אדיר ישב ישיבה מזרחית על השטיח הפרסי ליד השולחן בסלון. בידו אחז בחוזקה טוש בצבע כחול. הוא היה מרוכז לחלוטין בדרמת הכדורגל המתפתחת בדמיונו. התוצאה 2:2, וזו הייתה ההזדמנות האחרונה של הנבחרת שבכחול־לבן לכבוש שער בדקה ה־90. היה ברור לו שמרדונה יבצע את המהלך האגדי שלו ויבקיע שוב עם היד, וגם הפעם, בדרך נס, השער יהיה חוקי. אדיר ניסה בכל כוחו להנציח את הרגע המכריע של המשחק והמשיך לצייר בדייקנות של ילד את מהלך הכדור בין השחקנים השונים עד לשער המיוחל. כבר שבועיים שכל יום אחרי בית הספר הוא מתיישב מול שורת הטושים ודפי המדפסת הישנים שחיכו לו על השולחן בסלון, מנסה ללכוד עוד רגע היסטורי ממשחקי המונדיאל שמתרחשים אצלו בראש. את הדפים סבו לקח מהעבודה לפני שיצא לפנסיה. דפים עם חורים בצדדים, דפים שמתאימים למדפסות העתיקות של פעם, בתקופה שהמדפסת הייתה מושכת אותם פנימה אל קרביה מלאי המחטים.
במשחק הבא, שהחל מיד עם סיום הציור, אדיר שוב דמיין את הנבחרת האהובה עליו מתחילה מהלך התקפה מתפרצת אדירה, כבר בדקה הראשונה של המשחק. השוער של היריבה בדיוק ביצע זינוק לצד הלא נכון וכדור מסובב טס במהירות לצידו השני של השער.
ואז זה קרה.
משהו בתודעה של אדיר השתנה. הוא ממש שמע קליק חזק, כמו פתיחת מנעול של דלת, ואז משהו השתחרר, התגבש, או אולי פשוט הוא התבגר בן רגע.
משהו השתנה בשער שדמיין כרגע בעיני רוחו. פתאום זה הרגיש קצת פחות אמתי. הוא פתאום הרגיש קצת אחרת. השטיח שישב עליו שעות כל יום, החל לגרד את שוקיו החשופות. המכנסיים הקצרים שלבש, הרגישו לו צמודים מדי על ירכיו. הוא חש את הרטיבות הדביקה של חולצתו הצמודה לגבו הרכון מעל לשולחן. הוא התבונן בערמת הציורים שלו והם נראו לו קצת ילדותיים. הוא בלע את הרוק שהצטבר לו בחלל הפה והתבונן שוב בסלון של סבו וסבתו. על הקירות השקיפו עליו תמונות הגּוֹבְּלֶנִים הממסגרות שמתארות נופים שלווים של נחל עם בית קטן והרים ברקע, מהוויטרינה של הארונות בסלון הציצו עליו פסלים לבנים וצבעוניים של חיות ונשים כולם עשויים מפורצלן. הכול פתאום נראה לו קצת יותר רציני, קצת פחות קסום, קצת יותר עצוב והרבה יותר לבד.
זיכרונות מהשבועיים האחרונים החלו לצוף בראשו. דליה, הילדה עם הסנדלים האדומים והקוקו, מביטה בו ואומרת למורה: "אני לא רוצה לשבת לידו, המורה, הוא תופס את כל השולחן". אמיר ושרון צוחקים עליו במסדרון בהפסקה: "מי רוצה להיות חבר שלך, יא שמן". אפילו מוטי, שכל בוקר היה נפגש איתו ליד המכולת השכונתית והולך איתו יחד לבית הספר, צעק אליו: "לך תבכה לאמא שלך, חתיכת תינוק מגודל", אחרי שכמה ילדים הצליחו לצלוף בו אבן בבטן והוא החל לבכות. עוד ועוד זיכרונות מבית הספר החלו לעלות במוחו. רגעים שתמיד התעלם מהם, פתאום החלו לחלחל לתוכו פנימה.
