היא נכנסה למיטה. מיקמה את הטלפון הנייד על שידת הלילה, קרוב אליה. היא ניסתה להרגיע את הגוף, לתת לשינה לסחוף אותה. אבל כל רחש קל נשמע לה כאילו זה מתחיל. היא לא הצליחה להירדם. הסתובבה מצד לצד, כועסת על עצמה, "כל שעת שינה שיש לך את צריכה לנצל! אין לך לילה לבזבז. במילא מחר בבוקר תצטרכי לקום מוקדם לעבודה במוזיאון כאילו כלום."
בסוף היא נסחפה איכשהו לשינה-לא שינה, עד שהצליל הארור התפרץ מתוך הטלפון, קורע את דממת הלילה. היא התיישבה מיד וכיבתה את זעקות המכשיר. כבר מתורגלת. הדליקה את מנורת הלילה, הרכיבה משקפיים ונעלה את נעלי הספורט שחיכו לה ליד המיטה.
"יש לך כמה דקות. תנשמי," היא אמרה לעצמה.
היא התעטפה בסריג גדול ממידתה, חטפה את הנייד והתעכבה רק לרגע מול כוננית הזכוכית הגדולה במבואה. לקחת משהו משם? יש טעם בכלל? ואיך אפשר לבחור מתוך עשרות החפצים, כל אחד יקר ללבה? היא נתנה בהם מבט אוהב אחרון ופנתה לצאת מהבית, כשחוט בלתי נראה משך אותה בחזרה. היא פתחה את דלתות הזכוכית ואספה בזריזות שני פריטים, תחבה אותם בזהירות לכיסי הסריג ומיהרה לצאת. רגליה רעדו ולבה הלם כשהיא הצטרפה לנהרת היורדים במדרגות. בכל קומה עוד שכנים חברו אליה, והם ירדו כמפל מים שוצפים למטה, עד שהגיעו מתחת לאדמה.
היא התיישבה על הרצפה, על מזרון מקופל שהוציאה מארון הציוד לטיולים. זו היתה הפינה שלה. היא שוב הזכירה לעצמה לנשום. עוד שכנים הגיעו טיפין טיפין, התיישבו כל אחד בפינתו הוא. המולת דיבורים החלה. כמו זמזום צרעות כועסות מעל הראש שלה. היא התעטפה בשתיקתה וחיכתה.
הרעש העולה ויורד מבחוץ נשמע מבעד לזמזום הצרעות. שכנים אחרונים נכנסו, כשאריות מים מטפטפים, עד שהאחרון סגר את הדלת.
לרגע הזמזום נחלש, כאילו גם הצרעות מחכות. ואז הוא הגיע. הרעש הגדול. פתאומי, חזק, קצר. ואחריו כמה שניות של דממה.
היא עצמה את העיניים ושמה לב שהיא לא נושמת. היא נזפה בעצמה, "תרגלת את זה! החלטת שזה לא יקרה שוב!"
פנימה והחוצה. האוויר נכנס ויצא. היא פרסה את הידיים על רגליה המשולבות. פנימה והחוצה היא הורתה לעצמה. היא הניחה את ראשה על הברכיים והכניסה את ידיה לכיסים. ידיה מצאו את הקונכייה הסגולה שאספה בחוף אכזיב ומאובן האמוניט ממצפה רמון. הם עזרו לה להיזכר שיש יופי בעולם, יש מקומות רגועים בהם אפשר לשוטט שעה ארוכה ולמצוא מזכרות שנכנסות דרך העין ללב.
היא מיששה עם האגודל את הסיפרלה של הקונכייה, מסובבת אותו שוב ושוב על הרכסים והגאיות. הוא נח כמו גוזל בקן, מתאים בגודלו בצורה מושלמת לכף ידה. ביד השניה היא הרגישה את הספירלה של המאובן. הכובד שלו הורגש על ירכה מבעד לכיס הסריג. כובד האבן כמו כובד השנים שיצרו אותה, הרגיע אותה, הפך את הארעיות של הרגע הזה ליציב יותר בנהר הזמן.
