״וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ, וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה-תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר, אֶת-אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה-נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה–כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים, נֵלְכָה דֹּתָיְנָה; וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.״
[בראשית, ל״ז, ט״ו]
השמש עמדה במרכז השמיים כשהמלאך פגש את הנער בכתונת הפסים.
ברוב השנים בחודשים האלו השמיים מתחילים להתקרר, כאילו הם עצמם מתכוננים גם ליום שבו ישפט גורלו של כל יצור חי, אך היום השמש הרתיחה את הארץ, בחמסין נוראי ששטף בגלי חום כל יצור אומלל המצא את עצמו מסיבה כלשהי משוטט מחוץ לביתו. הרוח הייתה כמשב כבשן יוקד של אש תופת והיה כל כך יבש שלשאוף אותו היה מרגיש כמו לנסות לנשום דבש רותח.
השמש הייתה כדור של חמסין בוער בשמיים ולא נראתה כאילו היא זזה או תכננה לעשות זאת בשום שלב בהמשך היום הנורא ההוא. אף יצור לא העז ללכת לשום מקום בגיהנום הזה. כמעט. כמעט אף אחד. שני יצורים, נפשות בודדות שוטטו בשדות של שכם. נער ומלאך.
על הנער עברו כמה ימים לא קלים. שבוע של שוטטות ונוודות בין שדות שונים בחיפוש אחרי בני משפחתו, וכמו שזה נראה, המזג אוויר רק נהיה גרוע יותר ויותר עם כל יום שעובר. לא היה לו מאוד ברור למה אחיו בחרו לרעות את צאנם כל כך רחוק מחברון, אבל המרחק בין איפה-שהם-לא – נמצאים לבין האוהל של משפחתם הבהיר לו בבהירות כמו השמש הקופחת על גבו שחייב להיות להם לפחות כמה הסברים הגיוניים. הוא לא היה בטוח שהם ישמחו לשתף אותו בהם, אבל בזה הוא יתמודד כשימצא אותם.
כבר שבוע שהוא מחפש. רוב המים והמזון שלו נגמרו מזמן, אבל אבא אמר, אז הוא ימצא אותם. אין שאלה.
לא היו לו הרבה מקומות לקנות מהם אוכל ובכל מקרה אם היו, כנראה הם היו מוכרים בשר שאביו לא היה מאשר לו לאכול בבירור. לא נורא.
הוא היה צמא, כל כך צמא. הלשון שלו הרגישה כמו חרב מתהפכת בחיכו. הוא הפך לפיו את כד המים הריק מאותו אינסטינקט שאלפי שנים אחר כך יגרום לאנשים רעבים לפתוח את המקרר שלהם שוב ושוב, ולקוות שצמח שם בדרך פלא מאכל לפיהם, הוא קיווה בפעם השביעית באותו היום שנשאר לו כמה טיפות מים שם. כלום. יָבֵישׁ מִן מַדְבְּרָא כְּדָבָא.
כנפיו של המלאך נדבקו לירכו בזיעה שנדבקה והידקה את בבואת הדמות האנושית על אורו. זה לא היה נוח במיוחד, אבל הוא היה במצבים קשים יותר. הוא בסך הכול היה צריך ללוות את אחד הנינים של אברהם לדותן. לא קשה. המלאך חיבב את אברהם, הכנסת האורחים שלו הייתה הרבה יותר טובה מזו של רוב צאצאי אדם האחרים שהוא פגש, ורוב הצאצאים שלו היו נחמדים עד כה, הוא לא ראה סיבה שהשליחות הזאת תלך לא טוב. מלבד החום כמובן. והזיעה.
המלאך היה צריך להתגרד. התחפושות אדם החדשות האלה באמת עבדו והיה אפשר לראות רק זוהר חמים מעט בעיניו של המלאך שעטה אותם, אבל הבוס הגדול הגיבור והנורא, הם גירדו. הוא לא ראה באמת סיבה למה להשתמש בתחפושת, אבל הבוס התעקש שהיא מוסיפה אמינות ושזה חשוב לשליחויות ארוכות כאלו, וזה לא באמת כאילו שהוא היה יכול לסרב. אז הוא לבש את התחפושת. לא נורא.
