החדר הקטן היה אפל כמו הלילה. תריסי החלון היחיד נחו מוגפים, מונעים, לצד הדלת הסגורה, כל תקווה לאור טבעי. לא שהשמש עוד האירה בשעת לילה מאוחרת – או שמא שעת בוקר מוקדמת – זו. בפינת החדרון ניצב פח ריק למחצה, בתוכו ומסביבו פזורים דפים בדרגות קימוט שונות. במרכז, על הרצפה שלא נוקתה זה זמן מה, עמד שולחן פשוט. עליו ניצב מסך מחשב – מקור האור היחיד – ומולו, על כיסא מרופד, ישב אדם בודד. עיניו עייפות, אדומות ממאמץ וממחסור בשעות שינה. אצבעותיו פיזזו על מקשי המקלדת, מפעם לפעם עוצרות בציפייה לפקודות המוח המותש. זוג המשקפיים שהרכיב נצץ באור המסך, ובשילוב עם שיערו הלא מסופר, שיווה לו מראה כמעט מטורף.
"עוד קצת… רק עוד קצת", מלמל לעצמו בשקט, כבר לא מודע לתנועות שפתיו. ידו ניגשה באגביות אל אחת מכוסות הקפה הפזורות סביבו. גם היא, למגינת ליבו, רוקנה זה מכבר. תוך רגע חזר להקליד באותה תנועה מכנית. הפתרון היה בהישג ידו, ידע. הוא ממש יכול היה להרגיש את מחשבתו המגששת מתקרבת לתשובה, נוגעת לא נוגעת בסוד שחיפש. מבעד לתריסים החל העולם להתבהר, שמש צעירה עולה מבעד לאופק. הוא, בשלו, המשיך במלאכתו המתישה. רק עוד קצת…
◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇
דוקטור אריק הופמן הלך במרץ ברחוב, נהנה מאוויר הבוקר הקריר. עמודי התאורה, שזה עתה כבתה, ניצבו איתנים, ואור השמש הזהוב צבע את העולם באור יקרות. צליל הרוח, מורגש היטב ברחוב הדומם, נשא עימו את ריחות השיחים והאילנות מהגן המתקרב. מביט בחזותם המרשימה ובענפיהם הרחבים של העצים מולו, הופמן לא יכול היה שלא לתהות – כתמיד – איך נתנו המתמטיקאים את השם 'עץ' לרצף של נקודות וקווים. אולי העולם באמת צודק, ואנשי המדע צריכים לצאת קצת יותר לנשום אוויר צלול. ואולי הוא סתם מחפש דרכים להוציא את תסכולו.
הוא נד בראשו לעצמו. העובדה שהיה אדם של תורת המספרים לא באמת נתנה לו הצדקה של ממש לרדת על אנשי תורת הגרפים, לא משנה עד כמה הדבר מפתה. בייחוד לא כשהם הצליחו להשיג את המענק אחריו חיזר, חשב במרירות קלה. עיוות רוגז חלף בפניו לפני שנשם עמוקות, משחרר את האוויר ואת מירמורו גם יחד. מטרת הליכת הבוקר הייתה לנקות את הראש ולהתחיל את היום רענן, לא לחשוב על עבודה עוד לפני האוכל.
הדוקטור המשיך לצעוד במהירות, פונה אל הגן מצידו השני של הרחוב. מחשבותיו נדדו אל הצלילים החרישיים שהקיפו אותו בעודו חוצה אל הגדר הנמוכה שמולו: רשרוש עלים ברוח הקלה, ציפור מזמרת בחיבה לבוקר העולה, חתול – או שמא תינוק? – מיילל ברכות. הוא מעולם לא הצטיין במשחק הזה. בדיוק כשהגיע למסקנה כי אכן היה זה חתול – הרי איזה מן הורה יוציא את ילדו לטיול בשעה שכזאת? – מנגינתה העמוקה של סונטה מוצרטית קטעה את מחשבותיו.
לא מורגל בשיחות כל כך מוקדם בבוקר, הוציא את המכשיר הנייד מכיסו. פניו הביאו את פליאתו כשקרא את השם שהופיע על המסך. דויד בלמן. ממתי הוא בכלל ער בשעות האלה? אצבעו החליקה על כפתור המענה כמעט מעצמה, בעוד מוחו הקודח החל להריץ סרטים. אחרי התמהמהות של רגע הצמיד את הטלפון לאוזנו.