מתוך עיניים עצומות היא שמה לב ששניות הדממה התארכו שלא כהרגלן. בדרך כלל הזמזום הופך בשלב הזה לנביחות, כשלכל שכן יש מה לומר על הרעש הגדול הנוכחי, בהשוואה לקודם. אבל הפעם דממה דקה שררה מתחת לאדמה. היא עוד החזיקה את האוצרות שלה כשפקחה עיניים לאט.
היא עדיין ישבה על הרצפה, אבל המקום כבר לא היה מוכר לה. היא נעמדה על רגליים רועדות והסתכלה סביבה. היא נמצאה בחדר שהיה עמוס בצורה כמעט בלתי אפשרית, אבל איכשהו הצליח לשאת זאת בחן. מדפים על מדפים מלאים בפריטים שונים ומשונים הוצבו לאורך הקירות. הרווחים ביניהם מלאים להתפקע בתמונות ממוסגרות, מסכות עץ ודגים מפוחלצים שנתלו על ווים, מדמים לשווא שחייה באוויר.
היא צעדה צעד אחד לאחור ונצמדה לקיר כשקול גבוה שאל באנגלית, "את בסדר?"
היא הביטה לכיוונו וראתה אישה צעירה כבת גילה, לבושה תלבושת תקופתית מוזרה הכוללת שכמייה מעל שמלה רחבה שהגיעה עד לקצות נעליה, וחבושה במגבעת רחבה הקשורה בסרט לצווארה.
"אני חושבת שאני לא בסדר," היא ענתה.
"אני מרי," האישה הושיטה לה יד.
"גלי," היא לחצה את היד המושטת. "איפה אני?"
"את לא רואה?" מרי החוותה בידה על החדר.
עיניה של גלי התרוצצו מדבר לדבר, מתקשות לקלוט את כל העושר. היו שם מדפים עם ציפורים מפוחלצות בתנוחות שונות: באמצע תעופה, במבט אצילי כלפי השמיים, או בהושטת מקור למטה לשליית מזון. על מדפים אחרים הוצגו קונכיות במגוון גדלים וצבעים אשר הונחו כך שגם מרחוק יכלה לראות כל אחת מהן.
לצידם היו מדפים עם כלי פורצלן לבנים עדינים, מקושטים בדרקונים כחולים, בפרחים, ציפורים או דגים. תכשיטים יפיפיים היו תלויים על ווים שחוברו לחלק העליון של המדפים. שרשראות, צמידים או עגילים מפנינים, אבנים יקרות או חרוזים שהורכבו במלאכת מחשבת.
מנגד היו מדפים עם צנצנות זכוכית ובהן נוזלים בגווני צהוב, ואיברים משומרים צפו בתוכם. לצידם גולגולות אדם או בעלי חיים שהביטו בה במבטים חלולים. גם חרקים וצמחים מיובשים, מטבעות עתיקים, בדי רקמה, ביצים בשלל גדלים וצבעים, חלקות או מנוקדות, וספרים כרוכים בכריכות עור היו מפוזרים ליד שאר המוצגים.
ויותר מכל אלה, היו שם מאות או אולי אפילו אלפי מאובנים בכל מיני גדלים. מאובני אמוניטים שנראו כמו קונכייה של חילזון, מאובני שיניים חדות או כהות, ומאובני שלדים של יצורים ימיים בתוך האבן שלהן.
מגירות ותיבות סגורות שובצו בין המדפים, בוודאי מכילות עוד אוצרות קטנים ונסתרים. ומעל לכל אלה, על התקרה, נתלה שלד ענק של יצור פרהיסטורי שלם, ארוך ופחוס כתנין, החל מראשו המוארך עם פיו הפעור ושיניו החדות המונחות בשורות מושלמות, ועד לקצה זנבו המעוקל.
"חדר פלאות…" גלי לחשה. "אבל איך?"
מרי הנהנה בהערכה, "פעם החדר הזה נחשב כמיקרוקוסמוס של העולם. קראו לו 'תיאטרון זיכרון'. הוא נועד להיות העתק מיקרוסקופי של העולם, בתוך הבית."
"ההתחלה של המוזיאונים," גלי חייכה חיוך קטן.