״אדוני!״ קרא המלאך.
הנער הסתובב אליו. הוא נראה מופתע, כאילו או לא היה רגיל להיקרא בתוארו. אבל הוא בבירור היה עשיר, ראו את זה בכול חוט שהיה ארוג בכתונת הפסים הצבעונית שלו (אפילו היו לו שרוולים! שהבוס ישמור, הוא בטוח היה ממש עשיר.) זה היה גלוי בכל תו בפניו, ובידיו הפצועות מעשרות הקוצים השונים ששפעו בשדות של שכם. ״מה מבוקשך כאן? מה בן עשירים כמוך צריך שגורם לו לשוטט בשדות שכם כאחרון העניים?״
״את אחי אנוכי מבקש.״ ענה לו הנער ופסע כמה צעדים לכיוונו של המלאך, מפלס את דרכו בברקנים והדרדרים שהציפו אותו מכל צדדיו כמו שרטון בים סוער. ״הראיתם? הם היו אמורים לרעות את צאנם פה באיזור אבל אני מחפש אותם כמה ימים ואינני מוצא אותם בשום מקום, הגידה נא לי איפה הם רועים?״ קולו היה יותר גבוה ממה שהמלאך ציפה, הוא היה רק בן שישה עשר.
״ לפני כמה ימים הם היו פה, עכשיו הם כבר לא. שמעתי אותם מדברים על זה שהם הולכים לעזוב את שכם, לדותן, לרעות בשדות זרים. היש לך מושג היכן נמצאת דותן?״ שאל כשראה את ההבעה המבולבלת על פניו של הנער. ״מעולם לא יצאתי מחברון.״ ענה בקול שקט ונבוך.
המלאך נאנח. זה ממש לא מה שנשלח לעשות, אבל הבוס היה כל כך נחוש לגבי זה שהשליחות הזאת תצליח, כבר שלושה נצחים הבוס סיפר על התוכנית שלו לאיך להפוך את משפחתו לאור לגויים וכל מיני דברים כאלה.
המלאך לא אהב אותה, יותר מדי סבל מיותר לחפים מפשע. הוא ניסה להתווכח עם הבוס, אבל זה לא כאילו שהוא נוצר כדי לומר לא.
״שמע נא ילד, אני מסתובב פה הרבה לאחרונה, וחוץ מזה אתה נראה די אבוד, וזה לא כאילו שיש לי משהו אחר לעשות, תבוא איתי, אני אלווה אותך לדותן, ממילא שלחו אותי לעזור שם.״
״כמה אתה רוצה?״ אמר הנער. אביו לימד אותו מזמן שאם הוא מוצא את עצמו מחוץ למאהל המשפחתי ומי שהוא מציע לו עזרה, תמיד להיזהר, אין לדעת מה מציע ה״עזרה״ יכול לרצות, ותמיד לפקפק פעמיים.
״אינני רוצה דבר.״ ענה לו בקול מבולבל האיש.
״אם כך, למה אתה רוצה לעזור לי?״
האיש חשב מעט, ואז ענה ״הדרכים האלו יכולות להיות מאוד קשות למי שמשוטט בהן לבדו״.
הנער קימט את מצחו. ואז לחץ את ידיו של האיש.
״קוראים לי יוסף. מאוהלו של יעקב העברי.״
״אני.. קרא לי גבריאל.״
הנער המכונה יוסף והמלאך המכונה גבריאל הלכו ביחד כבר ימים ונראה שמזג האוויר מתחיל להתקרר.
באחד הלילות, לאחר שהנער יוסף התעורר מבועת מחלום נוראי שרדף אותו כבר כמה ימים, המלאך המכונה גבריאל שנשאר ער באותו הלילה, התחיל לדבר איתו. הוא גילה שזה הדבר שהרגיע בצורה הכי יעילה את הסיוטים שרדפו את שותפו הצעיר למסע.
