אני לא בטוח אם זו הייתה מציאות או שזה היה חלום, אבל כשהתעוררתי בבוקר אבא שלי הרשה לי לראות טלוויזיה. ליתר דיוק, הוא הכריח אותי לראות טלוויזיה. אני לא יודע אם זה רק אני, אבל הוא נראה כאילו הוא איזה ציקלופ אחרי שינה. הוא כנראה היה ממש עייף אתמול בלילה. הוא באמת חזר מאוחר. אולי זה בגלל זה. טוב, אז הוא אמר לי לראות טלוויזיה. אני, כמובן, קפצתי מהמיטה כמו איזו צפרדע שנמר רודף אחריה. רצתי לסלון, לקחתי את השלט, שמשום מה נראה קצת שונה, ולחצתי על "ON". זה לא פעל. אבא עמד מאחורי הספה, מחייך כאילו הוא השטן או משהו. ואז הבנתי – אני תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד אבל תמיד אומר להם שאני עייף בבוקר, שהם יארגנו לי את התיק, שהם יכינו לי ארוחת בוקר, שאני עייף מכדי לצחצח שיניים, ולרוב הם מסכימים (אני באמת לא יודע למה הם מסכימים. אם אני הייתי אבא שלי, הייתי זורק אותי מהבית) – עכשיו יש להם הוכחה מוחצת לכך שאני לא עייף. פתאום אני שומע את אמא שלי צועקת לי מהמיטה "אווווווויייייי, איך שאני עייפה. מישהו יכול להכין לי ארוחת בוקר?" אני מסתכל אחורה ורואה את אבא שלי שאומר "היום יום שבת, אין לך בית ספר. אתה לא ממהר לשום מקום. יודע מה? אם כבר אתה מכין לה, תכין גם לי על הדרך, אוקיי? תודה.” אני כמובן, התעלפתי על המקום. לא באמת התעלפתי, רק עשיתי את עצמי, כמובן. מסתבר שזה כואב ליפול על פרקט עם הראש. ישר. בלי שטיח. אבל נראה לי שזה עשה את העבודה, כי בסוף, כשאבא הלך מהסלון התגנבתי לחדר והתחבאתי מתחת למיטה. היה שם מסטיק ורוד. אני כמעט צרחתי, אבל אם הייתי צורח היו כמובן מגלים אותי, אז לא צרחתי. אם לא ידעתם, יש לי דבר אחד בעולם שאני פשוט לא יכול להסתכל עליו. זה הצבע ורוד. אני לא יודע למה, כנראה פשוט נולדתי ככה. אז פשוט ברחתי הכי מהר שאני יכול מהמסטיק (בדרך קיבלתי מכה בראש. משום מה זה תמיד קורה לי). אחרי שיצאתי, התחבאתי מתחת לשמיכה שלי. די קר, כי סתיו עכשיו אז זה נעים להיות במיטה. פתאום נזכרתי שאני צריך להאכיל את רטטוי, התוכי (המדבר) שלי. הוא די חמוד, אבל יש לי סוד די מטומטם עליו – הוא יודע להגיד רק "שטיח". זה מאוד מעצבן, אז כשחברים באים אלי הביתה אני דואג שהוא לא יהיה לידם. האכלתי אותו באוכל שלו וחזרתי למיטה, עושה את עצמי ישן. פתאום אני מתעורר כשאבא שלי רוכן מעליי ואומר לי בְּרַכּוּת "חמוד, הי חמוד, תתעורר" (מתברר שכשהעמדתי פנים שאני ישן, עצמתי עיניים ונרדמתי).