"כן, ככה הוא התחיל, אבל הוא עבר סוג של… אבולוציה?" מרי משכה בכתפיה. "בשלב מסוים נוצר אוסף של פריטים מיוחדים שהשתלבו יחדיו ונוצר כוח פלאי באמת, ואז המצב התהפך. במקום שאנשים יאספו אליו חפצים, הוא אוסף אליו אנשים. אלה שלבו חפץ בהם, וכרגע זו את."
"אני?" גלי לא ידעה אם זה אומר שהיא צריכה להרגיש מוחמאת. היא הסתכלה על החדר במבט חדש. הוא לא השתנה, אבל נדמה כאילו היתה לו נוכחות אחרת.
לפתע החדר נרעד. בהתחלה רעד עדין, כמו צמרמורת בגב חתול המתמתח. אבל הרעידות לא נרגעו. הן המשיכו והפכו לתזוזה תזזיתית, כאילו זמזום הצרעות התממש והרעיד את החדר.
המוצגים שקשקו, השלד התנדנד מצד לצד, אבל באופן בלתי נתפס דבר לא נפל, נשבר או התנפץ. הם רק ריקדו במקומותיהם, ללא יכולת לממש את הרעידות לכדי הרס ממשי.
"מהרי," מרי תפסה בידה, "תבחרי אחד מהפריטים, אנחנו חייבות לצאת מכאן."
"מה? מה קורה?" גלי הסתכלה בפראות מצד לצד.
"אסור לנו להישאר כאן במצב הזה," מרי דחפה אותה לכיוון אחד המדפים. "תבחרי."
גלי עצמה עיניים ושמה לב שהיא לא נושמת. הרעידות התגברו והזמזום חדר לה לראש, משתלט על מחשבותיה, על כל ישותה. "את לא יכולה לתת לזה לקרות שוב!" היא כעסה על עצמה. "זה לא כזה קשה, פשוט תבחרי!" אבל עינייה סרבו להיפתח.
ואז היא הרגישה יד על גבה, והזמזום באזניה נרגע. "הכל בסדר," היא שמעה. "את יכולה לעשות את זה."
היא פקחה עיניים. מרי חייכה אליה חיוך מעודד. המוצגים עוד ריצדו במקומותיהם, חסרי מנוחה כאילו הם מתפקעים מרצון לצאת משם. היא הושיטה יד ונגעה במאובן מוטבע באבן של שלד מושלם של יצור בגודל כפול מכף ידה.
הזמזום פסק בפתאומיות. הריצוד נרגע והכל החשיך. לפתע היא עמדה ליד מרי על גדת אגם עצום בגודלו, וסביבו אדמה מכוסה שרכים ועצים ענקיים. היא נרתעה והסירה את ידה מלטאה משונה שעמדה על סלע גדול. הלטאה הסתכלה עליה בעיניים גדולות וכהרף עין קפצה מהסלע ורצה, נעלמת בין הצמחייה.
"מה זה היה?" גלי שאלה.
"פסיטקוזאורוס," מרי חייכה אליה.
"מה?" גלי לא ידעה איך לשאול את כל השאלות שהתרוצצו במוחה, ומיצתה את כולן בשאלה האחת הזו.
"בואי," מרי הנחתה אותה. "את אחת מאיתנו עכשיו." הן התהלכו על שפת האגם הצלול. גלי הבחינה בדגים גדולים ומשונים בין צמחיית מים סבוכה. "אנחנו החוקרים והחוקרות. אנחנו אוספות, אנחנו מעריכות. כל אחת ואחד מאיתנו, אנחנו לא רבים, הגענו לחדר הזה בשלב מסוים, כשההערכה שלנו לטבע, ליופי, לפלא הבריאה, העירה את תשומת לבו של החדר. כשהשעה נכונה, מבחינתו – אל תשאלי אותי לפי מה הוא מחליט, אני לא יודעת – " היא חייכה אליה, "הוא מזמן אותנו אליו בפעם הראשונה." הן נעצרו כשייצור מעופף ענק צלל אל תוך המים. הן הסתכלו בשתיקה על האדוות שהוא השאיר באגם, כשלאחר דקות ארוכות הוא פרץ החוצה, דג מפרפר במקורו, נחת במלכותיות על האדמה ובבליעה אחת הדג נעלם בבטנו. הוא נתן בהן מבט ארוך, הסתובב והמריא בחזרה השמימה.