ואז משהו בליבו נסדק. במהירות של צונאמי החלו לזרום פנימה תחושות קשות שאדיר לא הכיר, פוערות את הסדק לכדי קרע עצום, פועם ומלא כאב. אדיר ישב בסלון בשקט, מרגיש כיצד כל העלבונות והמילים הלא יפות שספג עד היום בבית הספר צפים כמו שמן על מים ונדבקים למוחו כמו זפת. הוא חש איך עולמו הפנימי אט־אט מתרחב ומנסה למתוח אותו מבפנים. הכאב הראשוני שחש בלבו גלש במורד אבי העורקים, חצה את חזהו והתמקם עמוק בבטנו. הכאב היה מפלח וחד כמו סכין שננעצת שוב ושוב, בלי הפסקה, מזכירה לו את התחושה של המיגרנות שמהן סבל, רק שעכשיו הוא הרגיש את זה בבטן. הוא אחז בבטנו, מתפתל מכאבים, אך לא העז להוציא ציוץ. צליל לא נפלט מפיו הפעור מכאב.
אדיר שתק. כי סבא ישן.
בכל יום ב־13:00 בדיוק, סבא שלו היה טופח קלות על ראשו, אומר בלחש "לא להפריע בשְׁלָאפְשְׁטוּנְדֶה", ונכנס לחדר השינה שלו. עד השעה 16:00 חל איסור מוחלט לעשות רעש בבית. עד כדי כך שררה דממה בבית, שהסדרה המצוירת האהובה על אדיר בשעות האלה, "נו, פָּגָדִי!", תמיד התנגנה על השתק. עד לפרק האחרון ששודר, אדיר היה בטוח שהיא בעברית.
אדיר רצה לבכות בכי תמרורים, אך הוא נשך את שפתיו בחוזקה, כך שרק יבבה חרישית הצליחה להיחלץ מבניהן ושתי דמעות גדולות התגלגלו במורד לחייו. אם סבתו הייתה עכשיו חוזרת מהעבודה, הוא היה מקבל חתיכה מהשוקולד השוויצרי שהוא כל כך אהב. זה שהיא תמיד החביאה בשידה שבחדרה. שוקולד תמיד היה בשבילו פתרון פלא לכל בעיה או מכאוב. סבתא שלו ידעה את זה וגם אמא שלו ידעה את זה, כך שכל בעיה תמיד נפתרה באותה דרך מתוקה.
אז אדיר אסף את כל האומץ שהיה בו, קם בשקט, התרומם מהשטיח והחל להתגנב לחדר של סבתו. הוא פתאום תהה, בפעם הראשונה בחייו, למה לסבא ולסבתא יש חדרים נפרדים. מחשבה שאף פעם לא עלתה בראשו קודם לכן. אמא שלו התגרשה מאבא שלו עוד לפני שהוא זכר משהו, אז ברור לו למה היא ישנה לבד בחדר. גם הוא ואחיו ישנים בחדרים נפרדים. אבל בפעמים הבודדות שהיה אצל חברים לכיתה, ראה שההורים שלהם ישנים באותו חדר. מחשבתו שבה אל חתיכת השוקולד השווייצרי שהתחבאה בחדרה של סבתו. הוא רצה להרגיש טוב שוב. הכאב בבטנו עדיין לא הרפה והוא רצה להרגיש את המתיקות המרפאת של השוקולד.
