בברור, מרחפת מעל לרחוב דיזינגוף, השמש השוקעת נוצצת על שלש הדיסקיות שבמצחו.
אבל נראה שחבריה של מיכל לא הבחינו בו כלל. הם המשיכו להתווכח ויכוח מר על השאלה האם האינתיפאדה היא אסון או פתח תקווה.
יוחאי אמר לאבנר: "מכל השטויות שבעולם מה שאמרת כרגע הוא השטות הכי שטותית ששמעתי"…", וטל צווחה: "מריבות כאלה הן מה שאנחנו זקוקים לו בימים כאלה, לדעתכם?!"
ומיכל שאלה:" האם אתם עיוורים כולכם? הסתכלו החוצה!"
והם הסתכלו
ויואב שאל : "במה?"
ובאותו הרגע פסקה המוסיקה וברמקולים של בית הקפה נשמע הצליל המפורסם של מבזק החדשות וקולו הצעיר של מבזקן החדשות של גלי צה"ל הכריז: "מבזק חדשות מיוחד! אשה פלאית הופיעה היום בשמי תל אביב, עוטה מסכה וגלימה, והצילה טובעת וילד שעמד להידרס ואחר כך הצילה אישה שארנקה נחטף, ואז הסגירה את הגנב למשטרה. קצת חדשות טובות בימים אפלים"
ואז, הופיע, על השולחן, בין ספלי הקפה והצלוחיות עם העוגות, ג'ימיני.
הוא נראה בדיוק כפי שהוא נראה בסרט של דיסני – צרצר קטן ואנושי, לבוש כמו ג'נטלמן זעיר, עם כובע צילינדר , חליפה, וסט צבעוני, נעליים מהודרות ומטרייה קטנה בידו. פניו עגולות וחביבות ועיניו גדולות ומלאות הבעה. הוא השיב למבטה השואל: "לא נראה שאת מצליחה כל כך אז לבשתי את כל אלה במהירות ובאתי" , וחייך , ואמר בקול בוטח:
"שלום לכם,. באתי מכוכב קריפטון ובאתי לשכנע אתכם להצטרף לחברתכם מיכל, שנקראת גם פלאית וניחנה בכוחות על מרובים… "
הוא כחכח בגרונו והמשיך:
"אם תביטו החוצה, ותסירו מעיניכם את ערפל האקטואליה, שעוצר אתכם ומונע מכם לראות את מה שחשוב באמת, תוכלו להבחין בברייניאק, משמידו של עולמי, מרחף מעל לרחוב.
אם תעדיפו את יום הקטנות של המאבק האינסופי הזה שאתם נתונים בו, על פני ההיענות להצעתי להצטרף למיכל במאבק באיום שהשמיד את כוכבי, העיר הזו תמחה מעל פני האדמה הזו ותמוזער ותועבר אל הכוכב הנורא שבו הוא שולט…"
ובעוד היא לוחשת לו: "עדיין לא הסכמתי להילחם בו", ובעוד ברייניאק מפעיל את שדה האנרגיה, ובעוד גל שקוף למחצה וירקרק מתפשט במהירות סביב תל אביב והאוויר רוטט, ובעוד הקרקע רועדת כשקירות אנרגיה בלתי נראים נסגרים מכל עבר, אמר יואב בפליאה: " מיכל שלנו היא היא האישה הפלאית , זו שעליה ספרו במבזק?"
ואז אמר:" אתה צודק, העיר בסכנה אמיתית, נבוא"
"סוף סוף" אמר ג'ימיני.
" הדמות שבחרת הולמת אותך, ג'מיני" אמרה טל , "אתה נודניק כמוהו".
"תודה" אמר זה ביובש , ואז שאל: " אילו כוחות תבקשו?"
טל אמרה:" אני אשמח לקבלת זיהוי שקר."
יואב אמר: " אני אשמח לקבל שליטה באנרגיה קוסמית והבנה אינטואיטיבית של היקום"
יוחאי אמר: "אני אשמח לקבל חיבור לאדמה ושליטה פיזית בטבע"
ואבנר אמר: "אני אשמח לקבל אמפטיה על אנושית ויכולת לחוש רגשות ולהרגיע סכסוכים"
וג'מיני אמר: " מצויין! קיבלתם!" צאו לדרך!"