"עכשיו תוכלי לחזור לחדר כרצונך," מרי המשיכה להתהלך. "רק תחזיקי את אחד מהפלאות שלך – אני יודעת שיש לך כמה וכמה – ותגיעי אליו. אבל אי אפשר להישאר בו זמן רב. רק למשך כמה דקות ואז אנחנו תמיד צריכות לבחור אחד מהפריטים שלו, ולבקר במקומות כאלה – או לחזור הביתה."
גשם דק התחיל לרדת. גלי נשמה את האוויר הלח והריחה ריח אדמה רטובה, רקבובית ומליחות. ריח של עולם ענק, קדמון ופלאי. היא מצאה את עצמה נושמת נשימות עמוקות, ממלאת את ריאותיה, מרגישה אותן מתרחבות כפי שמזמן לא קרה. היא הרגישה נוח באופן מפתיע, במקום הזר והמוזר הזה. כאילו ישותה לא מתנגדת אלא דווקא מקבלת את המצב בברכה. "תמיד ציפית ליותר מהחיים השגרתיים שלך," היא הזכירה לעצמה. "היתה לך הרגשה שהעבודה שלך במוזיאון היא דלת שעוד לא פתחת עד הסוף."
הן הגיעו לסבך שרכים ומרי עצרה אותה בדחיפות ,"ביצים – " היא הצביעה. הן התרחקו כשנהמה רועמת נשמעה מתקרבת אליהן מתוך העצים. "זה הזמן להסתלק מפה," מרי החזיקה שוב בידה של גלי והכל החשיך.
גלי מצאה את עצמה שוב בתוך החדר, שכעת היה שקט כמו חתול שבע. "וואו," היא חייכה חיוך ביישני. מרי הנהנה, "זה לא מפסיק להפעים. אף פעם לא מתרגלים לזה."
"וזה מסוכן לנו, שם?" גלי שאלה.
"כן. לא יותר ולא פחות מבכל מקום אחר," מרי ענתה.
גלי התחילה להסתובב בחדר, מלטפת בעיניה את הקונכיות, את הציפורים המפוחלצות, את ענקי הפנינים. "אל תגעי," מרי הזהירה כשגלי הושיטה יד. "את צריכה לבחור, אי אפשר סתם ככה לגעת."
גלי איגרפה את כפות ידיה. מתרה בעצמה לא ללטף את המוצגים. רחש קל נשמע כאילו מרחוק. הדרקון הכחול המעוטר על כד פורצלן לבן זז פתאום. היא לטשה בו מבט כשהבינה שהכד רועד.
"קדימה, תבחרי." מרי החזיקה שוב בידה.
בלי להסס גלי החזיקה בידה השנייה בכד, והכל החשיך.
הן עמדו בתוך ארמון מפואר, ראוותני ועמוס קישוטים. רצפת ההיכל היתה זהובה, מחולקת על ידי מחיצות עץ מגולפות ועדינות, מעוטרות אבני ירקן ופנינים. כלי פורצלן לבנים, אגרטלי אמייל כחולים ושעונים מכניים הוצגו לראווה, מונחים על רהיטי עץ מגולפים בדמויות דרקונים ועגורים.
"מה אתן עושות כאן?" איש לבוש חלוק משי ארוך עם רקמת טווס בקדמתו שאל אותן בסינית, כשגלי מיהרה להסיר את ידה מכד הפורצלן. היא הסתכלה עליו והופתעה לגלות שלבה לא החסיר פעימה מחשש, כפי שהיתה מצפה מעצמה.
"הקיסרית מחכה לכל הדיפלומטים לתה בגן," הוא זירז אותן לבוא אחריו. גלי פקחה עיניים שואלות לכיוון מרי, שענתה בלחישה, "החדר דואג לנו."