אחרי שאני פוקח עיניים לגמרי, אבא אומר לי "תתעורר חמוד. יש לך ארוחת בוקר להכין להורים שלך. סליחה, ארוחת צהרים. השעה כבר 12". אוי לא. אני עוצם את עיניי בחזרה, עושה כאילו לא התעוררתי, אבל אבא כבר מבין שהתעוררתי ומנער אותי. אני הולך למטבח, חושב להכין להם ניוקי תפוחי אדמה עם קצת שמן והרבה אורגנו. זו המנה האהובה עלי. אבל יש לי בעיה קטנה – אני פשוט לא יודע להכין שום חלק מהמנה הזו. אני באופן כללי לא יודע להכין שום מאכל (חוץ ממלפפון עם מלח), אבל במיוחד לא את המנה הזאת. אז נחשו מה? אני הולך לגגל את זה! במתכון הראשון שעלה לי צריך תפוחי אדמה, ואין לנו בבית. אני פשוט אלך לקנות אצל הירקן שמתחת לבית. אני אומר להורים שלי שאני יורד למטה לקנות מצרכים (אני אומר "מצרכים" ברבים כדי שזה ישמע טוב). אני יוצא מהבית לירקן. אני רואה ציפור בצבעים של רטטוי עפה בשמיים, אבל אני יודע שזה לא הוא, כי הוא בכלוב שלו עכשיו. פתאום אני קולט שיום שבת היום והירקן סגור. אני נאנח באכזבה, פונה אחורה ומתחיל לחזור הביתה, אבל מישהו עוצר אותי.
הוא מפנה לכיווני משהו מוזר שנראה כמו שילוב של אקדח, רובה מים וסוללה ענקית. הוא לבוש בשחור עם כובע שחור גדול שמכסה לו את הראש. הוא אומר לי "עצור מייד. זו פקודה. אם לא תציית, לא יהיה לך נעים." כל מה שאני יכול לחשוב עליו עכשיו זה רק "נו באמת. איזה יום גרוע." אני, כמובן, לא אומר את זה, כי אני לא רוצה לחטוף. אבל איכשהו הוא קורא לי את המחשבות ואומר "הוא יהיה הרבה יותר גרוע אם לא תקשיב לי." פתאום אני שם לב שיש לו מעין קסדה מוזרה על הראש, מתכתית כזאת, עם הרבה חוטים מוזרים ולוחות בקרה קטנים, שמסתיר אותה הכובע. אני אומר לו "אוקיי, יש לי שלושה דברים לשאול אותך: אחד, אתה קורא לי את המחשבות בגלל הקסדה המוזרה הזאת שיש לך על הראש? שתיים, מה כבר עשיתי שאתה עושה לי את זה? ושלוש, מה בכלל אתה מתכוון לעשות איתי?". הוא עונה לי בפשטות "אחד: כן. את שתיים ושלוש אתה תגלה בעצמך אחר כך."
אני מנסה לרוץ הכי מהר שאני יכול, אבל אני פשוט קופא במקום. פתאום אני שם לב לזה שהמכשיר שביד שלו הפך לזוהר. הוא אומר לי "חבל. באמת חבל. זה יהיה מאוד לא נעים. אני הזהרתי אותך, אבל אתה החלטת לא להקשיב לי וחבל על כך. אתה תחווה עכשיו משהו מאוד לא נעים, אבל אתה גרמת לעצמך לחוות את זה, אז תלמד לפעם הבאה." הוא לוחץ על ההדק. פתאום אני מרגיש כאילו אני בתוך שרפה. כל הגוף שלי לוהט, אני לא רואה כלום ואני מרגיש כאילו דורך עלי פיל במאדים. זה ממש כואב. אני שונא את עצמי בגלל שניסיתי לברוח. פתאום כל הרגשות שהציפו אותי נעלמים. אני רואה שחור. רק שחור, בגוון הכי אפל שראיתי בחיים. ואז זה מתחיל שוב, רק שהפעם זה הפוך. אני מרגיש כאילו הטביעו אותי בבריכת קרח ענקית על פסגת הר האוורסט בלי בלוני חמצן ובלי בגדים. עכשיו אני עוד יותר שונא את עצמי. ואז אני שואל את עצמי איך בעצם המכשיר הלא-מאוד-גדול שהיה לו ביד עשה לי את זה. פתאום אני חושב שאולי זה לא רק המכשיר שעשה לי את זה. ואז פתאום הכל נהפך ללבן. לבן כמו אור שאתה מקבל ישירות מהשמש, לבן טהור. ואז אני פוקח עיניים. אני רואה תקרה כלשהי, בצבע לבן, דרך זכוכית שמקיפה אותי. על הזכוכית יש צינורות בצבעים שונים, ופתאום אני קולט שאני לבוש בחליפה לבנה שמחוברים אליה הצינורות. אני מנסה לזוז, אבל אני לא יכול. זה מרגיש כמו התחושה שהאיש ההוא עשה לי, זו שאני יכול