"דויד? בוקר טוב," פתח, מחשבותיו עדיין ממענות לנטוש את שלוות הבוקר לטובת השיחה.
"אריק, היי. בוקר…?" את ההיסוס שבקולו קטעו צליל חריקה קטן וצעקה פתאומית. "בוקר טוב, מסתבר. רק, מה- מה השעה עכשיו?" תהה, צרידות קלה מסתננת לקולו.
"שוב? אני יודע שאתה בן אדם של לילה, אבל הפעם באמת הגזמת. אתה צריך לישון נורמלי, אתה יודע. משהו עם תשישות מצטברת וירידה בתפקוד הכללי. תראה, אני לא ביולוג, אבל-"
"אריק, שעה".
"אהם, כן. עכשיו שש וחצי."
"כבר?!"
"זה מה שקורה כשאתה מתנהג כמו ילד ונשאר ער כל הלילה. על מה עבדת הפעם?"
"אה, כן, זה," בלמן התחדד, נזכר במטרת השיחה המקורית, "יש לך רגע לפגוש אותי בג'ולי באזור אחת?"
"נראה לי שכן, היום יש לי רק הרצאת בוקר. אבל למה בית קפה בצהרים?"
"כי לילה טוב".
השיחה נותקה רגע אחר כך, מותירה את המתמטיקאי עם יותר שאלות מתשובות. זאת לא הייתה תחושה מפתיעה בהתחשב בבן שיחו, אולם כבר ידע שהמצב לא בהכרח ישתפר – ובהחלט ייתכן שידרדר – אחרי הפגישה שקבעו. ניחא, הוא יוכל להתעטף בדאגה מאוחר יותר. כרגע הגן שנפרס לפניו חיכה לו, הירוק נראה יפה ומפתה יותר מלפני. רגליו חזרו לנוע במרץ, משאירות את תהיות השיחה מאחור. אם רק הזמן היה ממתין באותה סבלנות של העצים והדשא, כמוהו גם הרצאת אינפי בשמונה בבוקר…
◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇
שש שעות והרצאת אינפי אחת מאוחר יותר, עמד הופמן בכניסה לבית הקפה הקטן. המקום נראה מסביר פנים: שלט ירוק בכתב מסוגנן קרא לו פנימה, ושולחנות העץ שפוזרו בחזית העניקו תחושה ביתית. הרחוב המה אנשים בדרכם לאכול, וניחוחות מגרים עלו מכל עבר. הוא הציץ בשעון שעל מפרק ידו. רבע לאחת, הוא הקדים קלות. לא נורא, יהיה לו זמן לשבת ולהזמין משהו נורמלי לארוחת צהרים. בכל מקרה דויד בטח ייקח רק איזה כריך וכוס קפה. הוא נכנס לחנות הקטנה דרך דלת הזכוכית, חולף על פני כסאות מרופדים, והתיישב ליד שולחן לזוג. אז פתח את התפריט, מחפש מנה שתספיק להשביע אדם בוגר באמצע היום.
כעבור עשרים דקות נפתחה הדלת פעם נוספת, חושפת אדם עייף ומבולגן למראה. שיערו הארוך מדי נח סתור על ראשו, מזדקר לכל עבר ללא דפוס ברור. משקפיים עבי עדשות הסתירו את עיניו הכהות, ואלה סחבו תחתן שקים גדולים כמעט כמוהן. בגדיו – שאמנם היו נקיים – נחו ברישול על גופו הדק. תיק מחשב שכנראה היה שחור בעבר, נתלה על כתפו ברצועה. הוא נראה כאילו זה עתה קם משינה חטופה, מוחו עדיין שקוע בנבכי הדמיון. מבטו סרק את פנים החנות בקפדנות לפני שתפס את עיניו של הופמן. אז החל ללכת לכיוונו בכבדות, חומק בקושי ממכשולים בדרכו.
"דויד!" קרא המתמטיקאי כשזה עצר מול שולחנו. "אתה נראה זוועה".
"כן, כן, טוב לראות גם אותך. אבל ממתי יש פה את זה?" החווה בראשו אל מנת הפסטה מלאת הרוטב שנחה מול הופמן. בשלב זה מחצית ממנה כבר נעלמה מצלחתו.
"מסתבר שיש תפריט צהרים," הפטיר בעודו גורף למזלגו ערמת מזון נוספת, "אבל זה לא העניין. על מה רצית לדבר? כבר שבועות שלא ראיתי אותך בגלל הפרויקט העכשווי שלך. על מה אתה עובד בכלל?"