הן יצאו לחצר. תחת סככת משי ישבה אישה על כס עץ מגולף, לבושה חלוק משי ארוך, רקום בחוטי זהב. שיערה עוצב בתסרוקת מורמת לשני הצדדים ועוטר בפרחי משי ובסיכות ירקן ופנינים. היא החוותה ביד עם אצבעות מכוסות חודי זהב ארוכים לקבוצת נשים לבושות שמלות מחוך נפוחות וחבושות בכובעים רחבים. שורת שומרים חמושים במוטות ארוכים עם להבים בצורת סהר ניצבה בגבה אליהן. גלי מצאה את עצמה ממשיכה ללכת מבלי להסס. ניחוח עדין של פרחי לוטוס מילא את האוויר והיא נשמה נשימה עמוקה. "תראי אותך," היא חייכה לעצמה.
הקיסרית עדיין לא ראתה אותן מתקרבות כשמרי החזיקה את ידה של גלי והחצר החשיכה.
"למה חזרנו?" גלי שאלה כשהן עמדו שוב בחדר.
"זה עלול היה להיות ביקור ארוך," מרי ענתה. "את תראי, זה שואב ממנו אנרגיה. את לא יכולה להגזים, בעיקר בהתחלה."
גלי חיבקה את עצמה. היא רצתה להמשיך ולבחור פריטים – הם הסתכלו עליה, משכו אותה, ביקשו ממנה לבחור אותם, הבטיחו לה פלאות.
"תחזרי הביתה," מרי אמרה וניתקה את החוט שהתחיל להתלפף סביב ליבה של גלי. "את יכולה לחזור לכאן. את רק צריכה לבחור."
"ואם אני לא רוצה לחזור הביתה?" גלי שאלה.
"זה לא מקום שאפשר לחיות בו. כמו תיאטרון, הוא מציג בפנייך הצגה. אבל אלה לא החיים האמיתיים שלך. הוא יכול רק לתת לך יופי, שמחה, הקלה. הוא יכול להעשיר את חייך מעבר לכל דמיון. אבל את צריכה לחיות."
גלי נשמה נשימה עמוקה והנהנה, "איך אני חוזרת?"
"תחזיקי את האוצרות שלך, ותבחרי לחזור הביתה." מרי הסתכלה על כיסי הסריג של גלי.
גלי הכניסה את ידיה לכיסים והוציאה את הקונכייה ואת המאובן. "מרי," היא אמרה בזריזות, כשהזמזום הרחוק התחיל. "אני מכירה אותך, נכון? את מרי אנינג?"
"כן," מרי חייכה.
"איך זה שאת…?"
"חיה?" מרי שאלה.
גלי הנהנה.
"אני בעבר שלך, ואת בעתיד שלי. אבל פה בחדר אנחנו יכולות להיפגש," מרי ענתה.
"איך?" גלי שאלה.
"פשוט תבחרי, וגם אני אבחר – ונגיע לכאן יחד."
הזמזום התגבר. "להתראות לבינתיים," מרי אמרה.
גלי ליטפה את הספירלות של הקונכייה והמאובן, עצמה עיניים, וכשפקחה אותן היא היתה שוב בבית, מתחת לאדמה, עם השכנים שהתחילו לטפטף החוצה. היא עלתה איתם במדרגות ונשמה נשימות רגועות.
היא הרגישה עייפה, ולא כמו בדרך כלל אחרי ההפרעות הליליות. היא היתה מותשת כאילו שחתה נגד הזרם במשך שעות, עד שהגיעה לחוף. אבל רגליה לא רעדו, לבה היה שקט, וזמזום השכנים נשמע לה חלש ובלתי מזיק.
היא נכנסה למיטה, מקווה ששנתה לא תופרע שוב, מבינה שהיא תצטרך לנוח לפני שתוכל לבקר שוב בתיאטרון הזיכרון, בחדר הפלאות. אבל היא גם הרגישה שבפעם הבאה שהצליל הארור יתפרץ אליה, מקים אותה ומבריח אותה למטה, היא תצליח לנשום, כי היא תדע שעולמות עשירים ויפים מחכים לה. שחייה מלאים פלאות.