הוא פתח חרישית את הדלת ונכנס לחדר המוחשך והאפלולי. הוא לא זכר שאי פעם אור יום מילא את דירתם של סבאו וסבתו. הוא התרגל לחיות באפלה של הצהריים, כך שלא הייתה לו שום בעיה להגיע לשידה ליד מיטתה ולפתוח את המגירה הראשונה. הידד הוא שמח בליבו, המגרה הייתה מלאה בתכשיטים מזהב שסבתו הצליחה להבריח מרומניה כשעלתה לארץ, וכמובן שקית חצי מלאה של השוקולד המיוחל. מתוכך אינסטיקט קדמוני אדיר הסתכל לצדדים לראות שאין אף אחד שצופה בו בזמן הגנבה, ומיהר לקחת שלוש חתיכות שוקולד שוויצרי בצורת פיל שהיו עטופות בנייר צלופן כסוף ומרעיש להחריד. במיומנות החרשת הרעשים שפיתח בתקופה ששהה אצל סבו, מיהר לשחרר את אחת מחתיכות השוקולד מהעטיפה ותחב את כולה בזריזות בבת אחת לפיו. השוקולד נמס במהירות בחמימות פיו, שוטף אותו במתיקות אדירה ומענגת. כל הכאב שחש החל להישטף ולהיעלם ובמקומה תחושת רווחה ואושר מלאו את ביטנו ואפפה את מוחו. ככל שעבר הזמן, המתוק ריכך את כאביו והכניס תחושה של מסוגלות, של ביטחון עצמי, של נחת, של סיפוק ושל טעם לחייו. אך אז נמסה החתיכה האחרונה בפיו ונגמרה, והקרע החל להיחשף שוב שולח פעימות של כאב. אדיר התבונן בשתי החתיכות הנוספות בידו ובשקית החצי ריקה שבמגירה והתלבט. מצד אחד הוא רצה לדחוף לפיו כמה שיותר שוקולדים וכמה שיותר מהר כדי לשוב ולהתענג על תחושת המתיקות והמלאות שהם נותנים. מצד שני הוא לא רצה שסבתו תחשוב שהוא חזיר וגנב.
אדיר החביא את העטיפה של השוקולד שסיים בכיס מכנסו, סגר את המגירה והתבונן בשתי החתיכות שנותרו בידו. הוא התפלא איך חתיכה חומה וקטנה שכזו יכולה לגרום לו תחושה כה נפלאה. למען האמת, אוכל לרוב היה מסוגל לשפר את הרגשתו. אוכל תמיד גרם לו להרגיש בסדר עם עצמו, עם אחרים, עם אחרות, עם בית הספר, עם משפחתו הקטנה ועם רגשותיו. אבל הפעם הוא היה מבולבל. הפעם הגיעו תחושות חדשות יחד עם הכמיהה למתוק. הפעם הוא התחיל להרגיש גם אשמה, בלבול ודחייה עצמית. הוא אף פעם לא הרגיש ככה קודם.
בהחלטה חפוזה הוא דחף את שתי חתיכות השוקולד לכיסו השני, יצא חרישית מחדרה של סבתו והחל להתגנב למטבח. דלת ההזזה בכניסה למטבח חרקה תמיד כך שגם הפעם היא לא אכזבה. החריקה פילחה את השקט בדירה ואדיר קפא, מלא יראה ופחד.
אבל למזלו, סבא לא התעורר.
אדיר ניגש להציץ במקרר. הייתה שם חצי צנצנת חרדל, נקניק פרוס מאוסטריה שסבו הביא מהחופשה האחרונה, ממרח כבד קצוץ וצנצנת מלאה במלפפונים חמוצים, שום ופטרוזיליה, כמו שסבו אהב להכין. בקצה המדף העליון הוא ראה את מה שחיפש. בתוך עטיפה כסופה ומבריקה, נח לו גוש צהבהב וחצי קשה למגע של "חמאה הולנדית משובחת", כמו שסבו היה נוהג לומר.
אדיר הוציא אותה בשקט והניח אותה על שולחן המטבח שתמיד היה מכוסה במפת פלסטיק משובצת בגוונים של אדום ולבן. על השולחן היו צנימים עבשים שחיכו ליום טוב יותר, שכנראה לא יגיע, ושקית עם לחמניות עגולות וטריות. הוא פתח בשקט־בשקט את השקית, שתמיד בשעות הצהריים נהגה להרעיש יותר מהרגיל, והוציא לחמנייה עגולה עם הצ'ופצ'יק הזה שנראה כמו קצה של בולבול מקדימה.
