"בטח שמעת עלי כבר. אני יכול להבטיח לך, עלמתי, הכל שקרים. לך ולי יש הרבה מן המשותף. יותר מכפי שאת מדמיינת. את לא צריכה לפחד ממני. אני מתנצל שהפה שלך קשור ככה, הייתי רוצה להסיר את הבד ולכבד אותך בספל תה, זו לא דרך לארח גברת, אבל אני לא יכול להיות בטוח שלא תצעקי, את מבינה? בנקודת הזמן הזאת אני לא יודע עד כמה… נטמעת כאן. עד כמה הפכת כבר להיות חלק מ… עד כמה את מאמינה לו. אני מקווה שלא, אחרת כל הטרחה שבלהביא אותך ואת האחים שלך עד לכאן – היתה לחינם. מה? האחים שלך? כן, גם הם כאן. עם יתר הילדים. למעלה על הסיפון. קשורים כמובן. אני לא צריך ילדים קטנים שיתרוצצו לי על הסיפון ויפריעו לצוות. או שחלילה יצעקו. ילדים אוהבים לצעוק. כן, כן, גם את ילדה, אני יודע. אבל קצת יותר בוגרת, לא? שתים-עשרה? מה? מספיק בשביל לשים אותך בתפקיד האמא, לפי מה ששמעתי. איך זה, נחמד? בכל מקרה, את המבוגר האחראי בכל הסיפור הזה, תרצי או לא.
אמא. אני כבר לא זוכר את אמא שלי. זה חלק מהבעיה. אני מקווה שאצלך זה לא כך. את זוכרת את ההורים שלך? את הבית? כן. יופי.
אז איפה הייתי?
הילדים. כן. הם חלק מהתוכנית, כמובן. אסביר הכל, עלמתי, אל דאגה.
את מבינה, אני מכיר אותו. היטב. כבר… יותר מדי זמן. אני כאן יותר מדי זמן. בשבילי כבר אין דרך חזרה. אבל את – את והאחים שלך – עוד לא אבודים. וזאת בדיוק הנקודה.
את זוכרת את הבית שלך, את ההורים. זה המפתח. זה הכרחי. אבל לא די בזה.
הדבר הבא שאני חייב לדעת הוא האם את רוצה לחזור. כי אם לא, אז אין טעם בכל זה – מה? אני לא מבין, צר לי. בבקשה תסמני לי עם הראש ל'כן' ו'לא'. בסדר? כן. בדיוק כך.
אז אשאל שוב. את רוצה לחזור הביתה? כן. מעולה. ואני מניח… שהעלית את הרעיון בפניו והוא מאוד לא אהב אותו, אני צודק? אהמ. כן. אל תבכי, ילדה. הנה, קחי. שניה, רק אתיר את הקשר… רגע… זהו. בבקשה, קחי. כן, כך יותר טוב. אם את מבטיחה לשמור על השקט אוכל להסיר את המחסום ולהגיש לך חליטת תה. אינגליש ברקפסט, הכי טוב. מזכיר לי את הבית. רוצה? כן? אז אנא ממך הבטיחי לי שלא תצעקי. חשוב שנהיה שקטים. כן? יופי. הנה. חלב? להמתיק? הנה, בבקשה. גם אני אהבתי תה ממותק בתור ילד. יש דברים קטנים שמעוררים זיכרון שהייתי בטוח שאבד לנצח… אבל הרגעים האלה הולכים ומתמעטים, עם השנים. כך או כך, לתה יש השפעה מרגיעה ונעימה, לפחות עבורי.
אז, כפי שציינתי…
זה עוד לא אבוד. עבורך. אני מאמין שתוכלי לחזור הביתה, את והאחים שלך. זה לא יהיה פשוט, אבל אסביר לך את התוכנית ואת כל מה שאת צריכה לדעת. מהבכי הזה אני מסיק שהתגובה שלו לרעיון שלך שתחזרו הביתה היתה קשה במיוחד, מכאיבה. אני מצטער. חתיכת… יצור נאלח. סלחי לי על השפה, זה לא ראוי. אבל גם מה שהוא עשה לך, עושה לנו – זה בטח לא ראוי. אני מנסה לשמור על נימוסים ג'נטלמניים, זה המעט שאני יכול לעשות בשביל לזכור, לשמור על משהו ממי שהייתי, אבל חוקי המשחק כאן לא תמיד מאפשרים. זה, ולהציל אותך. זה המרד הקטן שלי, אפשר לומר.
אז הנה מה שאת צריכה לדעת. יכול להיות שחלק מזה כבר הבנת בעצמך, אבל אגיד בכל זאת.