"תן לי רגע להזמין משהו, אני גווע. אחר כך נדבר."
הופמן לא אמר זאת מפורשות, אך מבטו שידר מידה מסוימת של חוסר שביעות רצון מבחירת חברו במקום המפגש. הוא לפחות היה יכול לזרוק שם של מסעדה נורמלית. לא שהדבר הפריע לבלמן. המדמ"חיסט היה שקוע לחלוטין בקריאת התפריט. זמן קצר לאחר מכן כבר הזמין כריך חביתה, והחל לשתות ברעבתנות מכוס הקפה שהוגשה לו.
"אז," פתח המתמטיקאי כשהגיעה המנה המיוחלת, "מה הסיפור?"
"אתה יודע מה תחום המחקר שלי, כן?" שאל בלמן, מגניב מילים בין ביס לביס.
"ברור, אלא אם כן שוב קמת בוקר אחד והחלטת לעבור תחום".
"נה, אני בלמידת מכונה בשביל להישאר. אין סיכוי שתראה אותי עובר למשהו אחר בשלב הזה."
"זה גם מה שחשבתי שיקרה עם מתמטיקה. אתה אפילו האחד שגרם לי להבין את הקסם של פולינומים. ותראה אותך עכשיו! שני תארים במתמטיקה רק בשביל לבגוד עם מחשבים. יש לך נשמה של מתמטיקאי יותר מלי, ועדיין עברת תחום."
"זה קרה לפני שנים, ואני לא מתחרט על כלום! חוץ מזה, שנינו יודעים שמתמטיקה טהורה הייתה תיאורטית מדי, ויישומית פשוט לא בשבילי. אם כבר אתה בוא למחשבים. זה יותר הגיוני משאני אחזור למתמטיקה."
"אין שום סיכוי שזה יקרה, אפילו לא בחלום." קבע הופמן בהחלטיות. "אבל מה קרה לך עם רשתות הנוירונים האלה שלך?" החזיר את השיחה לנתיבה המקורי.
"אה, כן. זה רעיון גאוני, אתה יודע. לנסות לחקות דפוסי חשיבה אנושיים, רק אצל מחשבים. אחרי הכל, המוח האנושי עובד בצורה דומה למדי, לפחות בבסיס שלו. הנוירונים מעבירים את האותות החשמליים ביניהם ממש כמו שטרנזיסטורים-"
המתמטיקאי נאנח. להזכיר לדויד רשתות נוירונים זה יותר גרוע מלדבר איתו עצמו על משפט לגראנז'. הוא לא עומד לחזור לנושא השיחה בקרוב, שלא לדבר על לסיים אותה.
"דויד!" קרא. בשלב הזה כבר ידע שהדרך היחידה להפסיק את השטף היא לקטוע אותו בכוח.
"אהם," כחכח בגרונו, ידיו עדיין אוחזות בכריך, או לפחות בחצי שנשאר ממנו. "בכל מקרה, לפני כמה חודשים חשבתי על אלגוריתם חדש. רעיון למימוש נכון יותר של רשתות נוירונים. ברור לי שלא מעניינים אותך הפרטים, אבל בוא נגיד שזה רעיון ברמת מועמדות לפרס טיורינג."
זה כבר הצליח לטלטל קלות את הופמן. "אתה מכוון לנובל של מדעי המחשב?"
"אל תשווה ביניהם. טיורינג ניצח מלחמת עולם. נובל יצר חומר נפץ." הוא נשם עמוקות, "אבל באמת שאין לי שמץ של מושג, זה סתם להבהיר לך עד כמה זה גדול. אם כל אדם מקבל רגע גאונות אחד בחייו, זה היה הרגע שלי."
"תמשיך" סימן בידיו.
"אז בחודשים האחרונים פרקטית אכלתי, שתיתי וישנתי את המודל הראשוני. אתמול- אה, הבוקר סיימתי לבנות אותו."
"אז זאת הסיבה ללו"ז הנער המתבגר שלך."
"אהם, כן. האבטיפוס גמור, אבל פה מתחילה הבעיה האמיתית. הבדיקה. תכננתי כמה מבחנים ראשוניים, אבל ממש אין לי מספיק בשביל לוודא שאנני עובד כמו שצריך."
"אנני?"
"כן, אנני. קוראים לו, Artificial Neural Network Intense Edition. בקיצור, A.N.N.E.I."