כאב הבטן הנורא התערבב עם מיצי הקיבה שלו שהחלו כבר לבעבע והרוק הצטבר בפיו. אדיר בצע את הלחמנייה ומרח את החמאה בסכין שחיכתה כאילו רק בשבילו על השולחן. ואז, בביס אחד, הוא תקע את כל החתיכה הענקית פנימה. התחושה הייתה נהדרת, רכה, חמימה, שמנונית, ואז- בום.
זה נתקע.
מחנק, מועקה, לחץ בחזה, חוסר אוויר וסבל.
הוא ניסה להוציא את הגוש התקוע עם אצבעותיו, אבל החתיכה כבר החליקה עמוק מדי. הוא ניסה לטפוח על גבו. ניסה לבלוע פנימה. שום דבר לא זז. הפאניקה השתלטה על מוחו והוא היה מבוהל. הוא הרגיש איך האוויר אט־אט אוזל מראותיו. דמעות החלו לזלוג מעיניו. הדמעות תמיד באו כשהיה לו קשה. קשה עם הילדים בכיתה, קשה עם המורה, קשה עם אמא שלו או כשקשה עם אחיו הגדול. אדיר התמוטט לרצפה, נאבק לא לצרוח פן יעיר את סבו הישן, הוא רק קיווה שהסבל הזה ייגמר במהרה.
ואז זה קרה.
כחכוח עוצמתי.
שיעולים חנוקים.
אוויר.
כאב.
חיים.
אבחות אוויר קצרות, קצובות וצרודות. שיעולים חנוקים שנפלטו מתוך בית החזה של אדיר ומילאו את חלל המטבח. הוא השתנק על הרצפה ולא האמין ששרד את האירוע.
מה הציל אותו? מי הציל אותו? הוא הרגיש כאילו משהו דחף את הגוש הזה מבפנים. מעמוק־עמוק בפנים.
"אני מחכה להכרת תודה", נשמע קול צפצפני מפינת החדר.
אדיר, שפניו היו עדיין סגולים מהחנק ונשימותיו חורקות וצורבות, הרים אט־אט את מבטו. יצור קטנטן וסגלגל, נוטף ריר סמיך ודוחה למראה, הביט בו בעיון.
"איכס…" פלט אדיר בקול צרוד ושוב חווה התקף שיעולים נוסף.
כשסיים, הסתכל שוב לכיוון היצור וראה את מגבת המטבח האהובה של סבתו, שנקנתה בטיול האחרון בווינה, משמשת אותו כמגבת אמבט לניגוב כל הנוזל הרירי שנטף ממנו.
"מה אתה עושה?" לחש אדיר בצעקה שקטה.
"מה נראה לך? מנקה ממני את כל הזוהמה הזאת שיצאה ממך. ועדיין לא שמעתי תודה", התריס בפניו היצור הקטנטן.
"אתה משוגע? זו המגבת האהובה של סבתא שלי, תעזוב אותה!" השתולל אדיר על הרצפה בדממה.
היצור הביט במגבת, משך בכתפיו הקטנות.
"היא אבודה. נצטרך לטפל בה אחר כך."
"נו, התאוששת?"
אדיר התיישב לאיטו כשגבו שעון על הפריזר הקטן ששמר בקירבו את עשרות הנקניקים שסבו היה מביא כל שנה, בסוף החופש הגדול, מהחופשה באוסטריה. תמיד אוסטריה, תמיד ביולי־אוגוסט, תמיד עשרות נקניקים.
"אני יותר טוב, תודה… מי אתה? מה אתה? ומאיפה באת?"