לנשום אבל לא לזוז. לפתע אני קולט שיש משני הצדדים שלי סוג של זרועות רובוטיות לבנות שבקצותיהן מחוברים דברים שנראים כמו מיקרוסקופים קטנים שמשולבים עם טלסקופים. הזרועות מתחילות לנוע סביבי, והדברים שמחוברים להן בקצה מתחילים לעשות רעשים מוזרים. הם מתחילים להפיק משהו שנראה כמו קרן לייזר סגולה, שקצת מכאיבה לי. פתאום נשמע קול ברקע שאומר "עצום עיניים" בקול סמכותי. אני עוצם את עיניי ומרגיש עקצוץ קטן בריסים. הקול נשמע שוב ברקע, והפעם הוא אומר "פקח עיניים, והיזהר שלא לגעת בשערך" אני פוקח עיניים ומתכונן להרגיש משהו בשיער. אני לא מרגיש כלום, אבל אני רואה את השיער שלי מתארך ומרחף באוויר, מה שקצת מלחיץ אותי. עכשיו אני שומע משהו שנשמע כמו שילוב של פן מקולקל, עלים מרשרשים והמון אנשים נופלים מגובה עשרים מטרים למים. זה לא רעש מאוד נעים, אבל יחסית למה שחוויתי לפני שהתעוררתי זה כלום. פתאום הזרועות הלבנות מתחילות לנתק לי את החוטים מהגוף. להפתעתי, אני לא מרגיש את זה כלל. הזכוכית נפתחת מעצמה ואני מורם על ידי הזרועות. המכשירים הקטנים שבקצוות לא עוזרים בכלל, אבל זה מצליח.
אני נוחת על מסוע שמניע אותי לתא זכוכית, ששם יש עוד זרועות דומות, רק שהפעם בקצוות שלהן יש משהו שנראה כמו סוג של צבתות. אני נכנס לתא והזרועות מתחילות לפעול. הצבתות תופסות לי את הבגדים ומורידות אותם. את כולם חוץ מהתחתונים. הן מלבישות אותי בבגדים חדשים ונקיים, כאילו שילד בן 12 לא יודע להתלבש. המסוע מעביר אותי לתחנה הבאה. תא זכוכית זהה לתא הקודם, עם זרועות שהפעם בקצה שלהן יש מספריים. הן מקצרות לי את השיער לאותה תספורת שהייתה לי לפני שכל זה קרה. זרוע אחרת מוציאה פן ומדליקה אותו על העוצמה הכי גבוהה, מה שמעיף את כל השערות מהבגדים שלי. אחת מהזרועות עם המספריים חוזרת למקום ויוצאת שוב, אבל הפעם עם מראה. היא מפנה אותה אלי ואז קול רובוטי שואל אותי "הנך מרוצה?" אני מסתכל ולא רואה שום שינוי מהפעם הקודמת שהסתכלתי על מראה. אני משיב "כן." אני יוצא מהתא על המסוע והוא מעביר אותי לחדר שכתוב עליו 'תחנה אחרונה'. ברגע שהדלת נסגרת נשמע "ביפ" קטן ברקע. באמצע החדר יש דף לבן, ריק לגמרי. פתאום מתחילות לצוץ עליו נקודות, שהופכות לאט לקווים, שהופכים לאותיות, שבסוף הופכות לטקסט הבא:
"אזהרה: אינך מוכן למראה שאתה הולך לראות עכשיו. אנא נסה לא להיכנס לפאניקה. אם תבחר לראות (אופציה מומלצת) כל החיים שלך ישתנו לנצח. אם לא, אתה תחזור לחיים הרגילים והמשעממים שלך, ותתהה כל החיים מה היא התקרית הזאת. האם אתה מוכן למראה זה? אנא ענה על הצד השני של הדף."
אני מהרהר בשאלה הזאת שלוש דקות לפחות, ואני יודע שאם אבחר שלא לראות, השאלה הזאת באמת תציק לי כל החיים, ואם אני אספר את זה לאנשים, הם יחשבו שאני פסיכי, ובסוף ישלחו אותי לבית משוגעים או משהו כזה. אני לוקח את הדף והופך אותו, ואני פתאום קולט שאין לי עיפרון. בשנייה שאני חושב על זה, משהו נופל לי על הראש ומתגלגל לרצפה. זה עיפרון. אני חושב שוב, ואז כותב "קודם תענה לי על שאלה ואז אני אחליט אם כן או לא, בסדר?" הדף עושה שוב את אותו מהלך, ובסוף נוצרת מילה אחת: "כן." אני לוקח את העיפרון וכותב "האם בעולם שחייתי בו, ההורים שלי ידאגו לי ויחפשו אותי?" הדף עונה "לא. הוריך ישכחו מקיומך לעד, וכל זכר לך ייעלם. אם תגיד כן, לא תוכל יותר לחזור לעולם שחיית בו פעם. אז מה אתה בוחר – כן או לא?"