"סתם חיפשת ראשי תיבות שמסתדרים טוב".
"ברור, מי לא? זה היה זה או נֵרְווִי (Nervey), תבחר."
"בסדר. אבל למה אתה צריך אותי בשביל לתכנן מבחנים?" תהה הופמן, "לך למדמ"חיסטים אחרים, הם בטוח יוכלו לעזור יותר ממתמטיקאי."
"תראה, אתה אולי מתמטיקאי, אבל אתה מתמטיקאי ממש טוב בלוגיקה. אל תנסה אפילו להגיד אחרת, אני מכיר אותך מהתואר הראשון, וכבר אז ראו את זה. לא סתם מתאים לך מחשבים. חוץ מזה, אני לא מצפה ליותר מדי. בסך הכל משהו שיקנה לי קצת זמן לתכנן מבחנים נורמליים."
"אתה פשוט לא רוצה לחלוק את אנני עם אנשי מחשבים אחרים".
"הם ישנו את השם שלו לטראוויס", השיב בלמן מבלי להניד עפעף, פיו מלא בחתיכת הכריך שזה עתה נגס.
"מה רע בטראוויס?" שאל חברו בהרמת גבה.
"מה רע באנני?" החזיר באותו המטבע.
"שיהיה," נכנע המתמטיקאי, "מה אתה מחפש?"
"סתם בחינות יכולת ויעילות. לא צריך לחשוב על זה יותר מדי לעומק. אימנתי אותו על מתמטיקה ומדעי המחשב, אז מבחינתי אתה יכול לזרוק לו חידות או משהו."
"אם כך," חשב לרגע הופמן, "למה שלא תנסה להריץ אותו על אחת מבעיות המילניום?"
"האמת, למה לא בעצם? אין שום סיכוי בעולם שהוא יצליח להתמודד עם אחת משש הבעיות המתמטיות הגדולות בעולם."
"מה, ברצינות?"
"כן, זה עובד מבחינתי. מה כבר יקרה? אני אגביל אותו בזמן כדי לא לבזבז יותר מדי משאבים, וזה ייתן הצצה לא רעה על תהליכי 'חשיבה' והתמודדות עם בעיות מורכבות." סימן בידיו במרץ. בשלב הזה שאריות הכריך שעוד נותרו נעזבו מזמן על צלחתו. הוא חשב לרגע, "מקסימום זה יקנה לי מספיק זמן לתכנן מבחנים מתאימים יותר. זה לא שאני אצטרך לשלם למכון קליי אם זה לא יעבוד. להפך, הם אולי אפילו ישלמו לי אם איכשהו ייצא מזה משהו."
"טוב, כן." השיב הופמן, עדיין מופתע שהרעיון המגוחך תפס, "אז, באיזו מהשש תבחר?"
"לא יודע," התלבט בקול, "אולי P=NP? זאת היחידה במחשבים."
"מה עם השערת רימן?" הציע כמעט מתוך רפלקס.
"כמצופה מחנון של תורת המספרים. שנהמר על ערך ביט רנדומלי? או אולי נתחרה במציאת גבול נגזרת? המהיר מנצח, כמו תמיד."
"לא, באמת, תחשוב על זה רגע: זאת הבעיה הכי ותיקה מביניהן, עם השלכות על הכי הרבה תחומים. אפילו התקדמות בדרך לפתרון יכולה לעזור מאוד לעולם המתמטיקה. ואם איכשהו תצליח? זה לא רק מיליון דולר, זאת תהילת עולם! תהפוך לאנדרו ויילס החדש."
"נה, זה לא המשפט האחרון של פרמה, אל תגזים. קצת יותר ממאה חמישים שנים לא מתקרבות למעל לשלוש מאות שלקחו להוכחה ההיא, שלא לדבר על כמות המתמטיקאים שהלכו בדרך. אבל אני מבין מה אתה אומר. קיבלתי." לקראת סוף דבריו קם במהירות, כמעט מפיל את כיסאו בתנועה הפראית. הוא הכתיף את תיקו, מועד קלות מהמשקל הפתאומי, והחל לרוץ אל דלת בית הקפה. "חייב לבדוק את זה. עכשיו. תודה אריק!" צעק מעבר לכתפו.
"דויד!" רעם בחזרה, "מה עם הכריך?" החווה אל עבר רבע הלחמנייה שנותרה נטושה בצלחת.
"בתיאבון!"