״תגיד,״ שאל המלאך המכונה גבריאל ״מי תפר לך את הכותונת הזאת? מי היה מוכן לשלם כל כך הרבה בשביל בגד לך?״
״אבי.״ הנער המכונה יוסף בבירור התגאה בבגד הזה. כל הדרך הוא הרים את ידיו כדי ששולי השרוולים לא יקרעו בשדה הקוצים שבו צעדו. ״הוא תפר לי את הכותונת הזאת כי אימי היתה אישתו האהובה ביותר. ובגלל שאני בנה הבכור אבא מעניק לי הרבה מתנות כאלו. אבל האמהות האחרות של אחי לא מאוד אוהבות את זה.״
׳האימהות האחרות׳ נו באמת, הוא שכח שצאצאי האדם עדיין לא התגברו על המנהג המגונה הזה.
״ומה שאר האחים שלך חושבים על כל זה?״ אמר המלאך המכונה גבריאל והחווה בידו הבגד היקר העוטף את הנער המכונה יוסף. ״אם להודות על האמת, הם לא מאוד אוהבים את הכותונת. באופן כללי, הם לא אוהבים להסתכל על אף אחד מהמתנות מאבא שלי. זה די מוזר, אף פעם לא הבנתי למה.״
המלאך המכונה גבריאל קימט את מצחו, ואז שאל ״ראית פעם אחת את המתנות שאביך נתך לשאר אחיך?״
הנער המכונה יוסף נראה כאילו הוכה בראשו במחבת. ״האמת שלא.. אבל בטוח הם קיבלו משהו, אבא שלי לא היה עושה את זה, נכון?״ מחשבות מתחלפות בראשו כמו להבות אש, ושני הבנות להבות לבנות שרפו את מחשבותיו, כמו לפיד דולק המאכל בחומו שדה קוצים, הנער המכונה יוסף מעולם לא שמע את אביו אומר לבניו האחרים שהוא אוהב אותם, וזיכרון טרי של אביו נפרד ממנו לפני שיצא למצוא את אחיו: ״בהצלחה בני, אני אוהב אותך.״
דמעה סוררת ברחה מעינו. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת, בזרם עיקש, הנער בכה. ״לא, לא, אז כל הזמן הזה..״ הוא מילמל. המלאך המכונה גבריאל היה חסר אונים, הוא לרוב נשלח למשימות מעשיות, לך תחריב עיר שם, גבריאל, לך תיתן ברכה לאיזה מישהו, גבריאל. שום אחת מהשליחויות הקודמות שלו לא הכינו אותו לזה.
״אתה יודע,״ אמר המלאך ״זה לא אשמתך. אתה לא זה שגרם לזה.״
״אבל אני כן.״ הטיח בו יוסף. ״אני עשיתי זאת, אם הייתי אומר לאבי משהוא על זה, הוא היה מתקן את זה, הוא יכול לתקן הכול. זאת אשמתי.״
״ילד,״ אמר המלאך בקול שקט ״אתה יודע למה אני הייתי בשדה ההוא לפני יומיים?״
״אינני יודע.״
״אני הייתי עבד, של אדון עשיר מאוד. הוא היה טוב, אבל מאוד קשוח. אלה החיים שידעתי כל ימי, כמו אבי לפני ואביו לפניו. יום אחד הבוס קרא לי, הוא אמר לי שיש לו שליחות חשובה שהוא סומך איתה רק עלי, שמחתי, לא ידעתי טוב יותר. ואז שמעתי את המשימה. היא הייתה נוראית. המשימה הייתה פשוטה והמטרה בסוף הייתה טובה, אבל היה באמצע סבל, כל כך הרבה סבל לחפים מפשע, כל כך הרבה חיים יהרסו ויגמרו באמצע שעבורי זה לא היה באמת משנה שיש אי שם בסוף מטרה טובה. פשוט לא הייתי יכול לעשות את זה..״
המלאך עצר, הוא ראה שיוסף הפסיק לבכות, והקשיב בדממה לסיפור.
״ידעתי שאם אסרב, הבוס פשוט יבחר מישהו אחר, או יכריח אותי לעשות את זה בצורה מאוד לא נעימה,״ האיש המשיך ויוסף הרגיש את סיפורו של האיש מושך אותו מן המרה השחורה שבה שהה.
״אז אני.. אני.. אני הסכמתי, לא הייתה לי שום ברירה..״ קולו של גבריאל נשבר, הוא לא היה אמור להיות כל כך אישי בסיפור שלו, הוא לא היה אמור להיות אישי בכלל.