הדבר הראשון שאת צריכה לדעת לגבי תוכנית הבריחה הוא שכאן אי אפשר לפעול נגדו ולהצליח. הוא האדון של כל הסיפורים. הכוח שלו כאן בלתי מוגבל כמעט. לכן צריך לפעול נגדו בתחבולות. מה שאפשר לעשות, זה לתת לו רעיונות. ולגרום לו להאמין שהם היו שלו, מאז ומעולם. הרעיונות האלה צריכים להיות מספיק צבעוניים ונועזים, כאלה שיכולים להשתלב יפה בסיפור שלו, דברים שיאירו אותו באור מחמיא, הירואי.
כמו למשל להציל אותך. אתכם.
והוא יבוא להציל אתכם. אולי כרגע הוא באיזו הרפתקה שלו, אבל אם תצעקי הוא יבוא מיד. אל תצעקי! עדיין לא, תני לי להסביר את הכל קודם, בבקשה. תודה. איך התה? נהדר. בכל אופן, הסיבה שבגללה אנחנו מדברים כאן בשקט היא שהוא שומע הכל. הוא זה ששולט בכל מה שקורה כאן. הוא טווה את העלילה. והוא יבוא, כך או אחרת, גם בלי שתצעקי. אני מכיר אותו. מתישהו הוא יחזור הביתה, ולא ימצא שם את הקהל השבוי שנמצא שם בשביל להתפעל בפה פעור מהסיפורים מסמרי השיער שלו. הוא צריך את הקהל הזה. חוץ מזה, הוא לא אוהב שלדמויות המשנה שלו יש עלילות צד.
לענייננו.
הוא בשום פנים לא יסכים להחזיר אתכם הביתה סתם כך. הרי לא טרח להביא אתכם לכאן ללא סיבה. הוא צריך אותך, לא רק קהל, אלא גם מישהי שתהיה עדה, שתספר לו את הסיפורים שהוא הכי אוהב לשמוע, אלה שמספרים על אודותיו, כמובן. אך כאן טמון הפיתיון הראשון, ההזדמנות, שגם אחרים ישמעו על מעלליו, עוד ילדים, כל הילדים בעולם. ואת תהיי זו שמספרת אותם, הוא חייב להאמין בכך. תגידי לו שהיית רוצה לספר לכל הילדים בעולם על ההרפתקאות הנפלאות שלו. זה עשוי לרכך אותו לגבי האפשרות שתחזרו הביתה.
אבל זה לא יספיק. וכאן אני נכנס לתמונה.
הוא צריך להאמין שבכך שהוא מחזיר אתכם הביתה, הוא בעצם מציל אתכם ממני, השודד האכזר. ואת תזכי להיות מה שרצית. האהובה שלו. העלמה במצוקה, ולא רק האמא. אל תביטי בי כך, אני לא לועג לך. להיפך. הסיפור שהוא יוצר, זה שהוא יצק אותנו לתוכו, מאוד… סוחף. שובצת לתפקיד האמא אך ורק משום שתפקיד העלמה כבר היה תפוס. לילי בת-נמר. הו, נקודה רגישה? דעי לך שהקנאה שלך משרתת אותו נהדר. הוא נהנה כשאנשים מתחרים על תשומת הלב שלו. אבל אל דאגה, אם התוכנית שלנו תפעל כמו שצריך, גם את תזכי להיות בתפקיד הזה, ואף יותר.
ומה איתי? הו יקירתי, תודה על הדאגה.
אני לא מודאג במיוחד ממה שהוא יעשה לי. כמובן, זה לא יהיה נעים, אבל עברתי כבר דבר או שניים. מלבד זאת… הוא לא יזיק לי יותר מדי. הוא צריך אותי. אין גיבור בלי נבל מספיק משכנע. יום אחד אולי יימאס לו והוא ימצא לי מחליף, זה יכול להיות, אך בינתיים…
אה, התכוונת לשאול אם אני לא רוצה גם כן לחזור הביתה. הא.