"לפחות תשלם!"
אך בלמן כבר יצא מהחנות, משאיר את הבקשה מאחור יחד עם חברו הממורמר ושאר אורחי בית הקפה המופתעים. הופמן, יושב לבדו בשולחן עם חשבון לשני סועדים, יכול היה רק לאחל בליבו שיפספס את האוטובוס חזרה.
◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇
הייתה זאת שעת צהרים מאוחרת בחדר המבולגן. לא שניתן היה לראות זאת – התריסים הכבדים מנעו מכל רמז קל לאור שמש לחדור לחלל הסגור. ניחוח כבד של קפה ומשקאות אנרגיה עמד באוויר, חונק כל ריח אחר שרק ניסה להרים את ראשו. הניחוח, בשילוב עם התאורה המלאכותית והבהירה ששלטה בחדרון, יצר תחושת ערנות כפויה על כל הנכנס. הרצפה, באופן מפתיע, נראתה כאילו טוטאה לפני זמן קצר. כמוהה, הפח שכבר הספיק לעלות על גדותיו מניירות וכוסות חד פעמיות, רוקן זה מכבר. ועדיין, עמדה בחלל הקטן תחושה כבדה של אחריות, מחניקה כאילו הזמן עצמו עצר מלכת, מחכה לאות מיושב החדר על מנת לחזור לנוע. תחושה קרה ומחושבת, כמעט ריקה מרוב תוכן.
בפנים, מוקף כוסות קפה חדשות, ישב בלמן על כיסא מרופד. עיניו דבקו במסך המחשב שמולו, לא משות לרגע, ואצבעותיו תופפו על מקשי המקלדת. לא נראה ששינוי האווירה נגע בו. ומעבר, היה זה כמעט כאילו לא שם לב אליו כלל. מבחינתו, המקום יכול היה להיהרס ולהבנות מחדש לפני שישים לב להבדל. ימים ארוכים יכלו לחלוף מחוץ לתריסי חלונו באותה המידה. כל עולמו היה המחשב וכוס הקפה הקרובה. מודעותו המותשת לא ראתה מעבר. עפעפיו נאבקו על כל דקת עבודה, דוחים את אותה עייפות בלתי נמנעת. רק עוד קצת…
אז נפקחו עיניו בפתאומיות, ערנות מוחלטת נכפית עליהן מרוב הפתעה. הוא כמעט נפל מהכיסא המסתובב כשנהדף לאחור, ידיו דוחפות את השולחן בכוח, מביעות את הטלטלה שחש. מבטו, שנצמד למסך כמו עלוקה, עזב אותו לראשונה מזה שעות. הוא סרק את כוסות הקפה הריקות על השולחן. את העט הגמור למחיצה שלצידן. ערמת הדפים שנחה בפינה הרחוקה, מבולגנת קלות. לבסוף חזר אל מקומו, עדיין מתקשה להאמין לאותות ששידר מוחו. המסך מולו התמלא מלל, שחור בוהק על גבי לבן בוהק עוד יותר. הוא פלט קללה. זה עומד להיות לילה ארוך.
◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇ • ◇
תוך פחות משבוע הופמן מצא את עצמו יושב בבית הקפה השכונתי בשנית, הפעם נהנה ממנת אורז מוקפץ. החלל הביתי היה שקט ונעים, מנוגד לחלוטין לרחוב ההומה שניבט מעבר לדלת הזכוכית. ניחוחות עשירים עמדו באוויר, מעידים על תוצרת המטבח, והשולחנות הריקים העניקו למקום תחושה פרטית. הוא הביט בשעונו, המזלג עדיין אחוז בידו. חמש ועשרה. באופן לא מפתיע, יוזם הפגישה איחר. שוב. המתמטיקאי הכניס מנת אורז נוספת לפיו, נהנה מהמזון שהזמין. להתעצבן על דויד בלמן כשהוא מאחר זה כמו להתעצבן על הגאות – חסר טעם או תועלת. יש דברים שצריך לקבל כעובדות.
ובאמת, מספר דקות מאוחר יותר נכנס בלמן לחנות. שיערו הצליח באופן פלאי להזדקר אף יותר מבמפגשם הקודם. השקים תחת עיניו, שמראש היה בעלי ממדים מרשימים, העמיקו במידה מדאיגה. זיפים בני יום עיטרו את סנטרו, ואפילו משקפיו נחו עקומים קלות על גשר אפו, כאילו נרדם בעודם עליו. הוא התקדם בצעדים מדודים, ותיק המחשב שעל כתפו התנגש בגופו מפעם לפעם, מאיים על שיווי משקלו בכל מתקפה. בצירוף הניצוץ שריצד בעיניו, המדמ"חיסט נראה מבוגר בעשור ומטורף יותר בקנה מידה אחד לפחות.