אני חושב עוד, עוד די הרבה למען האמת, ובסוף אני מחליט. אני לוקח את הדף והעיפרון וכותב את המילה שכנראה תשנה לי את החיים לנצח. "כן". הדף כותב לי "יופי. בחרת בחירה נבונה. עכשיו עצום עיניים ואל תפקח אותן עד שתשמע קול." אני עוצם עיניים ותוהה מה יבוא עכשיו. פתאום אני מרגיש כאילו זרקו אותי לרכבת הרים נוסעת מגובה עשרים מטרים. אני מרגיש כאילו היא נוסעת בתשעים קמ"ש לתוך פה של דרקון יורק אש. פתאום אני שומע קול מוזר ולא מובן. אני נזכר שאני צריך לפקוח עיניים, ואני פוקח.
אני מסתנוור בשנייה שהעפעפיים שלי זזים ממקומם, ואז אני רואה צללית. אני ממצמץ פעם או פעמיים, ומסתכל שוב, ומולי עומד רטטוי, התוכי שלי. רטטוי מתקרב אליי בצעדים איטיים ואומר לי "אתה לא חולם, ואתה לא מדמיין. ומה שיש לי להגיד עכשיו הוא חשוב מאוד, אז תקשיב היטב. יש משהו שאתם, בני האדם, פספסתם לגמרי במהלך האבולוציה שלכם. רוב האבולוציה של המין שלכם התמקדה בגוף. אתם חושבים שהמוח שלכם הכי מפותח ושאתם הכי טובים. אבל מה? אתם טועים. אתם כל כך מאוהבים בעצמכם, ששכחתם אותנו, החיות האחרות. אמנם הגוף של רובנו לא גדול כמו שלכם, אבל המוח שלנו מפותח פי שלושה לפחות. החיות הראשונות דיברו עם בני האדם ולימדו אותם איך לייצר שפה, בגדים, חדרים וכולי. אחרי כמה דורות, אתם שכחתם מאיתנו לגמרי. אחרי כל מה שעשינו לכם, אתם שכחתם. אתה יודע מה מצחיק? שלא רק ששכחתם אותנו לגמרי, אלא שאתם גם מתייחסים אלינו כנחותים יותר רק בגלל שאנחנו לא דוברים את אותן השפות ואין לנו את אותו הגוף. אתם כולאים אותנו בכלובים, מאכילים אותנו פעם ביום ועושים איתנו תעלולים. אתם חושבים שהמוח שלנו קטן יותר כי אנחנו אומרים רק מילים אחדות. אנחנו עושים את זה כדי שלא תשתגעו. זה מה שמצחיק. אתם כפויי טובה ומתייחסים אלינו גרוע, אבל למרות הכל, אנחנו עדיין עוזרים לכם. אתה בטח שואל את עצמך למה הגעת לפה. אז דע לך שיש לזה סיבה אחת ויחידה. אני רוצה להחזיר את הכבוד לחיות, ואני צריך עוזר. אתה נראה לי איש הגון. אמנם אף אחד לא מכיר אותך יותר בעולם, אבל דווקא בגלל זה אתה תוכל לעשות שינוי. זה כמו שחייזר ינחת על כדור הארץ ויעלה סרטון שבו הוא אומר שלהיות צמחוני זה טוב יותר. זה יהיה וויראלי, אנשים יחששו לגבי מה יקרה להם אם הם לא יהיו צמחוניים, והשינוי ייחל. זה אותו דבר, רק עם בן אדם במקום חייזר. אתה כבר הסכמת, אז עכשיו זה יהיה סתם בשביל הקטע, אבל אני אשאל שוב – אתה מוכן?"