בשבילי זה אבוד. אני כאן כבר יותר מדי זמן. ובעולם שלך… שלנו. כבר עבר… מי יודע כמה זמן. כל מי שהכיר אותי כבר לא בין החיים. אין שום קצה חוט שקושר אותי לשם, שאני יכול לעקוב אחריו כדי לחזור. אין לי לאן לחזור. אני הייתי אולי הראשון שהוא הביא לכאן. או שבעצם לא. לא משנה. אני כאן המון זמן. זמן… אני כאן איזה נצח. מספיק בשביל להכיר היטב את האויב שלי. הביני, בעולם שלנו לא הייתי כזה. הייתי מלח פשוט. לא היה לי מקום משלי. נהגתי לישון מכורבל בירכתי ספינות, בין חביות או מתחת לכיסוי של סירות שעגנו בנמל, מקווה שלא ייבעטו אותי אל המים הקרים. לא בדיוק חסר בית, כמו שאר הצוות שהוא ליקט עבורי. ברור, הרי לא יעלה על הדעת שודד ים בלי צוות משלו. הסיפור צריך להיות משכנע. לא הייתי בדיוק חסר בית, אבל לא לגמרי לא. את מבינה, בעולם שלכם… שלנו, שבאנו ממנו, הכוחות שלו פועלים בעיקר על ילדים ואנשים שהם… חיים בדמיון, או כאלה בלי הרבה חבלים שקושרים אותם למציאות כמו עוגן של ספינה. אנשים שקל לתלוש אותם.
לי, למשל, היו לי דמיונות לגבי מה זה להיות יורד ים. רציתי לראות עולם. אבל לא ממש מצאתי את עצמי. לא נקשרתי לאף אחד ולשום מקום. בגלל זה היה לו קל לחטוף אותי ולהביא אותי לכאן.
אגב, בגלל זה שאלתי אותך אם את זוכרת. הזיכרון שלך, זה מה שיאפשר לך לחזור.
אבקש ממך לעשות מאמץ, לנסות להיזכר. בבית. אמא שלך. אבא. איך הם נראו? מה נהגו ללבוש?
ריחות. האם היה לאמא ריח בושם? אני מוצא שריחות יוצרים זכרונות מאוד מוחשיים. ריחות תבשילים לדוגמה. נסי להיזכר בארוחות הבוקר שאכלתם, את והאחים שלך. האם היה דבר מה ששנאת לאכול? אה, בית הספר! איזה מקצועות אהבת ללמוד, את זוכרת? איזו מן תלמידה היית? והאחים שלך? גם הם כבר הלכו לבית הספר? רק אחד. נהגת לעזור לו עם שיעורי הבית? נסי להיזכר איך נראה הבית, חדר השינה. הרחוב. כמה שתצליחי לזכור יותר – כך תשתחררי מהאחיזה שלו.
הזמן שלנו קצר, אבל זה היה נחוץ.
אז זה מה שהולך לקרות: את תיכף תצעקי, תקראי בשמו. הוא יבוא ויציל אותך, יהיה פה קרב. אני והצוות שלי נברח, הוריתי להם להכין את סירות ההצלה. את תהיי אסירת תודה, ותאמרי לו שבזכותו תוכלו את והאחים שלך לחזור הביתה ולספר לכל הילדים בעולם אודות נפלאותיו. אם את רואה שהוא חושד או מהסס, תאמרי לו כמה שהוא יחסר לך. זה יצטרך להיות משכנע. את לא באמת רוצה לעזוב אותו. אם צריך, תבקשי שיבטיח לך שיבוא לבקר. יותר טוב – שיבוא וייקח אותך לכאן, לביקור של כמה ימים, כל שנה. באביב. זה ימצא חן בעיניו. אני רואה שאת דואגת, אבל אין סיבה. עוד אחת מהתכונות הנפלאות שלו היא לב שכחן. הוא חי רק בכאן ועכשיו, בלי תכנון ארוך טווח. ודאי, הוא יבטיח שיבוא, בלב חפץ, אבל מסופקני שיזכור ויקיים. וגם אם כן, מי יודע מתי יבוא. עד אז כבר תגדלי. תבני משפחה. ואז הוא כבר לא יוכל לתלוש ולהביא אותך לכאן, גם אם יירצה.
אני רואה בך אומץ.
אולי יעודד אותך לשמוע – זה אפשרי. אני יודע שמישהו כבר חזר מכאן, אי פעם בעבר הרחוק. מישהו חזר וסיפר את הסיפור שלו, זה שאת בעצמך סיפרת לאחים שלך. הוא לא זוכר את זה, וטוב שכך. זה יהיה הכרטיס שלכם חזרה הביתה. והנקמה שלי.
כעת אקשור אותך שוב, אם תואילי. לא בחוזקה, אך זה צריך להיראות משכנע. תודה. הנה. אני יודע שזה לא נוח… צר לי. לא צריך את מחסום הפה, כמובן. הרי תיכף תקראי לו במלוא גרונך. אני מקווה שאת מוכנה לתפקיד חייך. הבמה כולה שלך. מוכנה?