היצור סיים לנגב את זנבו והשליך לכיוון אדיר את המגבת המטונפת.
"אני לאון, והגעתי משם" והצביע בידו הקטנה, בעלת ארבע האצבעות שהסתיימו בטופרים קטנים וחדים, ישר לכיוון בטנו המשתפלת של אדיר.
"מ… מאיפה?" שאל אדיר, מבולבל.
"משם. מבפנים. מהחלל גדול שנפער בך, אני עברתי דרכו. אתה יודע שהייתי צריך לדחוף בכל הכוח את הגוש החוצה, אחרת היית מת." דממה שררה במטבח בזמן שלאון בהה בעיניו הגדולות באדיר מחכה שתגיע כבר הבנה של גודל המעשה שעשה.
"מה אתה?" שאל לבסוף אדיר בתמימות הילדית שלו, בלי שמץ פחד או חשש.
"כמו מה אני נראה?" שאל אותו לאון בהתגרות מתריסה.
"רגע, תן לי להסתכל עליך קצת יותר מקרוב."
לאון התקרב לאדיר.
ממרחק של חצי מטר ראה אדיר יצור קטן, סגלגל, שנראה כמו עכבר עם עיניים ואוזניים גדולות, קצת שעיר מקדימה ולוחיות שריון על ראשו, גבו, בטנו וזנבו, שלא היה קצר כלל.
"אני לא יודע מה אתה," השיב לו לבסוף אדיר, "אני לא מכיר חיה כמוך."
"אולי אתה סוג של עכבר? אולי הכלאה בין עכבר לצב? אני באמת לא מכיר…."
נראה שלאון לא נעלב מהכנות של אדיר.
"אני ארמדיל, נעים מאוד, ואני באתי לעזור לך, אדיר," חייך אליו לאון.
"מה? למה? במה לעזור לי?"
"תקשיב, יש דברים שאתה עדיין לא יכול להבין. אתה קטן מדי."
"אני יותר גדול ממך", קטע אותו אדיר.
"נכון, אבל עדיין אתה לא מסוגל להבין אותם" לאון ניער את ראשו הקטן והחמוד. "עזוב, אולי פשוט נהיה חברים." אמר בקול מתוק וחיוך מלא שיניים קטנות וחדות שהזכיר בובה של טרולים עם שיערות ארוכות וצבעוניות.
חברים היתה נקודת התורפה של אדיר, בכל מקום שהגיע עליו תמיד חיפש אותם, אבל אף פעם לא מצא. כשלאון הציע חברות, מייד התפשטה בתוך ליבו של אדיר תחושת חמימות ורכות כמו של לחם טרי שזה עתה יצא מהתנור. אדיר חייך, הרים את לאון וחיבק אותו חזק חזק כמו דוב, כמו שהוא אהב לחבק, כמה שיותר קרוב לליבו. לאון הרגיש כמו מרשמלו עם שריון. אדיר שמח כל כך על החבר החדש שסוף סוף מצא כך שכל שאר חוויות היום נשכחו ממנו לגמרי. אפילו הכאב בבטנו כבר כמעט שלא היה מורגש.
אז לאון הביט מעלה והחוויר.
בזריזות של סנאי התחמק מאחיזתו של אדיר וקירב את פרצופו הקטן והשעיר לפרצופו של אדיר ולחש ישר לאפו:
"אוכל זה לא הפתרון לכל דבר."
"תזכור שאתה אף פעם לא לבד."
"ויש בך משהו טוב, ילד." לאון חייך ליטף בעדינות את לחיו של אדיר ואז הוסיף
"אני." קרץ וקפץ לתוך בטנו של אדיר.
אדיר היה כל כך מרוכז בחברו החדש שאפילו לא שם לב לרעש החריקה של דלת המטבח. לסבו שעמד עכשיו מעליו, רותח מזעם על כך שהעירו אותו מהשינה. ולחגורת העור שהיתה מתוחה היטב בין ידיו.