אני לא יודע מה לענות. כל הדברים שהוא אמר לי נשמעים די הגיוניים, אבל ממש מוזרים. אני לא בטוח אם אני רוצה לקחת בזה חלק. אבל אז אני נזכר, הוא אמר שהוא צריך בן אדם, ואם אני לא אסכים – אחד, אני לא יודע לאן אני אלך, כי אף אחד לא מכיר אותי, ושתיים, אם אני לא אסכים, כל התהליך הזה יקרה לעוד בן אדם, אז אני מחליט להסכים. אני אומר "כן". הוא אומר לי "יופי. נתחיל בעוד שעה. אם תפנה אחורה ותיקח ימינה, יחכה לך שיעתוק של פינת הגיימינג שלך, עם המחשב, הקונסולה, הגיימבוי וכל השאר. אתה תוכל לשהות שם בשעה הזו.
אני נכנס לחדר הזה, המום. פתאום אני נזכר שעוד לא סיימתי את שלב 320 ב – SUPER MARIO. bros. אני כועס על עצמי עכשיו שזה מה שאני חושב באמצע סיטואציה כזו. אני נכנס לחדר וישר מתיישב בכיסא שיש שם, ונכנס ל – google maps. אני מתכנן לבדוק איפה אני, אבל זה אומר לי שקיימת בעיה ואי אפשר למצוא את המיקום שלי. אני מדליק את ה – x-box. מתברר שבעולם הזה יצא ea sports fc 45, אפילו שבעולם האמיתי יצא רק עד 27, וגם זה חדש מאוד. אני מתבאס שזה לא יצא בעולם שלי. אני חוזר למשחק ואני מבקיע עוד גול. לפתע אני שומע את הדלת נפתחת ואני רואה את רטטוי עומד על הידית. הוא אומר לי "עברה שעה. בוא נלך". אני פתאום נזכר. איכשהו קצת שכחתי מכל זה כששיחקתי. אני שואל אותו "אני אעבור שוב את מה שעברתי כשהאיש ההוא ירה בי? ומי זה היה בכלל? אה, ועוד שאלה אחרונה, איך עשית את כל מה שהרגשתי כשההוא ירה בי?" רטטוי מתנשף, ובסוף הוא אומר "על השאלה הראשונה שלך התשובה היא לא, לשאלה השנייה התשובה היא שזה הייתי אני בתוך מכונה, ולגבי שאלה השלישית, אני לא בטוח שאתה תצליח לעכל את התשובה." אני מתפלא ואז אני חושב על זה עוד קצת, וזה די נראה הגיוני. כשיצאתי מהבית באמת ראיתי ציפור בצבעים שלו, והאיש באמת נראה קצת מרובע, וגם היו לו כפפות. אבל אז אני אומר "תגלה לי. מבחינתי אתה יכול לגלות לי גם אם אני לא אצליח לעכל את זה."
אחרי דממה ארוכה הוא עונה "קסם." אני מתבלבל ואומר לו "אתה צדקת. אני באמת לא מצליח לעכל את זה." אני חושב על איך כל העולם מתנהל ואיך הוא אמור היה להתנהל. אני שואל אותו שאלה אחרונה לפני שיוצאים לדרך "איך עושים את הקסמים האלה?" רטטוי שוב חושב ואז משיב לי "זה בדיוק מה שאתה הולך ללמוד בעוד שלוש דקות", ובשנייה אחת אני משתגר חזרה לבית שלי, רק שהוא קצת שונה. החדר שהיה שלי הפך לחדר שירותים ואני לא מופיע באף אחת מהתמונות. ממש אין זכר לקיום שלי. אני הולך בבית עם רטטוי על הכתף שלי. אני לוחש לו "מה לעשות?" הוא עונה לי "אחד, אל תלחש, הם לא יכולים לראות אותך ולא יכולים לשמוע אותך. גם אם תזיז פה משהו הם לא יבחינו בזה, ושתיים, לך למקום שבו היית מחביא אותי כל הזמן כשהחברים שלך היו