"דויד," פתח הופמן כשראה אותו בפתח, "אתה נראה אפילו יותר נורא מפעם קודמת. מתי הייתה הפעם האחרונה שישנת מעל לארבע שעות?"
"אני אשן בקבר", זרק בהיסח דעת.
"בקצב הזה, זה כבר לא רחוק", החזיר חברו החושש.
"אל תדאג, למדתי מד"ח. המוות מפחד ממני, לא אני ממנו."
"אתה מאיים על המוות במשוואות דיפרנציאליות חלקיות?"
"כן".
הופמן משך בכתפיו, לא באמת יודע איך להגיב. הוא לא לקח את קורס הבחירה במהלך התואר הראשון, אולם שמועות על הזוועות שחוו שם לא דילגו על אוזניו.
"אז," התרווח בכיסאו, מודע עד מאוד לחוסר הריכוז של שותפו לשיחה. "מה קרה שהתקשרת ככה? אתה יודע שיש לי הרצאה בשני בצהרים. חמש שיחות רצופות לא ישנו את זה."
"כן, כן, סליחה וכל זה." אמר בלמן בחצי לב. "אבל אני צריך לדבר איתך על משהו הרבה יותר חשוב מללמד כמה ילדים לגזור".
"מה יש? סדרת המבדקים שתכננת לא עברה או משהו? הקוד קרס? הקוד עובד טוב מדי והתחיל אפוקליפסת רובוטים, כמו שאסימוב חשש?"
"נה, איזה, הקוד שלי לא יפנה נגד בני אדם, תודה רבה. קראתי מספיק מד"ב בשביל זה." פטר את דבריו בנפנוף, רגליו מתחילות לקפץ בחוסר נחת. "ולגבי המבחנים, אין לך מושג." חיוך ענק, כמעט זדוני, עיטר את פניו.
"מה הסיפור? תפסיק לחייך ותדבר כבר! אתה מטריד אותי יותר מצפיה ראשונה בנוסע השמיני."
בתגובה, בלמן רק התכופף לתיקו. אחרי ניסיון כושל, ידיו רועדות קלות מהתרגשות, הצליח לפתוח את הרוכסן ולהניח על השולחן את המחשב החבוט שהביא. אז פתח גם אותו, מקליד במהירות של מתכנת, והפנה את המסך אל הופמן. "גורו בפני אנני!" קרא, קולו מהדהד בבית הקפה הריק.
"תלמד להתנהג כמו בן אדם בוגר," מלמל המתמטיקאי בעודו מקרב אליו את המכשיר. "אז, מה הצליח לשגע אותך סופי- אין סיכוי" פלט כשקרא את הכותרת.
"יש" בשלב הזה בלמן דמה יותר לחתול צ'שייר מלאדם.
עיניו של הופמן עברו במהירות על שורות המלל, סופגות כל מילה שרק תעזור לו להבין. הבעותיו התחלפו במהירות, כאילו מתחרות בליבו הדוהר. חוסר אמון הפך להלם שהוטבע בהתרגשות כמעט משתקת. אישוניו המרצדים סרקו את הכתוב שוב ושוב, מרותקים ליופי המתמטי מולו. משסיים, נשען לאחור באנחה, מוחו עמוס משהיה זה שנים.
"אתה בדקת את זה?" שאל לבסוף בשקט.
"ברור שבדקתי את זה, למה נראה לך שלא ישנתי כבר שלושה ימים?! אני לא ארוץ אליך עם הוכחות מתמטיות שלמות בשביל שתגיד לי שהכל שטות אחת גדולה, ואנני זבל דיגיטלי."
"עזוב את אנני, יש לך מושג מה זה אומר?"
"כן, לכן אני פה! אני לא טיפש – באתי לביקורת עמיתים. שב על זה כמה ימים ותגיד לי אם אתה מוצא טעויות. אחר כך אני אפרסם והכל."
"זה- בסדר, תן לי קצת זמן. אבל עזוב רגע פרסומים ופרסים. למי אכפת מהמיליון." קולו נשמע כמעט מתחנן. "השערת רימן-"