וחמישתם המריאו לעבר שמי השקיעה של תל אביב, ולעבר ברייניאק שריחף בתוכם, עוטף בלהטיו את העיר בבועה, אבל לפני שהספיקו להגיע אליו הוא הכה בהם. גל ירוק אדיר נבע ממנו והכה בחמישה ופיזר אותם בשמי העיר שרחובותיה היו מלאים באנשים שעצרו את נסיעתם, יצאו ממכוניותיהם והביטו בשמיים בדאגה.
מיכל הייתה הראשונה שהתאוששה, התנערה, ריכזה את כל כוחותיה בעיניה, וכיוונה את כל כוחה למכת קרני חום, וחשבה לעצמה:
"אני מקווה שלא קמתי מאוחר מדי."
ובעוד היא מכוונת התאוששו גם האחרים , יואב שאב את האנרגיה שהפעילה את הבועה שהלכה ועטפה את העיר ועיטוף העיר פסק, יוחאי חיזק את הקישור בין העיר לבין האדמה שעליה נבנתה וניתוק העיר מן האדמה נעצר, וטל לחשה משהו לאבנר והוא המטיר גשם של אמפטיה על ברייניאק עד שזה נתקף בהתקף שעול נורא שבלבל עליו את דעתו.
ג'מיני לחש לה: "עכשו! הכי בו!"
ובעוד ברייניאק רועם בלעג משתק" : זבובים! כמה זבובים באו לזמזם סביב אוזני ולעכב אותי במלאכת האוֹצֵרוּת החשובה שלי… דעו לכם כי מקומה הראוי של עירכם המגוחכת הוא בחללית שלי, ואחר כך — אם תימצא ראויה — על הכוכב שלי… שכן גם ערים מהוהות ועלובות כמו זו שלכם ראויות למלאכת האוֹצֵרוּת שלי ולשימור האוצרות הטמונים בהן, גם אם הם דלים מאוד…", היא שלחה קרני חום אל עיניו, ומכת החום הכתה את אותן בסנוורים, והוא זעק: "…מיכלי! מה את עושה? מדוע את פוגעת בי? הרי אני בן בריתך! הרי כמוך אני רוצה לשמר את הדברים כפי שהם וכפי שראוי שיהיו…"
" מנין הוא יודע את שמי? איך זה שהוא יודע עלי כל כך הרבה?" שאלה את ג'מיני בתדהמה, והוא לחש לה:" לא לשווא הוא נקרא ברייניאק, הוא באמת יודע הכל. אל תקשיבי לו! אל תיכנעי לידיעת הכל שלו ולצחות לשונו! הכי בו שוב, לפני שיספיק להתאושש!", ויואב הרים את ידיו ושחרר גל של אנרגיה שיצר פרץ אור מסביב לבועה והחל לפרק את שדות ההגנה של ברייניאק, ויוחאי קרא בשאגה: " בואו ונראה לו מה האדמה הזו מסוגלת לעולל למי שקם עליה…" ועמוק מתוך האדמה נבעו שורשים אדירים שהקיפו את גופו של ברייניאק, וקיבעו אותו למקומו, ואבנר שלח אליו מכה של חמלה ואהבה וטל שילחה בו זרם ממיס שקרים.
וברייניאק דמם. נראה היה שנכנע. ופתאום התעוררה במיכל חמלה רבה, והיא אמרה לג'מיני שעל סף אוזנה: "אנחנו נחפזים מדי להכות בו", והוא נחפז להשיב לה : "לא! הכי בו שוב! הכי בו שוב! מכה ניצחת הפעם"
לו יכולה היתה לשלוח בג'מיני מבט חושד היתה שולחת, במקום זה אמרה:
"חברים, תעצרו בבקשה, אני רוצה לדבר עם האיש הזה".
ובלי לשים לב להפצרות של ג'ימיני ולמחאות של יוחאי היא הרימה את ידיה וחבריה חדלו לתקוף (ועלה בדעתה שהיא הייתה אמורה לתהות איך זה שהם נענים לבקשותיה כמעט בלי לערער), והיא פנתה לברייניאק המוכה ואמרה לו, וגם לג'מיני וגם ליואב וליוחאי ולטל ולאבנר:
"הבנתי משהו… הבנתי שלא צריך לאצור ולא צריך לדייק, ולא צריך לחשוש מזה שקמתי מאוחר מדי, ושאין בעצם הבדל בין להציל אישה טובעת לבין להושיע את ישראל מהאינתיפאדה או את תל אביב מברייניאק. מה שצריך זה רק להקשיב ולחמול, ואז, לעשות"
וכולם מחאו כפיים.
והיא התעוררה.
מאוחר מדי.