באים." אני נכנס לחדר השינה של ההורים, שלהפתעתי לא זז ממקומו, ורואה בפינה שתמיד הייתי שם אותו מין הילה סגולה. הוא אומר לי "זוהי הילה טהורה. ברגע שאתה נוגע בה, אתה יכול לדבר עם כל יצור חי על פני היבשת. זו ההילה שבה השתמשתי כל פעם שהיית משאיר אותי שם." אני שואל אותו "עם מי דיברת?" והוא עונה בקול מוזר "המורה שלך, הוא ילמד אותך איך להשתמש היטב בכל הכוחות. אני אמרתי לו ללמד אותך רק כוח אחד, כי ההילה השנייה שלי, זו שמשגרת אותך ממקום למקום, לא חזקה מספיק." אני חושב לרגע אם אני רוצה ללמוד את זה, ואז אני נזכר לשאול "איזה כוח? מה הוא עושה?" אני רואה שרטטוי נושף קצת במהירות ואז משיב לי "שליטה בחפצים. לא שליטה מלאה, אבל עדיין שליטה". אני נדהם. אני שואל אותו "כמו 'הכוח'? במלחמת הכוכבים?" הוא מהנהן ומשיב "מי שכתב את רוב סרטי מלחמת הכוכבים, ג'ורג' לוקאס, חווה בעצמו את מה שאתה חווה כרגע. הוא רצה לשתף את זה עם העולם, אז הוא בחר בדרך מיוחדת – סרט. אמנם בעולם שהוא היה בו, ושגם אתה תהיה בו עוד מעט, אין רובוטים, אבל יש יצורים מוזרים שעל חלקם לוקאס ביסס את היצורים במלחמת הכוכבים. אבל תזכור, אתה לומד את זה אך ורק כדי להשתתף במאבק. כשהמאבק יסתיים, כוחותיך יסתיימו, ואתה תשכח את כל מה שקרה לך ותחזור לעולם מדומה שבו הכל מתנהל כרגיל."
אני מהרהר ואז שואל "איפה ההילה המשגרת?". הוא, כמובן, לוקח לעצמו זמן לחשוב (הוא חושב הרבה מאוד בשעות האחרונות), ואז הוא עונה לי "מאחוריך". אני מסתכל אחורה ורואה הילה ירוקה, ואז שואל אותו "לקפוץ עליה? לרוץ אליה? איך נכנסים?". רטטוי מדגים לי. הוא הולך באיטיות לכיוון ההילה ונעלם בחלקים. אני שומע את הקול שלו אומר לי "עכשיו אתה עושה את זה. אבל אתה צריך להתכופף קצת כדי שזה יצליח." אני מתכופף והולך באיטיות אל עבר ההילה הירוקה, ואז אני מרגיש כאילו אני חול שמתפורר ופתאום אני מופיע במקום אחר.
זה נראה כמו יער קסום כזה, כמו שיש במלחמת הכוכבים, איפה שגרים האיווקים. פתאום אני נתקל ברוגטקה עצומה, שבתוכה יש יצורים קטנים ושעירים, שנראים בדיוק כמו האיווקים (ליתר דיוק, האיווקים נראים בדיוק כמוהם). אני מחפש את רטטוי ומוצא אותו בתוך גזע של עץ עתיק, עומד על שולחן עץ קטן. מולו יש דוב. הדוב מתחיל לדבר (אני כבר לא מופתע מזה). הוא אומר לי "שמעתי שאתה יוצא למאבק שלנו. אתה בחור חכם. אני הולך ללמד אותך לשלוט בדברים ספציפיים, כמו שאתה יודע. זה לא ייקח הרבה זמן. אתה תשתה שיקוי שאני אתן לך, ואז אני אגיד לך מה להפעיל ואיך". פתאום מופיע משקה ורוד בכוס על השולחן. אני צועק. אני מסביר להם שאני לא יכול אפילו להסתכל על הצבע הוורוד (בזמן שאני עוצם את עיניי), והדוב משנה את הצבע לירוק (אני יודע את זה כי הוא אומר לי), ואז אני פותח עיניים.