כמה דקות עברו ביניהם בדממה, מביטים בכוכבים ברקיע רקיעים מעליהם, גבריאל הבין בפעם הראשונה את האובססיה של צאצאי אדם עם הגורל.
בלילה הבא, כשיוסף וגבריאל לא הצליחו להירדם, כשהם הסתכלו על הכוכבים בשמיים, גבריאל הסביר ליוסף מהי כל קבוצת כוכבים ואיך היא יכולה להשפיע על האדם שנולדה בזמנה, ואת האומנות העדינה של פיענוח חלומות, ויוסף לימד את גבריאל כמה מילים בארמית, ואת האומנות העדינה של ניפוץ וסירוק צמר גס.
״איך אתה עושה את זה?״
״את מה?״ שאל הנער.
״יצאת למשימה, והיא נכשלה, יכולת לחזור הביתה, אבל לא הפסקת, נפצעת, כמעט מתת, אבל לא הפסקת לחפש, אתה הבנת שמי ששלח אותך למשימה שלך הרס לך את המשפחה ואז שלח אותך לאחיך ששונאים אותך ורוצים לפגוע בך, ועדיין לא הפסקת לחפש.
איך עשית את זה? איך המשכת לחפש אותם? למה, למה המשכת לחפש אותם?״
הנער שאף שאיפה ארוכה מהאוויר הלילי, ונשף אותו החוצה באיטיות, כאילו שברוח המנשבת ימצאו תשובות עבורו.
״אינני יודע. אינני יודע איך אני עדיין מחפש אותם, אינני יודע למה אני עדיין מחפש אותם.
זה כמעט כמו נס, כמו פלא. ופלאים אי אפשר להבין. ועבור פלאות שווה להמשיך לחפש״.
ביום למחרת הם הגיעו לדותן.
יוסף והמלאך הביטו בעשרת האחים הרחוקים אלפי ארצות בגבעה הסמוכה, אוכלים, מדברים צוחקים.
בסופו של דבר הוא עשה זאת. הוא הגיע לדותן. הוא גמר את המשימה הזאת. זהו.
״אתה יודע,״ יוסף לבסוף שבר את השתיקה ״לא חשבתי שבאמת אמצא אותם.״
״אבל הם לא אותם אחים.״
אני יודע. מאז שיצאתי למצוא אותם הם לא היו אותם אחים. אולי הם לא היו אותם אחים כל הזמן. אני חושב שידעתי את זה מההתחלה.״
״אז למה המשכת לחפש?״
״אינני יודע. אולי לא פשוט כדי שאוכל למסור להם את המסר ששלחו אותי בשבילו, שאבי לא יכל למסור להם.״
קול דממה דקה עברה בינהם, מתבוננים באחים בגבעה הסמוכה, ובשיבולים המתנועעות ברוח הערביים.
״אז כאן המסע נגמר? זה הכול, ילד?״
יוסף היסס מעט ואז ענה ״אינני יודע אם ניפגש שוב. אם דרכינו יצטלבו שוב, אבל אני מאחל לך שתבחר נכונה בשליחותך. למרות שנדמה לי שכבר בחרת.״
לנער לא היה מושג כמה הוא צדק, ומסיבה כלשהיא, המלאך הרגיש כאילו הוא ידע, כבר מההתחלה.
״אני מאחל לך כל טוב, ילד.״ אמר גבריאל.
כשמבטם נפרד לאיטו, השמש יצאה מעננה, שוטפת את העמק באור שקיעה זהוב. מעבר לגבעה, דרור צעיר פרח מקן הוריו, אל ים השמיים הגדול, אל הלא נודע ולא יוודע. המלאך הביט בנער יוסף, צועד לעבר מי שכבר אינם אחיו.
״מה המסר?״ צעק המלאך ״מה אתה צריך לומר להם? בשביל איזה מסר עברת את כל זה? איזה מה אביך לא יכל לומר להם בעצמו?״
יוסף הסתובב אליו, בתחושה שלעולם לא יתנו לה שם ראוי, ואמר
״שהוא אוהב אותם.״
הנער לא הביט לאחור לאחר מכן, אך אם היה מסתכל לאחור הוא היה רואה דמעה זלגה במורד פניו של המלאך, ואז משב כנף גדולה, ואז רק עיגול ריק של אדמה חרוכה.