הוא ממשיך – "השיקוי הזה הוא החזק ביותר שהכנתי. הוא ייתן לך את כל הכוח שאנשים התאמנו עליו במשך שנים, ברגע אחד. קח את זה בחשבון." אני חושב על זה, ומה יקרה אם אני אשתגע, אבל אני מחליט שאני לא אשתגע. אני שואל את הדוב "אחד, איך קוראים לך? ושתיים, אני צריך לשתות את זה?", הוא משיב במהירות (בניגוד לרטטוי) "אין לי שם. וכן, אתה צריך לשתות את זה. יש לזה טעם של מים. תאמין לי, אתה לא תרגיש כלום." אני מהסס, ואז ניגש לשולחן. אני מרים את הכוס ושותה את הנוזל. באמת יש לזה טעם של מים. ברגע שאני מסיים לשתות אני מרגיש עקצוץ קטן, ואז אני פוקח עיניים. הדוב אומר לי "יופי, עכשיו צריך לחכות כמה שניות, ואז אתה תרגיש עקצוץ באצבעות, בסדר? כשתרגיש – תגיד." אני מהנהן ופתאום אני מרגיש עקצוץ קטן באצבעות. אני אומר להם "אוקיי, הרגשתי. מה עכשיו?" הדוב אומר לי "עכשיו תנשום עמוק ותכרע ברך". אני עושה את מה שהוא אומר. "יופי. עכשיו תפתח את ידיך, כאילו אתה מציע נישואים", אני פותח, "ועכשיו תמקד את המבט בכוס שעל השולחן, ותקום מהרצפה." אני עושה את זה, ופתאום אני קולט שהכוס מתחילה לרחף לפי תנועות הידיים שלי. אני מנסה להניח אותה ומצליח. הוא אומר לי "כל הכבוד. רוב האנשים לא מצליחים לעשות את זה בניסיון הראשון. עכשיו אתה תשתגר עם רטטוי בחזרה לעולם שחיית בו פעם. תנסה לעשות את זה על שלטים ופסלים גדולים כדי ליצור את המשפט הבא – תעריכו יותר את החיות." אני מקשיב ואומר "אוקיי, ביי."
רטטוי ואני יוצאים מגזע העץ ואני מתחיל לחשוב שזה היה מאוד מהיר. בסרטים זה הרבה יותר איטי. ואז אני נזכר שאני לא חי בסרט. אני חי במציאות משונה. אנחנו משתגרים לעולם שלנו ואני חושב לעצמי שיהיה כיף לשחק כאילו אני חייזר. אני מתחיל להתאמן על המבט, ופתאום רטטוי אומר לי "אנחנו עכשיו בניו יורק." אני קולט את זה רק עכשיו, ואז צץ לי רעיון מגניב. ליצור מילה מפסל החירות. רטטוי ממשיך את המשפט ואומר "תתפרע, אבל תזכור – צור את המשפט הנכון. אם תעשה את זה בעברית, זה יהיה יותר וויראלי, כי הרבה אנשים לא יודעים עברית. אז הבמה שלך."
אני מתחיל בעשייה. אני שוב כורע ברך ופותח את כפות ידיי, וככה אני לוקח חנות של 7ELEVEN, מפרק אותה ויוצר ממנה את המילה הראשונה – תעריכו. אנשים נבהלים בטירוף ומתחילים לצלם. אני לוקח את פסל החירות (זה מרגיש די מוזר לשלוט בפסל החירות), מפרק אותו ועושה ממנו את המילה השנייה – יותר. אני רואה שמצטרפים עוד בערך 3,000 אנשים ומצלמים גם. אני לוקח רכבת ריקה, מעוות אותה ועושה ממנה את המילה השלישית – את. עכשיו יש פה כבר איזה שלושים אלף איש שמצלמים, ואני לוקח חנות אחרת ואז עולה לי רעיון מגניב. אני לוקח מהחנות את כל סוכריות הM-&M (זה די קשה לשלוט בדברים כשהם באוויר) ועושה מהן את המילה האחרונה – החיות.
אני מתנשף בטירוף ואז אני קולט שיש מסוקים בשמיים שמכוונים אור לעברי. אני אומר לרטטוי שצריך לברוח. הוא פותח את ההילה הירוקה ואנחנו נכנסים אליה. היא נסגרת ואנחנו משתגרים לחדר הגיימינג שלי בעולם הביניים שהיינו בו לפני כן. אני מתנשף והוא אומר לי "זה כנראה יהיה המשפט האחרון שאני אגיד לך שאתה תזכור, אז תקשיב. עכשיו אתה הולך להשתגר לעולם שהוא בעצם הדמייה. אתה הולך לשכוח מכל מה שקרה פה עכשיו. אז אני אשאל אותך שוב, אבל בפעם האחרונה – אתה מוכן?" אני מתנשף ואומר את המילה היחידה שאני יכול לחשוב עליה – "כן."